על פרשת השבוע – 'שמיני', ויקרא, ט/א – יא/מז
פרשת 'שמיני', הפרשה השלישית בספר ויקרא, מביאה את התרחשויות היום השמיני להקמת המשכן, את חנוכת הכהונה ותחילת העבודה במשכן. בפעם הראשונה מעביר משה את תפקיד הקרבת הקורבנות לאהרון אחיו ולבניו, ועבודת הקודש מתבצעת כהלכתה, לשמחת כל העם:
ויקרא, ט/א וַיְהִי, בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי, קָרָא משֶׁה לְאַהֲרן וּלְבָנָיו–וּלְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל. ב וַיּאמֶר אֶל-אַהֲרן, קַח-לְךָ עֵגֶל בֶּן-בָּקָר לְחַטָּאת וְאַיִל לְעלָה–תְּמִימִם; וְהַקְרֵב לִפְנֵי יְהוָה. ג וְאֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמר: קְחוּ שְׂעִיר-עִזִּים לְחַטָּאת, וְעֵגֶל וָכֶבֶשׂ בְּנֵי-שָׁנָה תְּמִימִם לְעלָה. ד וְשׁוֹר וָאַיִל לִשְׁלָמִים, לִזְבּחַ לִפְנֵי יְהוָה, וּמִנְחָה בְּלוּלָה בַשָּׁמֶן: כִּי הַיּוֹם, יְהוָה נִרְאָה אֲלֵיכֶם. ה וַיִּקְחוּ אֵת אֲשֶׁר צִוָּה משֶׁה אֶל-פְּנֵי אהֶל מוֹעֵד; וַיִּקְרְבוּ כָּל-הָעֵדָה, וַיַּעַמְדוּ לִפְנֵי יְהוָה. —
כג וַיָּבא משֶׁה וְאַהֲרן, אֶל-אהֶל מוֹעֵד, וַיֵּצְאוּ, וַיְבָרְכוּ אֶת-הָעָם; וַיֵּרָא כְבוֹד-יְהוָה אֶל-כָּל-הָעָם. כד וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יְהוָה, וַתּאכַל עַל-הַמִּזְבֵּחַ, אֶת-הָעלָה וְאֶת-הַחֲלָבִים; וַיַּרְא כָּל-הָעָם וַיָּרנּוּ, וַיִּפְּלוּ עַל-פְּנֵיהֶם.
בעיצומה של השמחה מתרחש אסון:
י/א וַיִּקְחוּ בְנֵי-אַהֲרן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ, וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ, וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטרֶת; וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי יְהוָה, אֵשׁ זָרָה–אֲשֶׁר לא צִוָּה אֹתָם. ב וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יְהוָה, וַתּאכַל אוֹתָם; וַיָּמֻתוּ, לִפְנֵי יְהוָה. ג וַיּאמֶר משֶׁה אֶל-אַהֲרן, הוּא אֲשֶׁר-דִּבֶּר יְהוָה לֵאמר: בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ, וְעַל-פְּנֵי כָל-הָעָם אֶכָּבֵד; וַיִּדּם אַהֲרן. ד וַיִּקְרָא משֶׁה אֶל-מִישָׁאֵל וְאֶל אֶלְצָפָן, בְּנֵי עֻזִּיאֵל, דֹּד אַהֲרן; וַיּאמֶר אֲלֵהֶם, קִרְבוּ שְׂאוּ אֶת-אֲחֵיכֶם מֵאֵת פְּנֵי-הַקּדֶשׁ, אֶל-מִחוּץ לַמַּחֲנֶה. ה וַיִּקְרְבוּ, וַיִּשָּׂאֻם בְּכֻתֳּנתָם אֶל-מִחוּץ, לַמַּחֲנֶה–כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר משֶׁה.
נדב ואביהוא, בני אהרן, נאכלים באש עקב שגיאה לא-ברורה שביצעו בעבודת הקודש בהקרבת קטורת, ולאביהם, אומר משה, באותו מעמד נורא, אמירה לא-ברורה: " הוּא אֲשֶׁר-דִּבֶּר יְהוָה לֵאמר: בִּקְרבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל-פְּנֵי כָל-הָעָם אֶכָּבֵד".
תילי-תילים של פרשנויות נערמו על גבי הפסוקים האלה. שתי השאלות המורכבות העולות מהם הן: במה חטאו בני אהרן ומהו המסר האלוהי, הנמסר על-ידי משה לאהרן.
להבנתי, מעלה הכתוב את התשובה לשאלה הראשונה: הייתה זו, בעבודת הקודש שביצעו בני אהרן – "אֵשׁ זָרָה–אֲשֶׁר לא צִוָּה אֹתָם", כלומר, האש שנתנו נדב ואליהוא במחתותיהם לשם הקטרת הקטורת, הייתה אש ממקור זר, לא ראוי. יתכן שהייתה זו אש של בישול או אש של מדורה שהובערה במקום לצרכי חולין יומיומיים. מכל מקום, לא הייתה זו אש שהודלקה לשם עבודת הקודש, ולכן כונתה בשם "אֵשׁ זָרָה". מבחינה אנרגטית היה כאן, לפי הבנה זו, כשל, שעניינו עירוב היבט של חולין עם תחום הקודש בעבודת הקודש.
מפרשים אחרים רואים את האש הזרה כמוטיבציה שגויה – כאש הגאווה, ואחרים – כהתלהבות יתר.
בפסוקים הקודמים מתוארת הבאת הזבח והעולה הראויים, ולכן: "וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יְהוָה, וַתּאכַל עַל-הַמִּזְבֵּחַ אֶת-הָעלָה וְאֶת-הַחֲלָבִים; וַיַּרְא כָּל-הָעָם וַיָּרנּוּ, וַיִּפְּלוּ עַל-פְּנֵיהֶם". לעומת זאת השימוש האחר, לשם עבודת הקודש, ב'אש הזרה', הוא שגיאה חמורה הגוררת 'עונש' חמור. עקרון ה'דומה מושך דומה' מצוי ומובלט כאן באמצעות השוואה סמויה בין 'האש הראויה' ולאחריה – 'האש הבלתי-ראויה'. עיקרון ה'דומה מושך דומה' מועלה בפרשה כמסקנה והבהרה חשובות: כאשר האדם אוחז (פיסית או נפשית) בדבר מסוים – הוא ממגנט אליו דבר דומה לו: לכן, כאשר האש, שבאמצעותה הוקרבה הקטורת, אינה ראויה, מתרחש מיגנוט-בומרנג של אש אוכלת אדם (לא-ראויה): "וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יְהוָה, וַתּאכַל אוֹתָם; וַיָּמֻתוּ". זאת אם-כן הסיבה לכך שהאש האוכלת מתוארת גם היא כבאה "מִלִּפְנֵי יְהוָה" – אך הפעם, שלא כקודמתה, לשלילה, למוות.
על רקע הבנה זו, שלא מצאתיה אצל המפרשים הקלאסיים של התורה, ניתן להבין את דברי האל לאהרן, הנאמרים על-ידי משה כחוק, כעיקרון: "וַיּאמֶר משֶׁה אֶל-אַהֲרן, הוּא אֲשֶׁר-דִּבֶּר יְהוָה לֵאמר: בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ, וְעַל-פְּנֵי כָל-הָעָם אֶכָּבֵד". במלים אחרות: אני רוצה את עבודת הקודש של המקורבים לי (הכוהנים) כך שתתבצע רק באופן נכון, מדויק וראוי, בפיסי וברוחני – לפי הוראותי; כל זאת, על-מנת שהעם, כיחידה אחת אנרגטית, יהיה מסוגל להיות בתדר גבוה, תדר "רואה": "וַיֵּרָא כְבוֹד-יְהוָה אֶל-כָּל-הָעָם", וכן שיתקיים 'כבודי', כלומר, עוצמתי וסמכותי, לגבי כל העם.
המסקנה המתבקשת מפרשה קשה זו היא: אכן, 'דומה מושך דומה': לעקרונות והוראות ברורים ומפורשים, ששורשיהם באמיתות אוניברסאליות ושאנחנו מקבלים ויודעים אותם, או לפחות מרגישים אותם כראויים – כדאי, לטובתנו, לציית, בכוונת הלב ובמעשה.