על חשיבות התמלול של הקלטות-השיעורים

 

 

בעבודה הרוחנית אנחנו מטפסים במעלה הגבעה, יורדים במורדה, ושוב מטפסים או הולכים במישור, וממשיכים וצועדים בנתיבה שאין עמה סוף אלא בסיום המסע. יומן המסע שאותו ראוי לנהל חיוני עבורנו גם כדי לראות כיצד התמודדנו בעבר עם אתגרי הדרך, גם כדי לזכור כיצד ובעזרת מה עשינו זאת, תוך סקירת הצטברות הידע והתובנות, אבל בעיקר – כדי להשיג את עירות הנשמה וכדי לבנות מעורבות גבוהה של הנשמה ביומיום הדרך.

הנשמה המתעוררת זקוקה לתמיכה שלך, לעיבוד של השיחות השבועיות כדי להיות נוכחת יותר ויותר ועוד פעם ללמוד, להיזכר – – לפחות עוד פעם אחת אם לא אלף… הנשמה מבקשת שנהיה איתה בתהליך ההתעוררות ובעת בניית התקשורת איתה. במודעות רוחנית ראשונית, מתפתחת – אנחנו הננו המורים שלה. ההוראה מושגת לאחר שלמדנו מן המורה הרוחני את מה שמיועד בעצם לא רק לנו, אלא – גם ובעיקר, לנשמה.

הנה פרי התנסות אחת מני רבות:

"תהיי חייבת לסכם כל שיעור, זה תנאי הכרחי ללימודים איתי", אמרה לי שוש במפגשנו הראשון, "את הסיכום תשלחי אלי במייל לפני כל שיעור עוקב".

"וואוו", חשבתי לעצמי, "היא ממש משקיענית, רוצה להתכונן לפני כל שיעור איתי, לבוא מוכנה. נפלתי טוב, על אחלה מורה".

"וואוו", חשבתי לעצמי אחרי חצי דקה בדיוק, "לסכם שעה של דיבורים אורך בממוצע כשלוש שעות? מתי בדיוק יהיה לי זמן לזה, עם שלושה ילדים ועוד אחד בדרך? למה הכנסתי את עצמי לזה, ואיך אעמוד בכך?"

לזכותה של ההנחיה ייאמר, שנאמר לי באותו מפגש שבשל "מצבי המיוחד" (חודש שמיני), זו החלטה שלי בלבד, האם לסכם את השיעורים.

חלפו מאז חמישה וחצי חודשים, 18 שיעורים, לידה אחד ועשרות רבות של פעמים, בהן קראתי שוב ושוב (ושוב) את הסיכומים שלי. אין מה להשוות בכלל את העבודה על העצמי, עם עצמי/נפשי/ניצוציתי – תוך חזרה מסודרת על החומר, לנוכחות שבועית במפגש והאזנה חד-פעמית לדברים שהועברו.

בכל קריאה אני חווה גילוי חדש – – –

בכל קריאה אני לומדת משהו חדש – – –

בכל קריאה אני מבינה משהו חדש ויורד עוד אסימון – – –

בכל קריאה אני נפתחת ומפענחת משהו מחדש – – –

כמו סרט אהוב שצופים בו שוב ושוב, ובכל צפייה וצפייה מגלים פנינים חדשות שחמקו "איכשהו" מעינינו ומאוזנינו בפעמים הקודמות.

הרפטיציה (חזרה) הזו מקצרת משמעותית את משך הזמן שעובר עד ששוברים פרדיגמות, עד שהשינויים מגיעים להרגלים הקלוקלים שכל אחד ואחד מאיתנו סוחב עימו, וזה בא לידי ביטוי במבחן התוצאה!

כי לשבת ולדבר אפשר עד מחר,

"להבין/ללמוד/להרחיב השכלה" אפשר מפה ועד להודעה חדשה,

אבל להיות מסוגל לשנות בפועל, ביום-יום, זה כבר סיפור אחר. סיפור נשמתי,  עוצמתי וסופר ממלא.

אני מודה לעצמי כמעט יום יום על ההחלטה שלא לוותר לעצמי על הסיכומים, על המתנה שהענקתי לעצמי. מקווה בשבילכם שאתם גם ממקסמים את הפוטנציאל של מתנת הלימוד העצמי שהענקנו לעצמנו באמצעות שוש.

מירב הראל, 28/8/14