ראש חודש אב

 

חודש אב, על-פי ספר יצירה המיוחס לאברהם אבינו, הוא החודש שבו שולט השמש במערך הכוכבים, ואכן זהו חודש החום הגדול השורר בארץ הקודש. מזל החודש הוא אריה (שראשו מעוצב לעתים כשמש). אותיות החודש הן כ"ף וטי"ת. אנרגיית חודש אב מקבילה לאנרגיית הכליות ולחוש השמיעה, והיא עלולה לבוא לידי ביטוי מוקצן בצ'אקרת הגרון – בשאגה או בהימנעות מדיבור. קיים קשר בין אריה, שמש וחודש אב –  שלושתם קשורים יחדיו בעוצמה חזקה, עוצמה 'גברית'. זוהי אנרגיה של כוח, אש והנהגה ("מלך").

בחכמת הקבלה רווחת התפישה הרואה באב חודש של מפל אנרגטי רב-עוצמה, לאור השפע האנרגטי הישיר הזורם מ'תפארת' השמש בגבורתו – אל 'מלכות' כדור-הארץ, בת-זוגו. בספירת יסוד, באמצע הקו 'תפארת-מלכות', מתאפשר החיבור.

בתשעה באב חל, אנרגטית, שיא הקשר שבין השמש ללבנה (ספירת מלכות). ט' באב הוא יומה של ספירת יסוד שבה מתאחדים בשיאם –  השמים / שמש / ס' תפארת  עם  הארץ / לבנה / ס' מלכות. התנהלותנו מראש חודש אב ואילך אמורה לפיכך להיות התנהלות מוקפדת, המעצבת את הנוכחות שלנו בכל החודש הקשה הזה כנוכחות מתונה ושקולה, המשפיעה גם על העליונים וגם על הקולקטיב האנושי.

האנרגיה באב היא לא טובה או רעה, אלא – היא מאוד עוצמתית. עוצמה זו אנו אמורים לתעל לטובה לעצמנו, לעולמנו ולעולמות-שמעלינו; שכן, במסורת ישראל יש תפישה הגורסת שבהתנהלות נכונה אנחנו תומכים באלוהות ומטייבים אותה. ניתן להגדיר את שכינת העולם כסך כל אור-נשמות בני-האדם על הפלנטה. זוהי התפישה הידועה של  "השכינה האוניברסאלית". לפי הגדרה זו אפשר להבין מדוע מסורת ישראל חוזרת ומדגישה את  השפעת בני-האדם על 'אלוהים', כלומר, על המדרגים הגבוהים המזינים אותנו בהתאם למהותנו.

מצד שני – מובהקת גם התפישה שהאדם הוא שלוחה של אלהים, היות שניצוץ הנשמה שלו הוא שליחו של אלהים. כל זאת, על-פי הבנות רבות, כמו-למשל בניסוח הרמב"ם הקובע, שהאדם הוא "חלק אלוה ממעל". כלומר, ההבנה היא שהאנרגיה 'אלהים' נמצאת גם למעלה וגם למטה, וכמאמר הזוהר – אין מקום פנוי ממנה. התנהלות ראויה היא אם-כן התנהלות העוזרת לנו ולכולנו, שכן 'הכל אחד'.

בי"ז תמוז מתחילים שלושת השבועות של "בין המיצרים". שבוע ראשון מבורך באנרגיה מצד ימין-חסד, שבוע שני מצד שמאל – דין/גבורה, שבוע אחרון – שבוע שבו נבנה קו האמצע, קו של אנרגיה ממוזגת, של אחדות הניגודים.

מראשית חודש אב מתחילה העלייה התלולה של מפל האנרגיה העוצמתית על פני כדור הארץ. אנרגיה זו מפעילה בעוצמה את בני האדם: אם יש באדם יותר אחדות מאשר הפרדה הוא מתעצם באחדות, ולהיפך.

לפי תובנות שונות – אם במשך עשרים וארבע שעות בממוצע מתקיים באדם תדר/ויבראציה של הפרדה (הוא כועס על מישהו קרוב או רחוק, מפחד ממשהו או מישהו, חרד מסיטואציה כלשהי), או-אז האדם מתווה מסביבו אנרגיה מובהקת של הפרדה, ולכן האנרגיה רבת-העוצמה של חודש אב תגביר אותה ותהדהד אותה בכל גופי האור שלו. זאת הסיבה שחודש אב הוא חודש של 'הוצאה לפועל', במידה רבה. לפיכך, לא נהוג להתחיל התחלות חדשות עד תשעה באב, משום שאם אנרגיה של הפרדה (של חומרנות יתרה) תשתתף בהתחלה חומרית חדשה, העשייה המסוימת הנמשכת ממנה לא תתאזן והיא עלולה לחרוג מן הקווים האדומים המעצבים אותה מלכתחילה. זאת גם הסיבה לכך שלא נוהגים להתבדר ולהשתעשע בהיבטים חומריים בימים אלה, על-מנת שלא להעצים את הנטייה של רוב בני-האדם 'לקבל ברמת החומר'. זאת גם הסיבה שמסורת ישראל ממליצה, בתקופה זו, לא "להשתקע בחומר", ברכישות חדשות, בהנאות חומריות, ובכל סוג של שעשוע הנתפס כבעייתי, כלומר, חסר שאר-רוח.

ברוב ימות השנה האנרגיה הנכנסת לכדור הארץ אינה עוברת דרך רצועות ספציפיות של המימד הרביעי, ואילו אנרגיית חודש אב עוברת כנראה דרך רצועות אלו וסוחפת איתה משם אנרגיה של הפרדה, שמחזקת אנשים ומקומות של הפרדה על כדור הארץ, על-פי העיקרון 'דומה מושך דומה'. אל רצועות אלו מתנקז כוח רב-מימדי שבני האדם תידרו על הפלנטה משחר הציביליזציה האנושית. לכן, ניתן לומר שאנרגית חודש אב/שמש עוברת דרך נטיית האריה להרוס ולהשחית, על דרך הדימוי שהאריה נוהג ל"השתעשע" עם טרפו ורק לאחר מכן לטרפו.

אף כי כל השנה אנו מצווים לשמור על המחשבות שלנו, שבוראות את המציאות שלנו, מכאן ועד י' באב עלינו  לנטר כל מחשבה, והמוניטור חייב להיות מדויק מאוד.כל מחשבה בעייתית, כל דיבור, וכמובן כל מעשה – מהדהדים מאיתנו מסביבנו ולסביבותינו, ולכן גם ממגנטים אלינו בחזרה – היבטים שלולי-אור. להזכירנו: ביקורתיות, שפיטה, דברי התקרבנות ישירים (על עצמי) או עקיפים (על מישהו אחר), דברי יוהרה או נחיתות, עימות וקונפליקט – כל אלה יש למזער בהחלט.

הדבר דומה לערפיח שעלול לכסות עיר שלמה: האנרגיה הזורמת מלמעלה אל העיר עלולה, פוטנציאלית, להגביר את נזקי הערפיח הבא מלמטה, מהעיר. אם האנשים מייצרים ערפיח (אנרגיה שלולת אור), יוציא הערפיח שלהם מן הכוח אל הפועל את הערפיח הטמון באנרגיה הזורמת לעיר. אם אנשי העיר יישמרו שלא לייצר הפרדה – ערפיח פוטנציאלי זה לא יתממש עבורם ולא יזיק להם.

מחשבות שליליות, לפיכך, יש לנשוף בקלילות ובאלגנטיות החוצה, לאחר בדיקת המסר שלהן, ולבטלן. ברור שהמחשבות עוברות, לעיתים ללא כל שליטה עצמית, דרכנו, שכן הדבר מובנה בנו מבריאת האדם הראשון, אך מאוד רצוי להזרים אותן מיד החוצה, לא בכעס כי אם מתוך הבנה שבכל אדם יש יצר טוב ויצר רע, והם כמו שני צירים – כל יצר הוא ציר, ואנחנו בוחרים את הציר עליו אנחנו 'מסתובבים'-מתנהלים.

מערב תשעה באב  ועד לצאת תשעה באב יש לאור ידע זה להקפיד על נתינה ועל עגינה-ברוח, ולהשעות כל נטייה המדגישה חומר וקבלה לעצמי, לקיחה.

אנו מתבקשים להדגיש את הנתינה לפי ההבנה שכשהרצון לתת גדל והולך, מוקטנת כוונת הקבלה לעצמי, הלקיחה, ונחלשת עוד ועוד. הרצון לקבל-לעצמי מכווץ-מצמצם את "נקבוביות" האורה-ההילה, ומקטין את כניסת ה'אור' (כמו פעולת הכיווץ בשפתיים בעת שאיבת נוזל). זאת ועוד – כשהמיקוד הוא 'בי' ויש לי בנוסף לכך כוונת הפרדה, של לקיחה ושאיבה פנימה, נכנסות אלי אנרגיות הפרדתיות שונות, לרבות אלו שהן שלולות-אור במובהק! לעומת זאת ההבנה היא שהנתינה, תוך תחושת אחדות עם המקבל ממני (לא נתינה 'מאונס'), מרחיבה את יכולת כניסת האור ואינה מאפשרת כניסה של אנרגיות שליליות.

בחודש אב יש הנוהגים מנהגי אבלות, והנפוץ ביותר הוא ישיבה על הרצפה. בבחינת ישיבה זו, ניתן ללמוד על כוונת הענווה המנחה אותה, כאשר ההפך מהענווה הוא יהירות, ודימוי היהירות ושורשה  – הר. היהיר, כביכול עומד על הר…

יהירות בחודש אב תמגנט הפרדה משום שכאשר אדם מחזיק בהילתו את מידת היהירות, באופן מודע או לא מודע, הוא אינו נמצא במדרגת ה'כולם' ומפריד עצמו מהמישור. כשיש באדם מידת הפרדה המכווצת אותו ואינה נותנת לאור להיכנס אליו, הוא נחלש ונפגם במשהו. זוהי כביכול אנרגיה של אדמה: ה'הר' כאילו סותם את "הנקבוביות של ההילה", ונראה שכאילו האדם עטה על עצמו מסיכת בוץ, והשמש כביכול לא יכול לחדור אליו. מה שכן יחדור אליו, בדימוי הזה, הן קרני השמש שהבוץ לא יכול לחסום, ויש בהן מידה של סיכון לגבי תאי הגוף.

להיות מודע פירושו להסכים ולקבל את אמת ההוויה האנושית ולהכיר בכך שהאדם הוא יישות אור המחוברת עם מה שמעבר. שורש 'מודע' בא מ'ידע', המופק משילוב של הבנה וחוויה. כשנאמר ש'אדם ידע את חווה', הכוונה היא שהוא התחבר אליה.

בעיקרון – בכל זמן, ובוודאי בחודש אב, מומלץ לשלוט בכל סוגי האגו המשובש ולא לבטאם, בין אם האגו מתגלה ביהירות ובין אם בנחיתות, שכן הנחיתות ביחס ליהירות היא 'אותה גרב', גם אם הופכים אותה לצד שמאל, וה"דוגמה" נראית הפוכה.

אם כן האנרגיה הדרושה, בחוויית הערך העצמי, היא לא יהירות/ שפלות, אלא סוג של איזון עדין, שפירושו הכרת ערך עצמי כבן/בת אלוהים, והכרת כולם מסביבי כך; זוהי הכרת ערך בלוויית המחויבות והאחריות הגלומים בקיום האנושי. רצוי מאוד לא להתנהל ביהירות גם במחשבות, כי לפעמים המחשבה יותר עוצמתית מהדיבור. כאמור, כל מחשבת יוהרה, שהיא אנרגיה של הפרדה ("ערפיח" מהדימוי שלעיל), ממגנטת הפרדה מתוך סך-כול אנרגיית חודש אב.

מה ניתן לעשות מלבד טיפוח הענווה ושמירת המחשבה / דיבור / מעשה?

כדאי ללמוד טקסטים רוחניים ולהתמקד ב'לימודי אור' – רצוי לעתים בקבוצה ובעזרת מורים; לקרוא ספרים מספרות העידן החדש הרוחני, לעסוק בנתינה בכל היבט שהוא, ולעשות יום-יום מעשים שונים הטובים להעלאת התדר ולאיזונו.

להמלצה כללית על סעיפי ההתנהלות הרוחנית – ראו נא כאן

.