על ייחודיות היהדות

מבחינתי, כאדם יהודי חילוני החובב את מורשתו היהודית, מכבדה ולומד ממנה, משמעותית היא מציאת "העיקרון המכונן" של היהדות, ומשמעותית היא הגדרתו. מעניינת אותי ההסתכלות על היהדות כעל ישות לאומית-דתית-תרבותית רבת-דורות, בעלת מאפיינים מסוימים, שחלקם מובחנים במקומות שונים בתבל, כשהם נשזרים בהם לפני או אחרי תיארוך התגלותם בעולם העברי-יהודי.

בעיניי, המאפיין העיקרי המצוי בבסיס היהדות, בבסיס כתבי הקודש שלה, הוא הערך הגבוה ביותר שניתן בה לכל בן-אנוש: האדם נברא בצלם האל והוא נשא של האנרגיה האלוהית: "וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ" (בראשית, א/כז), וכן: "וַיִּיצֶר יְהוָה אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה" (בראשית, ב/ז). מכאן נובעת קדושת חיי האדם ותובנת יכולותיו האין-סופיות.

לאור המעמד הכה-גבוה שהאדם מקבל כבר בפתיחת דברי התורה, ברור שעליו לכבד את עצמו כמו גם כול אדם אחר, על-פי "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" (ויקרא, יט/יח). האות למ"ד – לְרֵעֲךָ, מדגישה את הנתינה, וזהו אכן היישום של האהבה, הנתינה שלך לרעך – באהבה ודאגה ואיכפתיות. הציווי מצווך להתייחס לזולתך כפי שאתה מתייחס לעצמך. אך מהו המשך הפסוק? "אֲנִי יְהוָה".

מהמשך זה, "אֲנִי יְהוָה", נוכל ליצור לצורך הבהרת הדברים מעין משולש שווה-שוקיים, כאשר על-ראש הקודקוד הנישא למעלה-למעלה נכתוב "אֲנִי יְהוָה", ולמטה, ליד שני הקודקודים נרשום: "אתה" ו"רעך". המכנה המשותף ל'אתה' ול'רעך' הוא – "אֲנִי יְהוָה", לפי שכול אדם, כאמור, הוא נשא של אנרגיית אלוהים, ככתוב "וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים". מכאן נמשיך וננקד את רוב שטח המשולש בנקודות המסמלות בני-אדם, כך שהמשולש כולו, בתוכו, מייצג את כל ה'אתה' שהוא גם ה'אני' בקהילה. אולי, להדגשת יחסיות היקלטותו של רעיון 'הכול אחד' בבני האדם, נוכל לומר שיש הבדל מסוים בין החברים בקהילה (הנקודות במשולש), ונוכל לתארו על-פי היות האדם (הנקודה) רחוק (נמוך במשולש) או קרוב (גבוה במשולש) אל הקודקוד העליון. כלומר, מידת הקירבה אל הקודקוד העליון משקפת את מידת ההשגה וההטמעה של רעיון ה"אני-הנני נשא של כוח אלוהי" (כוח הנשמה המנשימה אותי).

לחידוד הדברים נוכל לומר, שלפי כתבי הקודש העבריים (ולא משנה כעת מהיכן באו – מן ה'עליונים' או מבני אדם) אם נקודת-העל בקודקוד העליון במשולש היא בעלת (נאמר…) צבע כחול (המציין את כוח האהבה והאחדות, כוח ה'אחד' – "אֲנִי יְהוָה"), הרי שגם בכל נקודה (אדם) בתוך המשולש קיים צבע כחול. האם הנקודה-האדם שבמשולש יודעת זאת – זו כבר שאלה אחרת, שאינה מבטלת את עצם הקביעה של הכתוב, בדבר 'היות הכחול' בכל אדם.

ההבנה היא שתפישה זו, תפישת האחדות-בכול מכוח 'האחד' שבכול, מעצבת 'כבוד לעצמי' – באהבה וקבלה, ו'כבוד לך', האדם שממולי, באהבה וקבלה, וכן כורכת תפישה זו, כפועל יוצא מחוויית 'האדם כנשא של אנרגיית אלוהים' – כבוד לקהילה שמאפשרת לי נתינה באהבה לאנשים מסביבי, וקבלה בהודיה מהם. זוהי אם-כן הקהילה שהקודקוד העליון שלה, במשולש שתיארנו, מייצג היבט של כוח-על (אלוהי), המצוי, לפי כתביה המקודשים, לא רק ממעל אלא גם בתוך כל נקודה שבמשולש (המייצגת אדם). זהו עיקרון כתוב, מודגש, המנחה את חוקי הקהילה העברית-יהודית ומכונן את מאפייניה; עיקרון נדיר בחברות השונות הנמצאות על-פני כדור-הארץ לפני יותר משלושת-אלפים שנים.

שיא מובהק של רעיון הקהילה העברית השיתופית הוא הקיבוץ העברי (או 'הקבוצה'), ששגשוגו, במאה העשרים, נבע במקורו מרעיון השיבה לארץ הקודש, רעיון שאיחד את כל קהילות ישראל בתפוצות לכלל עם אחד, דהיינו, קהילה וירטואלית רבת-חברים אחת. בלי להתייחס למידת מודעותו הרוחנית של החבר בקבוצה, דהיינו, בלי לשאול אם הוא חווה את עצמו ואת זולתו כנשאי האנרגיה האלוהית (אולי בעיקר בקיבוץ הדתי עשוי היה הדבר להתאפשר), ניתן לציין שבמפעל זה נוכל לראות את הגבולות ההדוקים של אירגון הקהילה כמשקפים אמונה בשוויון הרוח והחומר שבחבר הקהילה-הקיבוץ. לדעתי, קריסת הרעיון הקיבוצי נבעה משלילת הבחירה החופשית מעט למעלה ממה שניתן לומר עליו כ"עובר", אך בעיקר נבעה קריסה זו מאי-טיפוח הרוחניות, כנראה מפחד הגלישה לדתיות, ולכן, מהתעצמות משקלו של 'החומר', הרכוש והכסף, למול התדלדלות הרוח.

לאורך הדורות, בשינויים שונים, הקהילה היהודית מתפקדת על-פי העיקרון האומר: "אחד בשביל כולם וכולם בשביל אחד". מעל לרעיון הקהילה ומימושו, חופה כאמור ההבנה המשותפת לכול היהודים, האומרת שאלוהים ברא את "הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ", ושהמושג 'אלוהים' מתייחס לכוח עוצמתי, סודי, שנמצא עלום בעולם, באדם ומעבר לו; ההבנה היא שאנו נמצאים כאן על-מנת לגלות (למרות הצעפת העולם העלום ותעלומותיו) את כוח המימדים הגבוהים שמהם הגענו, ואת כוחנו לגעת בעוצמתם, עוצמת האהבה (הצבע הכחול הנ"ל), שהיא בתוכנו, כאן על פני האדמה. כלומר, הרעיון של תהליך גילוי הרוח האחת בתוך מיגוון מופעי החומר, הנפרדים זה מזה – הוא הרעיון הנמצא בבסיס היהדות. האם הרעיון הזה התפתח בדרך ישרה בהיסטוריה שלנו כעם? האם הוא מזגזג? האם אליטה מסוימת לוקחת, בזמנים מסוימים, את החירות לראות את עצמה שווה יותר, "קדושה" יותר, אולי בגלל שירות ב'מרכז' של הקהילה, כמו בית המקדש, ואפילו בתוך אליטה זו יש הפרדה בצורת התפלגויות שונות? האם האדם מן השורה, לאורך הדורות, אכן מכיר בערכו כנשא-אלוהים כתוצאה ממה שמלמדים אותו מתורת ישראל? האם יש סילוף של הבסיס הזה, או, אין סילוף, או, עד כמה יש? כול השאלות האלה ועוד רבות יועברו לדיון אחר. הדיון העיקרי שלנו כעת הוא על רוח הדברים המרכזית ביהדות, ולא על סילופיה ועיוותיה לאורך הדורות.

תדר היהדות, תדר האחדות מכוח ה'אחד', ניתן להיתפש – לאור תורות העידן החדש החילוניות-ריבוניות המאמינות ב'סדר קוסמי' מדורג, מסוים – כתדר שהגיע לכדור-הארץ ממימדי הבריאה, שהזרימה אותו אלינו לשם התקדמות בנתיב ה'ניסוי-ניסיון-התנסות' של נשמות המין האנושי על הפלנטה. התדר הזה, החוזר ומופיע על כדור-הארץ בכל עת ומקום, כ'תורה רוחנית', למשל, בתורות 'הכוח הוא אתה' של בודהא או ישוע מנצרת – חיוני להתפתחות אנשי כדור-הארץ, משום שהוא מאפשר התקדמות באיזון הרוח עם החומר, ולכן הוא מתודר במקומות שונים בעולם, ומשתרש בהם. התדר העברי-היהודי, שתמציתו היא קהילתיות של ערבות הדדית לאור ה'אחד', הלך והתאחז ברחבי העולם, מראשית הופעתו, על פי העיקרון הקוואנטי האומר, שמה שמתודר על הפלנטה בדרום כדור-הארץ, למשל, יתודר במהרה גם בצפונו, ויילך ויתפשט וייאחז במקומות רבים. זאת ההשפעה הקוואנטית של כוח ה'אחד' בתבל: תדר המחשבה האחדותית, הכפופה ל"אֲנִי יְהוָה" ולרעיון ה'אחד' בכול ובכולנו, מתפשט והולך בעולם ואף שב ועולה לעליונים. ה'עליונים', להבנת אנשי המודעות הרוחנית בת-זמננו, הם צביר נשמות כדור-הארץ, שסופג את התדר הזה יחד עם תדרים שונים אחרים, הנושאים אנרגיה מודגשת של אחדות ו'אחד', ושב ומגשים אותו במקומות שונים ובזמנים שונים לכדי הוויה שמתרחבת ומתפשטת על הפלנטה: הוויה של אחדות התומכת ב'ביחד' האנושי ומולידה את מחשבת השיתוף והשוויון בעולם ואת הערכים החברתיים של אחריות קהילתית, אחווה וצדק, חוקי מוסר וסעד לחלשים, דמוקרטיה, פלורליזם, אהבה ושאיפת שלום, ומעל לכול – חירות הבחירה העצמאית.

היות שתדר האחדות, האהבה והנתינה, החמלה והאיזון-בכול נחשב לתדר רצוי וראוי, נתפשת תורת ישראל, המצווה-ממליצה על כל אלה, לאורכה ולרוחבה (למעט סילופים שהוכנסו לתוכה מתחילתה) – כתורה המאפשרת למאשריה-מקיימי דברה תדר עשיר וגבוה, הממגנט, על-פי העיקרון 'מידה כנגד מידה', מציאות 'גבוהה', נחפצת. תדרי ה"משולשים" של כל האומות, השבטים והעדות, בעולם כולו, הם הקובעים את תדר הנשמה האחת המורחבת, המכונה בתורות העידן החדש – "הרוח הגדולה של העולם". מפרספקטיבה מודרנית זו מובחנת תשתית היהדות, על מצוותיה ואורחותיה, כתורמת רבות לאורך הזמנים, להגבהת התדר הגלובלי ולהרמת קרנה של האחדות, מזו המשפחתית והקהילתית ועד לאיחוד הבין-לאומי והבין-מדיני. 

מסורת ישראל המיסטית, שמאפייניה תפושים ביומיום הרוחני היהודי הלא-מיסטי, מהדהדת את תפישת הבסיס של הקהילתיות 'כאן, על פני-האדמה' (רצוי עד-למאוד ב'ארץ הקודש' – הארץ המובטחת, "ארץ ציון וירושלים") בתפישת "הקהילתיות השמימית" -בדמותה של שכינת ישראל ("ירושלים של מעלה"), שאורות (תדרי) כל הנשמות שוכנים ומבוטאים בה, מושפעים ממנה ומשפיעים עליה – בהתאם לתיאורים הסימבוליים המרתקים של השכינה בספר הזוהר בפרט, ובספרות הקבלה והחסידות בכלל.

על-פי תורות העידן החדש, אירועים מכוננים בכדור-הארץ וכן התדר הגלובלי של צביר הנשמות של הפלנטה שלנו, מנוהלים ומפוקחים, במשולב עם בחירותיהן החופשיות של הנשמות-שבגופים, בהתאם לתכליתה של גאיה (שמה היווני הקדום של הפלנטה שלנו) ובהתחשב בחוקיה. לפי תפישתה של היהדות, ניהול ופיקוח אלה מבוצעים על-ידי הבורא (אני ה"חילונית" מכנה רשות זו בשם 'המדרגים הגבוהים עד אין-סוף'). מכל מקום, הבנת העזרה הנזרעת כאן בעולם כאנרגיות שונות של רעיונות מכוונים, לשם קידומנו, אומרת שתמיד יימצאו סימני התפתחות וקידמה בכמה מקומות בו-זמנית, והראייה לכך באה מתחומים שונים של הציוויליזציה, למשל, מתחום הארכיאולוגיה, כאשר ממצאים דומים מאוד, המשרתים את האדם כדי שיתפתח בחומר וברוח, מתגלים בתבל במקומות שונים שלא ניתן היה לגשר ביניהם באמצעות 'שליחים', מעבירי-רעיונות אנושיים.

מחיבור תפישתי את העיקרון הבסיסי של היהדות עם תפישת 'העזרה הנזרעת' בתבל לאורך הדורות, אני משערת שהתרומה של היהדות לציוויליזציה היא תידור התדר הזה של האחדות הפיסית מכוח ה'אחד' המטאפיסי, הנמצא בה'כול'-הפיסי ולכן מאחד אותו. מימוש רעיון האחדות בקהילתיות היהודית נמצא מוגשם בפריטים אין-ספור, בשבת העם על אדמתו ולעת גלותו מארצו. למשל, בתפילות ובעצרות המשותפות, בהקפדה על שוויון הקהל ועל קדושת הקהל, בניית המרכז האוסף את הרבים למקום אחד (ארון הברית, בית המקדש, בית הכנסת), נשיאה באחריות משותפת בהקשרים שונים, לרבות מתן עזרה לחלשים, וכן ה'הקהל' שמעבר לקהילה הפרטנית, הערבות ההדדית וההתכנסות בחגים או בעת למידה, הצולחת גבולות פיסיים של קהילה עד כי ניתן לדבר על הקהילה היהודית במצרים (למשל) בכללה. ידוע לנו, לדוגמה, שרק בקהילות היהודיות היה נהוג באירופה פדיון שבויים, כגון שבויים של שודדי-ים. זוהי דוגמה לאחריות קהילתית שעד היום יש לה ביטוי כמסורת פעילה, וגם זכר לימים עברו. למשל, בברצלונה, ליד הים, ראיתי את סמל המגן-דוד על חומת העיר – שם קיבלו שודדי-הים מידי פרנסי הקהילה היהודית כופר-נפש לשחרור שבוייהם היהודים, שהובאו על-מנת להיפדות תמורת כסף רב, מבלי שאיש הכירם בקהילת העיר או היה חייב להם דבר-מה. תופעה כזו, מראשית היווצרות העם, לא הייתה כמדומה בשום מקום/זמן אחרים, וכן גם ביטויים נוספים לקהילתיות, כגון, מצוות ה'מניין' (רעיון הקהילה-זוטא מובהק כאן) ותופעות הידועות בשם הכולל 'גמילות חסדים', כגון בית ספר ללימוד תורה ('חדר') לכולם, בית תמחוי, מצוות הכנסת כלה יתומה המוטלת על הקהילה, קבורת המת (שירות בחברה קדישא) ועוד ועוד (ציון ייחוד זה של היהדות אינו בא להעדיפה על-פני חברות שונות, לרבות שבטים וחברות באפריקה, באוסטרליה, בדרום-אמריקה ובמקומות נוספים).

להבנתי, רעיון מקורי נוסף שהונח בבסיס העיקרון המכונן של היהדות, כשהוא משולב ברעיון הקהילתיות ושווה לו בחשיבותו, הוא רעיון הלמידה של אנשי הקהילה, מקטן ועד גדול: למידת עקרונות ההוויה העברית, 'החוקים והמשפטים', ולמידת העבר המשותף של הקהילה לאורך דורותיה. למידה זו מבוססת על הטקסטים המובאים בתורה, והיא מדגישה הפקת לקחים ותיגבור אמונה מאירועי העבר, על נסיו ונפלאותיו. מטרת הלמידה המוצהרת היא חיים ראויים וטובים יותר, לפרט ולקהילה; עיקר הלמידה ותכליתה הם, להבנתי, להתחבר – דרך שינון החוקים והמצוות, ודרך תובנות מזכרון-מה-שהיה, אל רעיון הכוח 'האחד', הכוח ההווה בתוך האדם ומחוצה לו, בעולמנו ומעבר לו.

הלמידה הזאת, למידת כוח ה'אחד' שמהותו היא "וְאָהַבְתָּ", ככוח מעצב מציאות הנמצא בתוכי ומחוצה לי – באמצעות שינון, ביאור ופיתוח הטקסטים המנחים המקודשים, שמוסדות הקהילה מאפשרים לי להכיר לאור אידיאל הלמדנות, היא הרוח המפעמת בגוף – גוף הקהילה. שני העקרונות שהם אחד, הקהילה הלומדת, באים לתמוך זה בזה, כחומר ורוח, ובהתקיימותם העוצמתית, בקהילה עצמאית או אפילו נטולת-עצמאות, הם מאפשרים ליהדות לשרוד ולהמשיך במסעה המפותל, רב-הדורות, תוך הפצת תדר האחדות וה'אחד' בכדור-הארץ. באותם מקומות וזמנים שבהם נחת התדר העברי הקולקטיבי, מחמת החלפת אהבה בשנאה (שנאת חינם), או החלפת 'אחד' ברבים נפרדים (אלילים), או עקב הלחץ שקהילות ישראל בגלות היו שרויות בו וירידת משקל הרוח שם לטובת החומר (או היעדר החומר) וכו' – שם נחתו גם האיזון והביטחון הקיומי, וחיי היומיום נעשו קשים משאת.

מנקודת-ראות זאת, נראים תדר האמונה העברי-יהודי, תדר הבחירה באחדות ובאהבה וחוויית ה'אחד' שהוא בכול – רצויים וחיוניים לטובת הפרט והכלל באשר הם. למעשה, זהו תדר האמונה בכוח האהבה של ה'אחד'-בכול, שלהבנתי אין צורך ב'דתיות' כדי לדבוק בו ולתדרו, אף כי הוא היה מבוטא בקהילה הדתית – לאורך דורות, וגם כיום הוא מצוי בבסיס הרוחני-חברתי של הקהילה הדתית הפועלת מאהבה, בשפיות הדעת והלב ומתוך כבוד לצֶלֶם אֱלֹהִים שבאדם, יהי אדם זה אשר יהי.

תדר יהודי ואוניברסאלי אוהב ומכבד זה, בצלילותו ובאי-סילופו, בוטא לאורך ההיסטוריה היהודית בקהילות ישראל, באין-ספור כתבי-אמת חוקרים ומתפלמסים, מבקשי שינוי, התפתחות ושיכלול הרוח והחומר, ובמעשים אין-ספור של אחדות ונתינה-באהבה, בהתאם למצוות, הלכות, חוקים, טקסים ומנהגים הנובעים מרוח האחדות-באהבה ותובנת ה'אחד'-בכול.

זהו להבנתי התדר ה"אסלי", המכונן את הייחודי שברוח היהדות מראשית היווצרותה, בעת שאבי האומה מזהה בתוכו את קול ה'אחד' הדובר בו – "קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ אֶת יִצְחָק וְלֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ", ועומד בנסיון, בבחינת אמונתו, בזכות הבנת צבע האהבה (הכחול) שבתוכו כצבע האהבה (הכחול)-שב'אחד', בזכות החוויה השלימה באהבתו לבנו, והבנתה כתאומת אהבת הבורא וחמלתו כלפיו: "(טו) וַיִּקְרָא מַלְאַךְ יְהוָה אֶל אַבְרָהָם שֵׁנִית מִן הַשָּׁמָיִם (טז) וַיֹּאמֶר בִּי נִשְׁבַּעְתִּי נְאֻם יְהוָה כִּי יַעַן אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידֶךָ (יז) כִּי בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְכַחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם וְיִרַשׁ זַרְעֲךָ אֵת שַׁעַר אֹיְבָיו (יח) וְהִתְבָּרֲכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ בְּקֹלִי" (בראשית, כב).

*

סרט קצר (כ-20 דקות) על שאלת ייחודיות היהדות, ראו-נא כאן

*

(האם תדר של קהילה דתית יהודית, שאנשיה אינם מודעים-רוחנית, כה חיוני כבימי קדם וכבשנים עברו?)

(האם קהילה דתית חרדית מסוימת, המסתגרת, המתעללת, הממדרת, המנאצת, הבזה לערכי אנוש ואונסת אותם יום-יום לצרכיה, שטופת אמונות תפלות, רדיפת בצע וצורך בגורואים – היא קהילה יהודית אסלית?)

(האם כדי להיות יהודי מאמין בעל תדר של אהבה ואחדות עליך להיות יהודי דתי בהכרח?)

(העוד אנו, החילוניים, 'יהודים' הננו?)

(במה אנו מאמינים? – מגוון האמונות בחברה הישראלית)

(מי ראוי שיגדיר עבורי את 'יהודיותי' / 'יהודיותנו'?)

(מה עלול לקרות, לאור העבר, לקהילה יהודית המתנערת, בכוונה או שלא-בכוונה, מן העיקרון המכונן של היהדות, דהיינו מ'מאפייני היהדות'?)

(האם ניתן לממש את העיקרון המכונן של היהדות בקהילה וירטואלית-רוחנית לומדת?) 

(על כך ועוד – מתישהו…)