למה קל לי יותר לסייע לאחרים במודעות רוחנית ולעצמי – פחות

לפעמים אנחנו רואים שאנחנו מתגייסים לעזרת אנשים זולתנו באופן יוצא דופן חזק ומובהק, וגם בתחום הרוחני אנחנו מבינים יפה סיטואציות ואנשים ברמה רוחנית, וקל לנו יותר לקבל אנשים ומצבים מפרספקטיבה של מודעות רוחנית (ברמות שונות, ובשאיפה שהיא תהיה אסלית). לעומת זאת, לא קל לנו לקבל את עצמנו ולכוון לעבר העולם הפנימי הרוחני שלנו, את התובנות שאנחנו בקלות יחסית מעבירים ומתבוננים באמצעותם – על אנשים ומצבים. כלומר, אנחנו כאילו מפלים את עצמנו לרעה, שופטים, מבקרים, לא מפרגנים. ואילו (במודעות רוחנית, ואני מדגישה במודעות רוחנית) אנחנו – הרבה פעמים לא שופטים, לא מבקרים, ובהחלט מפרגנים לאנשים סביבנו, שגם הם עושים את הדרך הרוחנית, בקצת או בהרבה.

במילים אחרות נשאלת כאן שאלה, למה אני מאפשר לזולת, הרבה יותר ממה שאני מאפשר לעצמי במודעות רוחנית. 'לא במודעות רוחנית' זה כבר סיפור אחר, לא נדון בזה כרגע, אבל כמובן שהם 'קרובי משפחה', שני ההיבטים האלה. עם זאת יש להדגיש שכעת אנחנו בהיבט רוחני.

התשובה לשאלה נעוצה ב"גוף הכאב" שהנשמה מביאה איתה לחיים "האלה", לקיום שלנו כאן ועכשיו. גוף הכאב, על פי החוק הפיזיקלי [חוק שימור האנרגיה] האומר, שהאנרגיה אינה הולכת לאיבוד והיא 'נאבקת' על כך שהיא לא תלך לאיבוד (כביכול 'נאבקת') – גוף הכאב נאבק כביכול על כך ששום סנטימטר כביכול, מהנפח שלו, לא יקטן. לא אכפת לו שאתה נותן את המירב מבחינה רוחנית לאנשים מסביבך, אבל חשוב מאוד שלא תיתן לעצמך, כי אז אתה מקטין את הנפח שלו. זאת הסיבה שהרבה מאמץ מושקע ב'לעשות למען אחרים', אבל הרבה פחות מאמץ מושקע ב'לעשות למען עצמי', בעיקר ברוחניות. הסיבה לכך – מעבר לעובדה שלפעמים האדם בעצם חווה מהנשמה את אנרגיית הקורבן, והוא מבין את עצמו כמי ש'עושים לו', 'אוכלים לו', 'שותים לו' וכדומה – זה פשוט משום שגוף הכאב משכנע את "גוף השמחה", דהיינו את המרכז המואר של הנשמה, שלא מגיע לה באמת. זאת אומרת, שהיות שהיא קורבן, היא נשארת גם קורבן של גוף הכאב, הוא מקרבן אותה. והיא מאמינה לו שלא מגיע לה, שהיא לא מספיק טובה, שהיא אבודה, שבין כה ובין כה היא לא שווה ועוד 'מעדנים' מהסוג הזה, שהוא 'מאכיל' אותה. ואז יש שיתוף פעולה שלם בין הנשמה לבין גוף הכאב, כשהוא ממש 'עובד' עליה, על מנת לשרוד ולא להיות מוקטן בנפח שלו. זאת הסיבה שאנחנו צוהלים לתת לאחרים בתחום הרוחני, ולעצמנו אנחנו משאירים פירורים. והחוויה היא של אי-הצלחה בתחום הרוחני.

הדרך לתקן את הדבר, נמצאת בכך שנחשוף את המניפולציה החריפה הזאת של גוף הכאב, לאמור, שהוא מרשה לנו להיות ברוחניות, אבל רק מול אחרים, ונודיע לו שאנחנו קודם כל רוצים להיות במודעות רוחנית לעצמנו. ואז לסנכרן את מה שאפשר לתת לאחרים.

וגם אנחנו מעדכנים את הנשמה בתכסיס הזה ואומרים לנשמה שאין דבר כזה שניצוץ נשמה אחד או נשמה אחת, פחותה מחברה או חברתה (ב'עלי אדמות' זה או זה או זה בדרך כלל). כך אנחנו מעבירים לנשמה את הזכות שלה להיות ברוחניות, ושהיא תקבל את הזכות הזאת כזכות לגיטימית ויותר מלגיטימית – "זכות של חובה", על מנת להיות מאושרת מלמעלה (לקבל "אישור") ועל מנת להיות מאושרת בגופנפש.