הסליחה לעצמי ו'האני המציג' –

לשיכלול המודעות העצמית ולהתחלת המודעות הרוחנית

א.

באדם – ניתן למנות ארבעה גופי-אנרגיה עיקריים,

משתנים-תדיר, דינאמיים: פיסי, רגשי, שכלי, רוחני. 

'העצמי הגבוה' – "הגוף הרוחני" – הוא הגבוה מבין הגופים

מבחינת רמת האנרגיה שלו,

ותפקידו "לנהל" את מכלול הווייתו של האדם.

התדר של 'העצמי הגבוה',

כלומר, עוצמתו של ה'אור'-האנרגיה, המוקרן בו וממנו,

נעשה גבוה יותר ככל שהתפתחותו הרוחנית של האדם הולכת וגוברת,

כלומר, ככל שהאדם מתנהל, על-פי הכרתו ובחירותיו,

ביותר אחדות וחיבור עם מרכיביו, ובראשם 'העצמי הגבוה',

ועם מי ומה שסובבים אותו, "מבחוץ".

'העצמי הגבוה' צובר מרגע לידתו, לאור חוויותיו השונות,

מעין "מסכים" – הבנות ותפישות ילדותיות-'מוגבלות' –

לגבי עצמו ולגבי 'העולם',

פרי הסתגלותו הראשונית לגופו, לעולם החומר ולסובבים אותו.

בהתמקדותו המתגברת והולכת בעולם החומר,

מוסטת-מוסתרת ממנו, לעיתים קרובות במידה רבה עד גמורה,

מהותו-שלו,

ובכך נוצרת, בתוך מכלולו הנפשי-רוחני של האדם,

ישות אוטונומית רוחנית-אנרגטית

בעלת תדר נמוך יותר: 'העצמי הנמוך יותר'.

'העצמי הנמוך-יותר'

– 'נמוך' לא מבחינה שיפוטית אלא מבחינה מדרגית בלבד,

העצמי-היומיומי, ה'אני' ב"מציאות הרגילה",

"מוקרן" בעיקרו, מראשית החיים, על-ידי 'העצמי הגבוה',

המזרים את מאפייניו ותכונותיו, "אורו" – בהשאלה,

אל גוף האדם, ומכאן מקור הביטוי 'הגוף זוכר'.

כך נוצר החלק הנבדל,

הנמוך-יותר, אנרגטית (בגלל שילוב הגוף-חומר עם רמת 'הרוח-הנפש') –

הכורך יחדיו את הרוח עם הגוף – ה'גופנפש'.

חלק זה אוגר כידוע חוויות אין-ספור מראשית החיים,

חלקן נעימות ובעלות גוון של אחדות, חיוביות – לתינוק/לילד,

וחלקן לא-נעימות ובעלות גוון של הפרדה,

שליליות; כלומר, שלולות-נעימות.

אל תודעת האישיות (הכרת האדם) מגיעים מסרים משני העצמיים,

'העצמי הגבוה' ו'העצמי הנמוך',

כשהם בדרך-כלל מעורבבים זה בזה ברמות ערבוב שונות,

אך ניתן, על-ידי למידה עצמית מעמיקה, להבחין בין שני "הקולות".

ב.

חלק מובחן ב'עצמי הנמוך' הוא החלק ה'פגוע';

חלק זה מסב לאדם כאב וקושי בחייו, ברמות ובתחומים שונים,

והוא נוצר בעיקרו מקונפליקטים בראשית החיים,

וכן מטראומות ילדות או מצוקה מתמשכת,

וחוויות קשות שלא עובדו ושוחררו.

כל אלה יוצרים את החלק המקובע הזה,

המכונה בשמות כמו "השריטות", או "התקיעות" – של האדם.

החלק הפגוע ב'עצמי הנמוך'

מחזיק ומדגים, בתובנותיו ובתפישת העולם שלו,

את השיבושים ואת התיקון

שעל האישיות לתקן בתוך עצמה,

והוא מבוסס כאמור על פחדיו, קשייו והבנותיו המוגבלות

של האדם מילדותו.

הוא עלול להשפיע בחיי היומיום ברמות שונות,

ולגרום לאדם להיות, במידה כזו או אחרת –

אגוצנטרי ואגואיסט, עקשן ויהיר, מתנגד לחקר עצמי,

ובעיקר – נמנע מאהבה עמוקה, אמיתית – לעצמו,

ולכן גם לזולתו.

החלק הפגוע ב'עצמי הנמוך' מתנגד לכל שינוי,

והוא מסכל, באמצעות מניפולציות שונות,

משמעת ושליטה עצמיות.

היות שחלק זה מסב תיסכול וכאב לאדם, הוא מכונה גם 'גוף הכאב'.

ג.

בסיס החלק הפגוע ב'עצמי הנמוך'

נוצר בעיקרו בראשית החיים,

כתוצאה מיחסים קונפליקטיביים

של הילד הצעיר עם סביבתו.

למשל, כשהילד סבור שיוכל להשיג את מה

שיש ברצונו להשיג – רק על-ידי גניבה, או גניבת דעת.

באותה עת תודעת הילד אינה מפותחת דיה כדי להתמודד

עם מה שלימדו אותו בסביבתו,

או, בילדות המאוחרת יותר – עם השדר הפנימי מן 'העצמי-הגבוה', 

המתנגד לדבר שלא-ראוי לעשותו,

וזהו מה שמכנים "קול המצפון" (למשל, "לא נכון לגנוב").

בגלל הקונפליקט –

בין הנטייה ל'כן' ("אני אגנוב")

לבין הקול החיצוני או הפנימי האומר 'לא'(- לגנוב),

וכאשר הילד נוטה ל'כן' (וגונב!) –

נוצרת בו תחושה של "אני לא בסדר".

עקרונית ניתן להבין את היווצרות הקונפליקט כתוצאה מהתנגשות –

בין הנעים-לעשותו לבין מה שלא ראוי לעשות 

 (למשל, נעים לי לחטוף מאחותי צעצוע ולשחק בו, אך לא ראוי, אסור – לעשות זאת),

וגם: בין מה שלא-נעים-לעשותו לבין מה שראוי לעשות 

 (לא נעים לי להבריש שיניים, אך ראוי, מותר ואף חובה, לעשות זאת).

הבנות "מה שראוי/לא ראוי" מגיעות בדרך-כלל אל הילד 

 מהתנסויותיו-חוויותיו ומהתייחסויות האנשים בסביבתו הקרובה.

הבנות אלו עשויות להיות נכונות, או עלולות להיות מוטעות. 

אמת המידה ל'ראוי' / 'לא ראוי' היא ההבנה

שהתנהלות ראויה, אחדותית, היא זו המבוססת על אהבה, חיבה, תמיכה ונתינה,

ואילו ההתנהלות הלא-ראויה, הפרדתית, מבוססת על פחד, דחייה, היזק ולקיחה-ללא-התחשבות.

כאשר הילד מבצע את מה שנעים לו, למרות שהדבר אסור,

או כשאינו מבצע את מה שכן ראוי לו לעשותו, 

הוא חווה את עצמו כ"לא בסדר".

ואולם, היות שהילד הרואה את עצמו

כ-"אני לא בסדר", מבקש להתקבל ולשאת-חן

בעיני סביבתו על-מנת שלא להיענש ולהיפגע ממנה,

הוא מסתיר את ה-'אני לא בסדר' שלו,

אפילו אם הוא מצוי רק ברמת המחשבה,

ומציג את עצמו כאילו הוא חף מ"שליליות"-

– 'שליליות' בהתאם להבנתו, גם כשהיא מוצדקת

וגם כאשר היא מוטעית.

ד.

כך, ברבות הימים, נוצרת במקרים רבים,

ובעיקר עקב חניכה נוקשה, בבית או בבית הספר –

תפישת-עצמי קונפליקטיבית, העלולה להביא לדחיית-עצמי,

ובמקרים קיצוניים לגינוי עצמי,

שכן הילד משתדל להציג את עצמו כלפי חוץ כ"ראוי","מיושר" ו"אמיתי",

בעוד שלמעשה הוא אינו חווה את עצמו כאמיתי,

והדימוי העצמי שלו מורגש לו יותר ויותר 

כשקרי ומעושה.

העמדת-הפנים כלפי חוץ,

ראשית הפיצול הפנימי ותחילת היווצרותה

של שכבה מנותקת בלא-מודע,

היא אם-כן מנגנון הגנה ילדותי,

שהילד נוקט בהיחבא כדי להתגונן

מפני כעסים, אי-שביעות של רצון ההורים,

עונשים או נזיפות – הנתפשים על-ידו לעיתים אפילו כמניעת אהבה.

באופן כזה הולך ומתחזק החלק הפנימי,

המעודד הצגת-עצמי לא-אמיתית.

חלק זה נכנה כאן בשם 'האני-המציג' –

מפני שהוא המציג את ה'אני' – הילד,

ומאוחר יותר את האדם הבוגר –

כלפי חוץ, לזולתו. 

ה.

תכניו הראשוניים, הקונפליקטיביים, של ה'אני המציג' 

שוקעים לתת-מודע , שכן כ"אנרגיה כבדה"  

הם אינם 'זורמים' אלא נשארים-נתקעים,

ולפיכך הם גם נותרים נוכחים,

או ליתר דיוק 'תת-נוכחים',

במכלול האישיות.

מאסה גדולה של 'האני-המציג' –

המצטברת עקב קושי מתמשך בילדות

שהילד מתעלם ממנו ומדחיקו,

למשל, תחושה מתמדת של חסר באהבת-האב ולכן כעס מתמיד כלפיו –

יוצרת מהות בעלת מעין-רצון משל עצמה,

וזו הולכת ומתגבשת במכלול האישיות כשכבה מנותקת,  

המשפיעה על התנהלות האדם בכיוונים של

הונאה עצמית, חיים-בשקר ואי-נאמנות-לעצמי.

כתוצאה מכך נוצר כאמור באדם דימוי עצמי נמוך.

שניים מן הסימנים המעידים על דימוי עצמי נמוך הם:

א) חוסר יכולת להתגבר על מגרעות מסוימות ונטייה לוחמנית להצדקתן. 

לדוגמה, הצדקת עצמי על-ידי רציונאליזציה: "אני עצלן ולכן לא מכין שיעורי בית", 

כאשר בעצם יש כאן מנגנון חיפוי והגנה: 

"כשאני אומר שאני עצלן אני מגן על עצמי, כי ככה לא אעשה ולא אכשל ולא יפגעו בי".

ב) דפוסי התנהגות מסוימים, חוזרים ונשנים. 

למשל,דפוס קבוע של התחלה וסיום במערכות-יחסים.

כל-זאת, משום שבמודע האדם רוצה  X –  אך יש בו גם, בתת המודע, 

או אף ככוח גורף במודע,רצון הפוך – Y , ולכן הוא 'תקוע' בין שני וקטורים.

התשוקה המודעת נחותה ו"מפסידה" תמיד בעימות הפנימי, משום שהלא-מודע, 

מקור הרצון Y , הוא תמיד החזק יותר, הראשוני יותר, 

ובהשתלטותו הוא מסכל את השינוי הרצוי לאדם.

תכניו הראשוניים של 'האני המציג'

נוטים כאמור לשלוט באדם הבוגר,

בידיעתו או בידיעתו-למחצה,

בעמימות-הידיעה או בהכחשה גמורה שלהם.

השליטה של 'האני-המציג' בהתנהלות האדם הבוגר

מתגברת במיוחד כאשר נוצר הדהוד-לאחור

מסיטואציה מסוימת בהווה אל רגשות ראשוניים מן העבר,

רגשות שלפיהם פעל האדם בילדותו.

לדוגמה, תחושת קיפוח ותחושת "לא סופרים אותי" –

שנוצרה בילדות עקב חסך בקבלת קשב ותשומת לב,

תחזור ותורגש כקושי מול בן/בת-הזוג בבגרות,

והיא עלולה להיות מבוטאת בטענות כמו: "את לא מקשיבה לי!".

'האני-המציג' מתאמץ בכל כוחו למנוע מודעות,

ולשם כך הוא משתמש באינטליגנציה הטבעית של האדם

כמו גם בפחדיו הכמוסים, על-מנת להוליכו שולל

בדרכים שונות ולמנוע ממנו שינוי.

זאת, משום שכאשר האדם מתוודע לעצמו ולכשליו

הוא עשוי לפעול לתיקונם, ובכך למזער את 'האני-המציג' שלו.

ו.

שליטה של 'האני-המציג' בהתנהלותו של האדם

גורמת לקשיים משמעותיים בעולמו ובחייו,

ולהתנהגות הפרדתית פנימית וחיצונית, ברמות שונות, כמו:

חזרה אובססיבית על הקושי העיקרי בילדות. למשל,

בגלל חסר באהבת אם בילדות מתגבשת תפישה מוטעית:

"עלי לשלוט בעצמי ובסביבה על-מנת לקבל אהבה וקשב מאימא".

תפישה ילדותית מקובעת זו עלולה להביא בבגרות

לבחירה עקבית במערכות יחסים שבהן האדם:

שולט / "מחנך"-מעיר-מניפולטיבי / מקופח / זועם.

תחושת אשמה – "אני לא בסדר, לא טוב, לא כשיר", ולכן:

ענישה עצמית – מוסווית עד כדי כך שהאדם אינו מודע לה כלל…

הזנחה עצמית – "כי איני טהור / ראוי".

בושה, צורך מתמיד בהסתרות והחבאות – עקב ההרגל להסתיר 

התמכרויות – לשם "בריחה"/ לסיפוק הצורך בריגוש / כתחליף להעמקת הרגשות וביטוים / לסיפוק מיידי

שהוא מעין-פיצוי על אי-הנחת בחיים.

האשמת אחרים במצב – במקום להבין את מוגבלותם 

תוקפנות – על-פי-רוב מוסווית

תחושת חסר מתמדת – הנצחת ה'אין לי', החסר 

הזדקקות לאחרים/לאחרות – לשאוב אותם, כדי להזין את עצמי – כי העצמי האמיתי 'כבוי' 

צורך בתחום אמנותי כלשהו – שבו נוצר קשר אינטואיטיבי עם 'העצמי הגבוה'

צורך בהתבודדות יחסית רבה – שבה נוצר קשר כנ"ל / שלא יגלו ש"אין לי את עצמי"

סגירות רגשית – באדם בעל אינטליגנציה גבוהה, תיתכן הצגת עצמי הפוכה: "אני ממש פתוח רגשית".

היצמדות ל'חומר' – במאמץ להדחקת הרגש המוביל לאמת הפנימית  

מוגבלות ביצירת אינטימיות – "כל אהבה היא אינטרסנטית" 

הפרדה בין אהבה לסקס – בגלל הדחקת הרגש 

הימנעות מאושר – "כי בעצם לא מגיע לי" 

דפוסי התנהלות נוקשים – לתיגבור השליטה 

נטייה להערמות, בדותות ונוכלויות – קטנות כגדולות, עקב ההרגל להסתיר וכצורך מתמיד לשחזר

את ריגוש ההסתרות בילדות  

דכדוך / דיכאון –  בגלל היעדר קשר עם האני-האמיתי

התפרצויות כעס ו"עצבים" – בגלל המטען הקונפליקטיבי ה'נפיץ' 

פנטסיות – בהקשרים שונים

תשומת לב מופרזת להופעה חיצונית -'האני-המציג' מבקש להופיע 'כראוי'

קושי לדבר בפני קהל – בגלל חשש:  מחשיפה / מכישלון בהבעה עצמית / מקושי

בהעדר שליטה לגבי "מה יגידו" 

רציונאליזציות וסיפורים שאדם מספר לעצמו על-עצמו כדי לעצב שינוי-מדומיין במצבו

תחושה שאין על-מי לסמוך ב'עולם האכזר' – "חיות טובות מבני אדם"

שאיפה אובססיבית להצטיינות בתחום מסוים – להעלאת הדימוי העצמי

תחרותיות – סמויה, מחמת הנימוס; "אני המנצח –  לכן אני שווה וראוי…"

גאווה-יהירות ושפלות-רוח: לסירוגין – 'האני-המציג' מעדיף

דומיננטיות של שפלות-רוח ו"ענווה" – "המצטלמות"טוב יותר,

– אף כי מידות היהירות ושפלות-הרוח באדם בדרך-כלל שוות –

וזאת, לשם הצלחת-השקריות בדימוי העצמי;

כך, יאמר אדם על עצמו – "אני חסר ביטחון",

בעוד שבעצם הוא לוקה לעיתים קרובות במחשבות של יהירות…

במקרים רבים תהיה היהירות נסתרת מעיניו של האדם כמעט לחלוטין,

ורק על-ידי כך שהוא יתעמת עם אחת מדרכי התנהלותו,

למשל, יסכים להבחין בביקורתיות שהוא מפיק תדיר מעצמו –

יבין שהוא גם יהיר, ולכן יש לו צורך מתמיד לבטא עצמו

כשופט-מבקר "מורם מעם"…

היהירות החבויה מנציחה את הקשיים, כי האדם היהיר 

גאה מלהודות במצבו, וגאה מלבקש עזרה להשגת השינוי הרצוי לו.

ז.

'האני-המציג'

מציג לתודעה-הכרה של האדם הבוגר

את התפישות האשלייתיות-המעוותות שהוא גיבש בילדות,

כאילו הם פילוסופיה פרטית מכובדת, חזון מסוים (נלמד או מקורי),

ומסתיר את היותן במקור מנגנון הגנה,

שנוצר בילדות על רקע קונפליקטיבי.

במצב זה, שאינו נדיר כלל בקרב בני-האדם באשר הם,

ניתן לומר ש'האני-המציג' השתלט אפילו על חלק מן 'העצמי הגבוה',

וכמובן גם "חדר" לתודעה היומיומית – עד כדי כך

שהאדם מאמין ש"זה אני","ככה זה", ו"אין מה לעשות"…

ואולם, הנכון הוא להתבונן ב'אני-המציג'

ובאין-ספור מופעיו, לחקור את תולדות-התהוותו

וללמוד את דרכי פעולתו –    

על-מנת לחסום את השפעותיו ולא לאפשר לו

שקרים עצמיים ועירפול הקול הפנימי האמיתי,

ובכדי להשיג שליטה עצמית בוגרת, 'נקייה' ואחראית,

המביאה לסיפוק ולאושר.

ח. 

על-מנת להתיר את סבך 'האני-המציג'

ו"לעשות סדר" בפקעת האמונות והדעות המשובשות,

הגורמת להתנהלות יומיומית לא-רצויה,

חשוב להעמיק בשכבות ה'מוסחות' מן הדעת

וללמוד את התהוותן בשחר הילדות.

כנות ואומץ לב, נחישות, התמדה ושמחה להתפתח –

הם תכונות חיוניות לעבודה חשובה ומתגמלת זאת.

כבר כאשר האדם מסכים רק להתבונן 

במהות "מי-שאני-כביכול", כלומר, ב'אני-המציג',

וכאשר הוא מוכן לחקור את רובדי-עצמו מתוך רצון כנה לשינוי –

מושג שיפור משמעותי לטובה,

בזכות 'תקן אוטומטי'

הצפון בגרעין 'העצמי הגבוה'.

מי שמבקש באמת ובתמים שינוי משמעותי בחייו

אמור להתייצב מול עצמו, מול אורחותיו, מול המציאות שלו –

לחתור להבין את תשתית העומק של דרכו,

וללמוד את הנטיות השליליות

ואת חוסר האמת שבמניעי ההתנהלות היומיומית שלו.

זוהי ההתחלה!

הבנה מעמיקה של השיבוש העיקרי בילדות

ויישום מוקפד של הכלים לתיקונו,

מביאים להקלה ואף לסילוק הבעיות הפנימיות והחיצוניות,

כגון: כאבי גוף ונפש, בעיות בסביבה, בעבודה, במשפחה ובזוגיות.

בהמשך התהליך העקבי והרצוף,

החותר להשלת "מסכי" האני-האמיתי

באמצעות חקירה עצמית מתמדת,

נעלמים בהדרגה המאפיינים הישנים, הלא-רצויים,

ומתגלה האני-האמיתי,

יציב וגמיש, מלא אנרגיה,

עתיר חיים ואהבה.

ט.

אחד השלבים החיוניים בתהליך החקירה העצמית

ובהתפתחות המודעות

לשם השגת השינוי הרצוי

הוא שלב 'הסליחה לעצמי'.

השגת סליחה כזאת, המבוססת על

הבנת היווצרותו של

'האני-המציג'

ועל הכרה בתוצריו הבלתי-רצויים,

היא בעצם

ש ח ר ו ר   ו ה ר פ י ה  מן השיבושים

שאותם השריש 'העצמי-המציג' בכל עוז באישיות האדם.

שכן: סל"ח הוא חס"ל!

חיסול מאגר ההבנות המשובשות מתאפשר

קודם-כל על-ידי חקר עצמי,

אך הוא דורש גם תחושה עמוקה של

סליחה-לעצמי.

 

הסליחה-לעצמי מושתתת כאמור על ההבנה ההולכת ונצברת לאורך תהליך השינוי,

והיא נובטת ועולה בהדרגה עד שהיא אומרת בפה מלא ובכוונה רבה:

נכשלתי בתפישותיי עד כה,

אך אני בוחר/ת שלא לשאת עוד איתי את השיבושים

שהיו בי עד כה, ואני רוצה לתקנם.

השגיאות ששגיתי במהלך חיי עד כה

נוצרו בהיותי ילד/ה קטן/ה, חסר/ת-אונים

ולוקה בהבנת המציאות.

אני, הבוגר/ת, המבין/ה,

סולח/ת כעת לעצמי

על כל טעויותיי ושגיאותיי 

שהיו מנת-חלקי כילד/ה וכבוגר/ת,

ועל התנהלותי הקשה, שפגעה בי ובאחרים.

אני סולח/ת כעת לעצמי,

בהתאם לתובנותי כיום,

על כל דיבוריי הבוטים,

תחושותיי המשובשות

ומחשבותיי הבלתי ראויות – 

בעבר. 

אני סולח/ת לעצמי כעת

על אי-הבנתי את המוגבלות וחוסר השלמות –

שהם מרכיבים בלתי-נמנעים

בעולם הזה ובבני האדם שבו.

אני סולח/ת לעצמי כעת   

על האשמותיי – את עצמי ואת האחרים,

ועל מכלול התנהלותי ותפישותיי המוטעות.

שגיתי.

אני סולח/ת לעצמי על כך.

אני לומד/ת כעת לנהל את חיי באיזון ובשמחה,

בלי כל אותו מטען עודף, שגוי – שאיני רוצה בו

ואיני זקוק/ה לו עוד, 

שכן כבוגר/ת

אוכל להתמודד עם המציאות בלעדיו.

אני מרפה ממנו ומשחרר/ת אותו לחלוטין,

בתודה.

אני לומד/ת בשמחה, יום-יום,

מתוך מחויבות ואחריות לעצמי,

לדחות את הבלתי-רצוי לי

ולהמירו ברצוי ובראוי.

אני לומד/ת בשמחה, בכל יום ושעה, 

להכיר ולהדגיש במעשי

יותר ויותר 

את העצמי-האמיתי.

אני לומד/ת להוקיר ולאהוב את עצמי-האמיתי.

אני מקבל/ת באהבה את עצמי.

 על ה'אני המציג' או 'האגו המזויף' ראו נא בסרטון מומלץ זה (בערך מדקה 14:45)