ה"שבב הקוסמי" באדם
"שבב קוסמי" באדם הוא ביטוי מטאפורי 'משועשע', שאני נוקטת מדי פעם לגבי ניצוץ הנשמה באדם.
על-מנת להבין מהו 'שבב קוסמי' באדם, כיצד הוא פועל בו ומה הקשר שלו ל'חוק המשיכה' – יש לערוך הבחנה בין 'ניצוץ נשמה' ל'נפש'. מושגים עתיקים אלה נוצרו בעברית הקדומה משורשי המלים 'ניצוץ' (טיפה, חלק משלם, או הבזק אור), 'נשימה' ו'שפון' (חבוי'), לאמור – ניצוץ "אור" (אנרגיית) הנשמה בגוף מאפשר נשימה, אך הוא, וגם הנפ"ש – כמו שפ"ן – שפונים מן העין.
ההבנה היא שניצוץ הנשמה, שהוא צבר אנרגטי-דינאמי ייחודי, נצחי, בעל תודעה, הבא ממימד רב-עוצמה שניתן לכנותו 'עולם הנשמות' (והוא מחובר אליו תדיר), נכנס בעת ההיריון לגוף העובר/ית ומתחיל להקרין בו את אורו הייחודי-לו (סך כל מאפייניו-תכונותיו הספציפיים, וכן אור הנשמה הכללי יותר, המשותף לנשמות רבות).
כבר לפני הלידה ומיד לאחריה, בשנות החיים הראשונות, נטמע חלק מתודעת ניצוץ-הנשמה בגוף האדם ומשתלב בו, עד כדי 'בניית' מעין הוויה 'נמוכה' יותר (עקב התדר הנמוך יחסית של הגוף-החומר). כך נוצר, בתהליך לא-ארוך, מעין פיצול הוויות באדם (אף כי אין זה ממש קרע):
א. הוויית הנפש (הגופנפש) המתבססת על חושים, שכל ורגש – פרי לימוד, חוויה וחניכה;
ב. הוויית ניצוץ הנשמה (שהוא כאמור מקור אורה של הנפש), שהיא הוויה בעלת תדר גבוה יותר ויכולות רבות-עוצמה. התדר של ניצוץ הנשמה הוא גבוה מאוד, וניתן לראות בו, על דרך ההשאלה כמובן, מעין שבב (צ'יפ) קוסמי, המתדר-מתקשר עם הרמות הגבוהות של היקום.
הנפש ('היטל' הניצוץ אך גם חלק ממנו!) עוגנת ב'כאן ובעכשיו' ומתמודדת בכל תחומי החיים עם אתגריהם, חווה חוויות לאין-ספור ומגבשת לעצמה דפוסי חשיבה והתנהלות ייחודיים. חוויותיה עוברות כל הזמן לניצוץ הנשמה, ומאפשרות לו התנסות והתפתחות בתחומים השונים.
תהליך העתקתו של מרכז הכובד מתודעתו הגבוהה של ניצוץ הנשמה לתודעת 'נפש' – מופחתת-תדר באופן יחסי, חלה כאמור בדרך-כלל לאורך הילדות המוקדמת. הניצוץ שוכח את מקורו, את נצחיותו, את כוחו העוצמתי ואת יכולותיו, והוא מזדהה עם גופו עד כדי כך שהוא סבור שהוא נולד ואף ימות עם הגוף.
רוב בני האדם פועלים (בארבעת סוגי הפעולה האנושית בהקיץ: מחשבה, רגש, דיבור ומעשה) בעיקר מרמת הנפש, שהיא כאמור 'אור' ניצוץ הנשמה המשולב ללא-הפרד בגוף. מבחינה זו ניתן לומר שהניצוץ הנשמתי, ברמתו הגבוהה המסוגלת לדעת את עצמה, שוקע במעין תרדמה-יחסית, וכך חלק תודעתו הנמוך יותר, המשולב בגוף, הוא מרכז ה'אני' שלו.
למרות התרדמה-היחסית יש לראות בניצוץ הנשמה 'ההוויה גבוהה המנחה את הגופנפש'. ביומיום אנחנו מכנים הוויה זו "אינטואיציה" – שפירושה המילולי בלעז הוא אכן – "הנחייה פנימית".
תרדמתו (היחסית) של הניצוץ פירושה בעצם "ויתור" על כוחו, על יכולותיו המופלאות ועל ידע רב-עוצמה הגנוז בו (למשל, ריפוי עצמי, יכולת לחוות אהבה ללא-תנאי, הבנת הכל כ'אחד' וזה רק על קצה המזלג).
תורת המודעות הרוחנית, על מגוון אגפיה, זמניה ומקומותיה, מבקשת, באמצעות דרכי למידה שונות, לגרום לניצוץ מעין היזכרות-מחדש, ובכך היא מאפשרת לו להסיר את המחיצה התודעתית החוצצת כביכול בין הנפש (שהיא החלק הנמוך כביכול שלו) לבינו.
כשאנחנו אומרים שאדם מסוים מחובר לעצמו, כוונתנו בעצם לומר שהמחיצה בין הנפש לניצוץ הנשמה, דקה ועבירה יותר מן השכיח (הדבר מתרחש ביודעין או שלא ביודעין, ובדרך-כלל ללא כוונה מודעת, פרט לתהליך המודע בלימוד מודעות רוחנית). ה'חיבור' מתבטא באופיו של האדם, הנראה מתון ונינוח, מאוזן יותר ו"יודע" יותר כיצד להתנהל נכון (נכון לו ולזולתו), ובאופן חיובי.
החלק הנע רצוא ושוב, "חוליית הקישור" הדינאמית המקשרת בין הגופנפש לניצוץ הנשמה, נקרא בעברית הקדומה "רוח". המדרג המשולש של האנרגיה הפנימית הוא אם-כן ("מלמעלה למטה"): ניצוץ נשמה – רוח – נפש-גוף (או גופנפש), וכולם – אחד.
מי שנפתח בהכרתו לראיית עצמו כנשא של האנרגיה האלוהית, היא ניצוץ נשמה בגוף (ולא – כגוף בעל נפש), כלומר, מי שתודעתו אינה מאוימת משינוי מובהק שכזה, והיא מספיק גמישה ופתוחה ומוכנה לקיים חליפות ראיית נפש וראיית נשמה – נקרא, על שם חוליית החיבור המפותחת שלו "רוחני", והוא מאפשר לניצוצו מודעות עצמית, התרחבות וגדילה, ונותן בכך לעצמו ולסביבתו, אנרגיה עשירה יותר וגבוהה יותר, בריאות גופנפש, איזון ושמחת חיים.
מי שנפתח בהכרתו לראיית עצמו כניצוץ נשמה בגוף (ולא – כגוף בעל נשמה, או בעל נפש), מכונה על-ידי 'רוחני אסלי'. נראה שרוב האנשים ה"רוחניים" עדיין לא נמצאים ממש במו"ר (מודעות רוחנית) אסלית, וכי עם-זאת, רבים כבר הגיעו לחוויה-תובנה כזו, שהפכה לתודעה קבועה בפנימיותם היומיומית.
באמצעות התרחבות מודעותו של ניצוץ הנשמה (ה'שבב') לעצמו, כלומר, בהיפתח הנפש ל"מודעות רוחנית", מודעות היותה חלק מניצוץ הנשמה הנצחי שבגוף – מושגת יכולת משופרת לשדר למימדים הגבוהים, המכונים 'שדה הפוטנציאליות הטהורה', את רצונותיו של האדם ואת בחירותיו ביתר עוצמה, ולעצב את המציאות האישית על-פי חוק המשיכה (המיגנוט). בחירות האדם (כיצד לדבר ולהתנהל) מועברות לניצוץ הנשמה, ה'שבב', והוא, על-פי חוק הבחירה החופשית, משדר אותם ל'שדה כל-האפשרויות'.
בחירותיו של האדם ה'מחובר' (וישנן אין ספור דרגות של 'חיבור רוחני'), משודרות כאמור באמצעות ה'שבב', שהוא בעל אותו תדר כשל 'שדה הפוטנציאליות הטהורה', ולכן תיתכן 'תשדורת' זו. כאשר התשדורות באות מהוויה 'מחוברת', שהיא שלימה, מאוזנת וחיובית – הן תממשנה את עצמן ביתר קלות ואפקטיביות.
ידיעת היבט מורכב זה של תהליך הרצון-כוונה-בחירה ומימושה, הוליד את ההבנה ש"האדם מעצב את מציאותו", לטוב ולמוטב.