אנרגיה מינית הורית

מוכרת היא הטענה הגורסת, בהתאם למציאות הידועה, שכל גבר היה פעם ילד חסר ישע, כרוך אחר שמלת אימו, ולכן 'הגברים הם ילדים מגודלים'. כתוצאה מתלות מובהקת בילדות, ומן המשיכה המינית של הבן לאמו, התגבשה התפישה שפרויד חקר וניסח כ"תסביך אדיפוס".

האנרגיה המינית של האם פועלת אוטומטית על בנה. כאשר לאם יש אנרגיה מינית חזקה, במיוחד כזו שהופעלה בעבר על גברים לשם השגת מטרות שונות, יש חשיבות רבה לאם להיות מודעת לכך, ולהוריד מעט את ה'דימר', מה שימנע מתח ביחסים בינה לבין בנה וחוסר איזון בתחום המיני בבגרותו. האם לא מפעילה בדרך-כלל אנרגיה מינית על הבת שלה, ואם היא חווה עצמה עושה זאת – בלימת האנרגיה הזאת חשובה. מדוע? משום שיש בגירוי מיני, כשהעוצמה גבוהה, משום הפרת איזון מסוימת של הילד/ה.

למעשה, זהו באמת קטע בעייתי (אף כי נדוש): כאשר האישה-האימא מפעילה, כמובן בלי להרגיש, אנרגיה מינית על הילד שלה, נוצרת מעין-טראומה תת-הכרתית של הילד, מתחת לפני השטח, מפני שאנרגיית האם חודרת, מעבר לנורמטיבי, לאנרגיית הילד. היבט זה של החדרת אנרגיה הורית-אמהית לילד, בדרגות עוצמה שונות, גורם לרוב הגברים להימצא במצב של 'ילדים תלויים', בהקשרים מסוימים, בבגרות. גבר שאימא שלו לא מקרינה אנרגיה מינית חזקה משמעותית, זוכה בגדול, משום שהוא לא מופר-איזון בנקודה זו בילדותו, ואינו עובר בעוצמה את המעין-טראומה הזאת.

הפעלת אנרגיה מינית תת-הכרתית של האם על בנה, קשורה ליחס הריצוי של הנשמה הנשית למול נשמת הגבר, והדבר נובע מדורי דורות של התרגלות. כאשר הנשמה חווה משהו בנוסח "אני נשמת אישה חלשה ואתה נשמת גבר חזקה" כלפי בנה, מגיע הריצוי, ואפילו ה'פיתוי'; זהו מהלך אוטומטי – אחד ממנגנוני ההגנה/השליטה העתיקים בעולם, שהתקבעו בנשמות רבות.

תסביך אדיפוס קל מאפשר לילד צמיחה טובה, אך העמקה של תסביך אדיפוס, כאשר האנרגיה הזכרית של הילד מופנית ברמה עמוקה (יותר מהנורמטיבי) לאימא – יוצרת קשיים ביחסיהם ואפילו במערכות הזוגיות-הוריות.

לדוגמא, נשיקות על הפה עם התינוק/ת (או הפעוט/ה) הן מנהג בעייתי (חוץ מזה שהן גם לא הגייניות, במיוחד כשמדובר בגיל הגן, שם כולם מדביקים את כולם). נשיקות-פה אינן רצויות במיוחד, כי זהו אקט שאמור להיות ייחודי למגע של אהבה בין גבר לאישה, להעברת אנרגיה מינית. חשוב לשמור מגעים מסוימים של גוף עם גוף, כך שיהיו ייחודים למעשה האהבה. יש פה סוג של זילות בעניין האינטימי. תלמידה אחת שאלה אותי בכנות, "אם שכבתי עם עשרה גברים (לפני שפגשתי את בעלי!) שלא את כולם אהבתי, ועם כולם התנשקתי, אז למה שאני לא אתנשק עם בתי האהובה מאוד, פה אל פה?". המגע הגופני נעשה לעתים סטנדרטי וחסר אמירה מובחנת; מבלי משים ניטלת ההבחנה היסודית בין אקט להחלפת אנרגיות מיניות לבין הבעת אהבה הורית.

וכן הדבר לגבי מקלחת משותפת, כאשר ידוע עד כמה חשובה האינטימיות של האדם עם עצמו, ומכאן, חניכת הילד לכך. אדם עשוי לטפח את האינטימיות שלו כאשר הוא מתרחץ בנחת עם עצמו, או עם בת זוגו – במצב אינטימי. לאן חותרת סיטואציה של איפשור לילדה בת ארבע, שמסתכלת על אבא שלה כשהוא מתקלח? האם לכך ש'תמחא לו כפיים כמה שהוא ייחודי', או שהוא מחנך אותה לכך שאין מה להסתיר? אולי רצוי שיחנך אותה לזה בדרכים אחרות, שאינן מערבבות אנרגיה מינית שאך טבעי לייצרה בנוכחות המין הנגדי? ברור, שאם זו אידיאולוגיה הורית, שהולכת יד ביד עם תחושה עמוקה של 'זה בסדר גמור' – אין בזה נזק, אבל כשתחושה זו אינה קיימת באמת, נוצר כאן שסע מיותר לגמרי, בין פתיחות מצומצמת לעניין מצד הנשמה של הילדה, לבין 'הפתיחות שאבא מבקש ממני'. זאת ועוד – נשמת הילדה חווה את הדיכוטומיה גם אצל האב, בין נשמתו, שאינה 'חשה בנוח' בסיטואציית ההתערטלות שלו, לבין האידיאולוגיה שאימץ. כשנשמת הילד חשה בדיכוטומיות כאלה אצל אחד ההורים – היא חווה חוסר ביטחון.

קליטה מוחלשת, בילדות, של אנרגיית האב, האנרגיה הזכרית, לעתים עקב דיכוייה (הגלוי או הסמוי) על-ידי אנרגיית האם השתלטנית, עלולה ליצור אצל הבן בבגרותו חיפוש אינסופי אחר אנרגיה זכרית מפצה, ולכן העדפת גברים (מודחקת או ידועה); ואצל הבת – מודל של שליטה מובהקת בבן זוגה. חווית ילדות מתמשכת של חסר באנרגיה נקבית רכה ומלטפת מן האם, וחוויה של אנרגיית האב כקשוחה ולא-נעימה, יוצרת לעתים אצל הבת משיכה לבנות מינה, ואצל הבן חוסר איזון בתחום המיני ובביטויו. עידון האנרגיות המיניות ההוריות מביע כבוד לילד/ה ומודעות למתח האנרגיה המינית הקיים באופן טבעי בין זכר לנקבה, תוך שמירה על איזונו בחוויות היומיום של הילד/ה. בכך מתאזן והולך גם היחס בעולמו הפנימי של הילד, בין היבטי זכר שבו להיבטי נקבה, עם משקל יתר למין שבו בחרה הנשמה להיוולד.

התיקון להיבט זה, ולהיבטים רבים אחרים בחניכת ילדים, הוא בעיקר לחשוב על מה אני נותן/ת לילד ולא על מה שאני מקבל/ת ממנו. לחשוב על זה שאני מחנך/ת אותו מתוך אמת ומתן כבוד, נתינת דוגמה והקפדה על יושר פנימי. אפשר כמובן לטעות ולחשוב שחינוך של ילד מתחיל בגילאים יותר מאוחרים, אבל זה ממש לא נכון. מעבר לזה שאני מחנכת את בני מן היום הראשון ללידתו, בהתייחסותי כלפיו, בהיענותי לצרכיו ובהקניית הרגלים, כדאי לחשוב על זה שאני חונכת את הנשמה שלו, ולהבין שהנשמה של הילד יודעת הרבה על 'מה אימא חושבת ומה היא מרגישה', שכן חשוב להדגיש: אנחנו שקופים ברמת הנשמה. כאשר אני במחשבה של 'מה אוכל לתת לך, ילדי?', גם לרמת גופנפש שלך וגם לרמה הנשמתית, אני נמצאת במקום מאוד חשוב, עקרוני: הילד (הפעוט, המתבגר) רגוע ואינו צריך לטרוח על עשייה תזזיתית לשם קבלה-לעצמו; מעבר לזה אני גם מלמדת אותו, בנתינתי – שיש לה בהחלט גבולות מובהקים, שכייף לתת, שחשוב לטרוח ולהבין איך לתת, ומתי לממש הזדמנות של נתינה אפשרית.