"הכניסיני תחת כנפך" לביאליק – הגילוי המרהיב

לפניי פתוח שיר של ח"נ ביאליק, שנכתב לפני מאה ושתים-עשרה שנים (1905). השיר הידוע מכל יצירתו. שבעים וחמש מלים, ארבע שורות בבית-שיר אחד, חמישה בתים, כלומר – עשרים שורות. "הכניסיני תחת כנפך". זהו שיר שיש לי חוב כלפיו, מזה זמן רב: גילוי שהרעיש את אמות סיפיי ולא פרסמתי אותו ברבים. נפלא שאוכל סוף-סוף להשתחרר מהעול המתוק הזה ולשתף אתכם בגילוי.

הַכְנִיסִינִי תַּחַת כְּנָפֵךְ / ח"נ ביאליק
הַכְנִיסִינִי תַּחַת כְּנָפֵךְ,
וַהֲיִי לִי אֵם וְאָחוֹת,
וִיהִי חֵיקֵךְ מִקְלַט רֹאשִׁי,
קַן-תְּפִלּוֹתַי הַנִּדָּחוֹת.

וּבְעֵת רַחֲמִים, בֵּין-הַשְּׁמָשׁוֹת,
שְׁחִי וַאֲגַל לָךְ סוֹד יִסּוּרָי:
אוֹמְרִים, יֵשׁ בָּעוֹלָם נְעוּרִים –
הֵיכָן נְעוּרָי?

וְעוֹד רָז אֶחָד לָךְ אֶתְוַדֶּה:
נַפְשִׁי נִשְׂרְפָה בְלַהֲבָהּ;
אוֹמְרִים, אַהֲבָה יֵשׁ בָּעוֹלָם –
מַה-זֹּאת אַהֲבָה?
הַכּוֹכָבִים רִמּוּ אוֹתִי,
הָיָה חֲלוֹם – אַךְ גַּם הוּא עָבָר;
עַתָּה אֵין לִי כְלוּם בָּעוֹלָם –
אֵין לִי דָבָר.

הַכְנִיסִינִי תַּחַת כְּנָפֵךְ,
וַהֲיִי לִי אֵם וְאָחוֹת,
וִיהִי חֵיקֵךְ מִקְלַט רֹאשִׁי,
קַן-תְּפִלּוֹתַי הַנִּדָּחוֹת.
י"ב אדר, תרס"ה

תמצית הגילוי: כמעט כל מלה בשיר היא כינוי של האלוהות, או, מרמזת אליה. כמעט כל מלה! לא כל שורה – כל מלה. כמעט שבעים וחמש מלים שנושאות ברובד הנסתר של השיר את התשוקה החבויה של הכותב המתחנן לחזור – בתוכו, בפנימיותו – הביתה, אל 'תחת כנפי השכינה'. הטמנת השיר ברובד הנסתר של הטקסט נעשתה בעיקר באמצעות המילון האיזוטרי של חכמת הנסתר וספרות הקודש העברית בכללה.

זהו טקסט אחד ובו שני שירים:

השיר הראשון, "על פני השטח" – השיר לאישה אהובה (מאניה אשתו של ביאליק? אירה יאן האישה שעימה קשר קשרים מיוחדים בקישינב? זה לדעתי לא כל כך חשוב משום שמדובר כאן בשיר גלוי שהוא מעין מסווה לשיר ה"עומק").

השיר השני, החבוי באמצעות כתיבה בצופן, השיר היותר משמעותי בהרבה, הוא שיר של חרטה, בקשת מחילה, בקשת התקבלות-בשנית. זוהי בקשה והצהרה של מי שחוזר מתוך תחושת ריקנות אל החיבור עם האל. לא חיבור של דתיות אלא חיבור של 'דתל"ש מאמין'. שנתיים קודם נכתב השיר "לבדי", הרומז לעזיבת הבית, כלומר, עזיבת השכינה: "בדד, בדד נשארתי, והשכינה אף-היא / כנף ימינה השבורה על ראשי הרעידה", ואז: "וכשצר-לי המקום מתחת לכנפה- – -". העזיבה של בית המדרש, ביתה של השכינה כביכול, ההתפקרות וניסיונות ההתחלנות, נעשו, כמאמר השורה הראשונה ב'לבדי', מחשש היוותרות במצוקת 'לבד', משום שאת "כולם נשא הרוח, כולם סחף האור… ואני, גוזל רך, נשתכחתי מלב / תחת כנפי השכינה".

השיר האמיתי החבוי בטקסט הזה הוא שיר חזרה-בתשובה-שבלב. אין כאן חזרה-בתשובה בהוראת מושג זה כיום. לא מדובר במעטפת השתייכות חיצונית של 'חזרה לחיק הדת'. זהו שיר הודאה בכך שהחיים בחוויית לב ריק מן האלוהות-השכינה, שלה הוקדשו הנעורים ואהבת הנפש, חיים בהם חלום על תחליף לקשר הישיר עם השכינה, אורות השמיים המשקפים את תפארתה – הכזיבו עד אין מלים: "הכוכבים רימו אותי, / היה חלום – אך גם הוא עבר".

ואיך אני יודעת שזה השיר היותר-האמיתי מבין שני השירים שהטקסט מחזיק? אני יודעת זאת משום שכאמור כמעט כל מלה בשיר מכוונת לאלוהות. מראשיתו ועד אחריתו, בארבעת הבתים ובחמישי הכופל את הראשון – כמעט כל מלה ומלה בטקסט מתייחסת לאלוהות ומצביעה על הנמענת האמיתית, זו שהאני-השירי מבקש ממנה בקשה כפולה, בתחילה ובסיום: "הכניסיני". ואין להבנתי כל אפשרות של מקריות כאן, ושום טיעון לוגי לא ישכנעני שמלות השיר מתייחסות בדרך מקרה לאלוהות; כל זאת עקב ההצפנה העקבית, הנדירה, המלטשת שיר יהלומי זה, שתוכנו, 'השיבה אל האלוהות' לאחר היציאה ממנה, מסונכרן, כאמור, עם צופן שהוא כמעט מעבר להשראת אדם. מבדיקת שירים רבים ושונים בני תקופתו של המשורר, לא מצאתי שיר אחד המתקרב אפילו במקצת לרמת הנפוצות הזאת של כינויי האלוהות. דומה שהשיר ה'מכוסה' ערוך כביכול (בהדגמה באמצעות הבית הראשון) ככה:

אלהים אלהים אלהים,

אלהים אלהים אלהים אלהים,

אלהים אלהים אלהים אלהים,

אלהים-אלהים אלהים.

האנרגיה הייחודית שמשוקעת אם-כן במלות השיר, היא שהצמיחה לו כנפים של אור, כאשר כול דור קוראים יוצק לתוכו את נימי הלב ומתגעגע עימו. 'מהו השיר החשוב שנכתב עברית בכל המאה ה-20?', שאל במשאל מיוחד עיתון ידוע בארץ לכבוד מפנה המאה ה-21. "הכניסיני תחת כנפך", הייתה התשובה הגורפת. 

כשכתבתי את תיזת הדוקטורט שלי אודות 'העיקרון המכונן של שירת ביאליק' (שראתה אור גם כספר), מצאתי שהימצאות שני שירים בעלי נושאים שונים בטקסט שירי אחד, מבטאת עיקרון מנחה רב-חשיבות החוזר ומופיע במרבית היצירות. הראיתי במחקר זה שכמעט בכול שיר ושיר של ביאליק נמצאות שתי מגמות-תנועות הפוכות: "ממך (עזיבת השכינה) ואליך" (התשוקה אל "תחת כנפך"), ולכן קראתי לעיקרון המכונן את שירתו "ממך אליך". מבחינה זאת השיר שלפניי אינו אלא אחד מרבים. אלא שהעובדה שזהו מעשה רקמה נדיר בעוצמתו החבויה, שיר-נס יחידאי כנראה בכל הספרות העברית, מקנה לו מעמד בכורה, מעמד הזוכה לתדהמה וגם להערכה ללא-גבול מצידי.

מה שהרעישני כשגיליתי  את סוד השיר, ועדיין אני נרעשת ממנו, הוא שביאליק, "המשורר הלאומי", המשורר הדתי שהתחלן, פונה אליי כביכול, מעבר לזמן ולמקום, ואומר לי: אל תוותרי על שכינה שבלב, גם אם הוריך והורי-הוריך התפקרו, גם אם נולדת בקיבוץ שהמושג 'אמונה' זר ומוזר בו. אל תוותרי על הרוח שבך, על הניצוץ האלוהי שבך, וללא כל גינוני דת ודתיות – אחזי בעיקר: השכיני בך את השכינה, הזמינה לכול נפש, והתחברי עם האלוהות שבלבך. וכך אני עושה!

האם נתפרש הגילוי הזה ופורסם עוד לפני שאני הבחנתי בו, בשנת 1992, או לאחר מכן? ככל שידיעתי משגת – גילוי ברור של צופן השיר לא פורסם מעולם, ואני מסבירה זאת לעצמי בכך שרוב חוקרי שירתו של ביאליק לא היו אמונים על ספרות ארון הקודש היהודי, המעיין שמימיו מפכים מתחת ל'שירים הגלויים', ואת גנזיו הספונים לא הכירו, וגם כיום לא מכירים, רוב קוראיו. בעידן של טרום-גוגל היה קשה למי שלא היה בקיא בספרות התורנית והקבלית-חסידית לסוגיה, לאתר את האלוזיות (הארמזים) שהתחבאו בטקסטים של ביאליק. האלוזיות היותר-בולטות התגלו אמנם בשעתן, ובעיקר מבוססות-התנ"ך שבהן, אך הצופן הביאליקאי המורכב, הנשען בעיקר על מילון ספרות התלמוד והקבלה, שביאליק ידעו היטב מנעוריו – לא נתגלה באופן מפורט ועקבי, כמעט בכלל. אלה שהיו בקיאים במילון זה היטב לא קראו 'שירה חילונית', אלא חבשו את ספסלי בית המדרש והישיבה, ונמנעו מעיון בספרות שאינה 'ספרות קודש'.

אף אני, הדלה בהשכלה תורנית (לא למדתי באופן מסודר 'מקורות ישראל' ו'מחשבת ישראל'), לא ראיתי מיד את התופעה המדהימה של השיר. ואולם, בזכות תובנתיי לגבי התנועה הדיכוטומית ביחס לאלוהות – תנועת 'ממך אליך', כעיקרון מכונן ביצירת ביאליק, יכולתי לגלות את השיר החבוי, המקודד ב"הכניסיני", ואף כי לא כללתי את השיר הזה במדגם שירי תיזת-הדוקטורט שכתבתי, עבדתי בזמנו לא-מעט על הבנת מקורותיו ותשתית הצופן שלו (משנת 1992 ואילך). להלן אפרט את הדברים ואשמח לקבל סיוע מכול מי שיגלה 'ארמזים תומכים' נוספים בשיר, ויאפשר פיענוח-קוד שלם יותר, בתהליך שניתן לכנותו, בפארפראזה על יצירתו הידועה של ביאליק – 'מכיסוי לגילוי בלשון' (לשון השיר).

אף כי קצר כאן המצע מהשתרע, בחרתי להתייחס לכול מלות-הבתים של  "הכניסיני" בפירוט, ולהראות את הקשר בין כול מלה המופיעה בהם לבין כינוי אלוהי הקשור במלה זו. על מקורות השכלתו של ביאליק ועל בקיאותו המופלגת בספרות הקודש העברית, לרבות הספרות של חכמת הנסתר העברית, הרחבתי בספרי על שירת ביאליק.

עוד אעיר ששכינת ישראל נתפשת, כידוע, בתלמוד, ובשינוי מובהק – בספרות הקבלה והחסידות, כחלק הנקבי של האלוהות – ספירת מלכות באילן הקבלה, והיות שהיא הנמענת האלוהית הנסתרת בשיר, רבים הם הכינויים מחכמת הנסתר המתייחסים אליה כאן.

בדרך-כלל ניתן להביא למלה הבודדת מראי-מקומות אחדים, אך בחרתי כאן להצטמצם ולהביא רק מראה מקום אחד, או שניים לכול היותר. היות שבמשך שנים לא-מועטות אספתי מראי מקומות לפיענוח הצופן של 'הכניסיני', ההפניות לספר הזוהר לוקות באי-אחידות, דהיינו, נמסרו כאן לפי מהדורות שונות, אך כולן מדויקות. (טרם השלמתי את הרשימה הביבליוגרפית לספרים הנזכרים).

בית ראשון:

הכניסיני – השורש כ.נ.ס. מעצב גם את הכינוי התלמודי והקבלי 'כנסת ישראל' היא שכינת ישראל היא ספירת מלכות, התחתונה בעשר הספירות המייצגות את האלוהות (לפי ספר הזוהר ואין-ספור מקורות נוספים).  

תחת – בארמית 'תתאה' – כינוי בספרות הקבלית, ובעיקר ב'זוהר', לספירה התחתונה (ש'מתחת') – מלכות-שכינה.

כנפך – 'כנף' – קבוצת ספירות במערכת האלוהות – שש קצוות, הכוללת את מלכות-שכינה. זוהר, פ' ויצא, קע"ו. 'כנף' – כינוי לשכינתא עילאה (ספירת בינה), 'סידור הרשש', ח"ב.

תחת כנפך – הצירוף כאן נשען על ארמז בולט לתפילת 'אל מלא רחמים': "המצא מנוחה נכונה תחת כנפי השכינה"; קונטקסט זה צובע את הפנייה לנמענת בגוון 'כהה' של בקשת 'מנוחה' גדולה לאחר טלטלה גדולה /// ספר 'שערי אורה' לר' משה קורדובירו, א', 214 – 'תחת הכנף' מכוון שם להתגלות (!!) אלוהית, בלשון ימינו – חיבור של הארה; מה שמצביע על כך שבשיר מובעת כמיהה לחיבור מובהק, חזק, לא דתי-שיגרתי, עם האלוהות. על ההתנסות בהארה מיסטית, שחווה ביאליק הצעיר, לפי תיאורו-הוא ב'איגרת וולוז'ין' – כתבתי בספרי על שירת ביאליק.

והיי – אותיות שם ההויה – יו"ד ה"א וא"ו ה"א

לי – לפי "דודי לי ואני לו" (שיר השירים, ב/טז) בפרשנויות של שיר השירים רבה ושל ספרות קבלית-חסידית מגוונת, מתייחסת מלת 'לי' לשכינה. 'אור נערב' (דף סג) ו'מגיד מישרים' (68, 173) מייחסים כינוי זה לשכינתא עילאה (ספירת בינה) ולשכינתא תתאה (ספירת מלכות).

אם – ציור השכינה כאם העולם והעם העברי נפוץ מאוד בספרות הקודש. "אביו זה הקב"ה ואמו זה כנסת ישראל", ברכות, לה/ע"ב; סנהדרין קב/ע"א). "אם תתאה" היא מלכות-שכינה ב'שערי אורה' (שער ח'). דמות האם האולטימטיבית במסורת ישראל היא רחל אמנו, וזהו אכן כינויה של מלכות- שכינה ב'זוהר' (למשל – פ' ויצא, קל).

ואחות – לפי פירוש רבה לשיר השירים (ח/ח) הביטוי "אחות לנו קטנה" מתייחס לכנסת ישראל, היא שכינה, וכן גם ב'זוהר', פ' אמור, ק, ע"ב.

ויהי – אותיות שם ההויה – יו"ד ה"א וא"ו ה"א

חיקך – לפי דימוי השכינה כ"אם האומה", נתפש חיק האם כקולט את נשמות בני ישראל ותפילותיהם. בשירי ביאליק מופיע במפורש הביטוי 'חיק אלהים" ב"ינסר לו כלבבו" ו"אבי".

מקלט – ראו לעיל על חיק האם-השכינה הקולט את תפילות ישראל. המלה 'מקלט' מופיעה בשיר של ביאליק, "על סף בית המדרש", בהוראת ביתה של השכינה – בית המדרש ("מחבא רוח איתן, מקלט עם עולמים!").

ראשי – 'ראש' הוא כינוי קבלי למלכות-שכינה (ראש אילן הקבלה במהופך). ב'זוהר': פ' וירא, נז.

קן – קן (ציפור) הוא מלכות-שכינה בספרות הקבלה – ב'אור נערב' (סח) וב'פרדס רמונים' (שער כג).

תפילותי – למלה 'תפילה' הקשר מובן-מאליו לאלוהות. זהו גם כינויה של מלכות-שכינה ב'זוהר' (פ' חיי שרה, רלו) וב'פרדס רמונים' (שער כג).

הנידחות – על 'התפילות הנידחות' והתפילה המחזירה אותן אל האלוהות, ראו 'שערי אורה', א', 40, וכן 'זוהר', ח"א, ה', ע"א. לדעתי, שירו המפורסם של מיכה יוסף הכהן לבנזון (מיכ"ל), ממשוררי ההשכלה, על כנסת ישראל – "דליה נידחת" – השפיע על ביאליק בצומת דימוי זה.

סיכום בית ראשון: הבית הראשון בשיר הגלוי נקרא כשיר כמיהה לאישה נחפצת שתהא חומלת ומקבלת, אך הארוטיקה לא מצויה כאן, עקב בקשת ה"והיי לי אם ואחות". השיר המכוסה חבוי מן העין ומקודד בכוונה, אך פיענוח הצופן מזהה את הנמענת כאלוהות, גם בהתבסס על מוטיב השכינה כ'ציפור-מלאך' בעלת קן. בבית הראשון מסתמנת אם-כן ברובד "השיר האמיתי" פתיחה לשיר וידוי, הצהרת כמיהה ובקשת קבלה-בחזרה המופנות לשכינה. עצם עזיבת האלוהות (יציאה מן הישיבה כחריגה מן העולם הדתי הנורמאטיבי, בנוסח "כולם נשא הרוח" מבית המדרש) היא מעין-בגידה, והשיר מנסה כביכול לרצות את השכינה על-מנת שתיאות לקבל את כותבו וגם תאסוף אל חיקה את רצונותיו-תפילותיו; בהיותו 'נידח' גם תפילותיו נתפשו לו כ'נידחות'. ברובד הנפשי מדובר כאן על מעין בקשת קשר של חסות ומקלט, וגם: "אני שב אליך באמת ולכן אנא קבלי אותי". בהמשך השיר הסמוי מפורטות הסיבות לחולשת הכותב ולהזדקקותו לקשר עם השכינה, וגם נרמז מדוע ראוי ונכון שיתקבל על-ידה.

נקודת המפגש בין 'שני השירים', הגלוי והמכוסה, היא מוטיב "אהבת השכינה כאהבת אישה" ששב וחוזר פעמים רבות, בעיקר בספרות הקבלה והחסידות. לדוגמה, ב'זוהר', ח"א, קנט/ע"ב; ב'מגיד דבריו ליעקב', עמ' קסא, מבואר עניין האהבה לאישה הארצית הנקשר באהבה לאלוהות. גרשם שלום כותב על 'שכינה שבלב' ב'פרקי יסוד בהבנת הקבלה וסמליה', 304.

בית שני:

ובעת – מלכות-שכינה, נפוץ ב'זוהר', למשל – פ' וירא, תלט.

רחמים – כינויים לאלוהות ב'זוהר', 'פרדס רמונים', 'אור נערב' ועוד.

בין השמשות – שעת בין השמשות נתפשת כ'עת רצון' –כינויה של מלכות-שכינה ב'פרדס רמונים', שער כ"ג. הכינוי המקביל ל'בין השמשות' – 'דמדומי החמה', אף הוא כינויה של מלכות-שכינה, שם.

שחי – בהוראת 'התכופפי'; מקושר למושג 'כפוף' (מוסב על השופר) שהוא כינוי למלכות-שכינה, על-פי מגיד מישרים, 376; בסיכול אותיות: 'שיח' הוא כינוי לספירת יסוד במערכת האלוהות.

ואגל – 'גל' הוא כינוי נפוץ ב'זוהר' למלכות-שכינה (למשל, פ' נח, פד);  שורש ג.ל.ה. מוסב פעמים רבות בספרות הקבלה על השכינה בגלות (משורש ג.ל.ה.).

לך – כינוי למלכות-שכינה ב'מגיד מישרים' (55, 318, 359).

סוד – כינויי 'סוד' הוא כינוייהן של מספר ספירות במערכת האלוהות, על פי 'אור נערב', 'פרדס רמונים' ו'מדרש תלפיות'.

יסוריי – על חשיבות ה'יסורים' כדרך לחזרה בתשובה (זהו הנושא המרכזי של השיר החבוי!) ועל הינתנם על-ידי ספירת יסוד הסמוכה לשכינה-מלכות באילן הקבלה, נכתב ב'שערי אורה', א/102-103.

אומרים – 'אמירה' היא מלכות – ב'פרדס רמונים', שער כ"ג.

נעורים – 'נערה' – 'נוקבא' (הנקבה) היא מלכות-שכינה ב'זוהר'. הכינוי 'נער' מתייחס למטטרון, יישות אלוהית הקשורה בשכינה – ב'מגיד מישרים'.

יש – 'יש מאין' – 'העולם הזה', הוא מלכות-שכינה ('פרדס רמונים' שער כג), נברא מן ה'אין' האלוהי, לפי מסורת חכמת הנסתר. 'יש' היא שכינתא עילאה לפי 'זוהר' בראשית, רו/ע"א ועוד.

בעולם – 'עולם' – כינוי נפוץ בספרות הקבלה, לאלוהות בכלל ולמלכות בפרט, למשל, ב'זוהר', פ' לך לך, אות ד', ריס.

היכן – בהוראת 'איפה' – כינוי לאלוהות לפי 'מגיד מישרים' (58 ,273).

נעוריי – כנ"ל.

סיכום בית שני: ברובד הגלוי מוצגת בקשת הכותב מן הנמענת ליתר קירבה – עקב יסוריו: נעוריו שאבדו לו. האמת שברובד זה מאתגר למצוא הקשר ברור לשיר אהבה המיועד לאישה בשר ודם, שכן מה לפנייה אליה ולשעת התפילה המקובלת (שחרית או מעריב)  או לנעורים שנגוזו? לעומת זאת "השיר האמיתי", ברובד המכוסה, מציג היבט חשוב מאוד, כאשר הוא מעלה במרומז נימה של "את חייבת לי", באיזכור מחויבות העבר של הכותב לשכינה, ומחביא לפיכך טיעון האומר כביכול: בזכות התמסרותי לך בעבר, ראוי שתקבליני כעת. הבנת 'התמסרות העבר' נסמכת כאן על איזכורים רבים של נעורי "המתמיד" בשירת ביאליק, ועל כך שתקופת נעוריו, ה"רבנית" לעילא ולעילא, לא נוצלה כמקובל להשתובבות קלילה, ואבדה בישיבה הרבה בבית המדרש, בית השכינה, ובלימוד 'תורתה'. הקורפוס הביאליקאי מלא במוטיב זה, מוטיב הנאמנות וההקרבה לאלוהות, עד כדי הישארות 'לבד' "תחת כנפי השכינה" (בשיר 'לבדי').

בית שלישי:

ועוד – 'ועד' – שכינה עילאה (בינה) ב'אור נערב',ס, וב'פרדס רמונים', שער כ"ג.

רז – 'רז' הוא כינוי לספירת יסוד הסמוכה לשכינה-מלכות, לפי 'לשון חכמים', דף ל"א. וכן – גימטריה: אור (האל)

אחד – מכינויי האלוהות הנפוצים ביותר, מ"שמע ישראל – – -אחד".

לך – כינוי למלכות-שכינה ב'מגיד מישרים' (55, 318, 359).

אתוודה – 'וידוי' –  על-פי תהלים לב/ה: אוֹדֶה עֲלֵי פְשָׁעַי לה'  – הוא שיח-תפילה מיוחד שאדם נושא לאלוהות כדי להתוודות בפניה. "הווידוי כשלעצמו אינו מכפר על החטא, אלא מהווה חלק מתהליך שכולל גם עזיבת החטא… הווידוי צריך להיעשות דווקא בדיבור ולא במחשבה. (לפי הויקיפדיה)

נפשי – נפש – היא כינוי נפוץ למלכות-שכינה, למשל, ב'זוהר', פ' לך לך, צ"ז.

נשרפה – 'שרף' היא מלכות-שכינה, 'פרדס רמונים', שער כ"ג (ספירת מלכות פועלת על-ידי השרפים)

בלהבה –  – מלכות-שכינה ב'אור הנערב', דף סג. (המפיק באות ה"א אומר ש'נפשי' נשרפה בלהב של עצמה, לפי שנפש האדם 'כפופה' לאלוהות)

אומרים – כנ"ל, וגם: 'ויאמר' – כינוי לשכינה-מלכות ב'שערי אורה', א/85.

אהבה – 'אהבה' היא מלכות-שכינה בספרות הקבלה, למשל ב'פרדס רמונים', שער כ"ג.

יש – 'יש מאין' – 'העולם הזה', הוא מלכות-שכינה ('פרדס רמונים' שער כג), נברא מן ה'אין' האלוהי, לפי מסורת חכמת הנסתר. 'יש' היא שכינתא עילאה לפי 'זוהר' בראשית, רו/ע"א ועוד.

בעולם – 'עולם' – כינוי נפוץ בספרות הקבלה, לאלוהות בכלל ולמלכות בפרט, למשל, ב'זוהר', פ' לך לך, אות ד', ריס.

מה – כינויין של ספירות שונות בספרות הקבלית, לרבות ספירת מלכות – 'אור נערב', דף ס"ג.

זאת – 'זאת' – כינוי למלכות-שכינה בספרות הקבלית, למשל ב'זוהר', פ' נוח, רפא.

אהבה – 'אהבה' היא מלכות-שכינה בספרות הקבלה, למשל ב'פרדס רמונים', שער כ"ג.  

סיכום בית שלישי: ברובד הגלוי אומר "שיר האהבה לאישה" אמירה מתמיהה: קבליני, כי איני יודע מה זאת אהבה… מה שכמעט חורג מתחום ההגיון או הטקט. אבל נראה שדווקא העירפול כאן משך את קוראי השיר להזדהות ואמפטיה. ברובד של "השיר האמיתי", ה"מכוסה", בונה הדובר מעין- טיעון-סמוי נוסף לפיו "עליך לקבל אותי, בזכות כך שנפשי, טרם עוזבי את בית המדרש, נשרפה בלהבת האהבה אליך, להבת האמונה בך, השכינה".

בית רביעי:

הכוכבים – כינוי לשכינתא עילאה (ספירת בינה), 'זוהר', פ' לך לך, כז.

רימו – שורש ר.מ.ה. בכינוי לשכינתא עילאה (ספירת בינה) – רמה, 'מגיד מישרים', 341.

אותי – 'אותי' – שם לספירות יסוד ומלכות (אות – ספירת יסוד, יו"ד – ספירת מלכות להיותה עשירית), 'מגיד מישרים', 114.

היה – אותיות 'הויה' – מלכות-שכינה, 'מדרש תלפיות' בשם 'ספר החייט', ענף כינויי המידות.

חלום – כינוי למלכות-שכינה, 'פרדס רמונים', שער כ"ג, 'זוהר' פ' ויצא, מה.

אך – לא מצאתי… (וראוי אולי לציין: 'אך' – צמד אותיות מתוך כינוי מלכות-שכינה 'איך' – 'פרדס רמונים', שער כג).

גם – לא מצאתי…

הוא – הכינוי 'הוא' קשור במספר ספירות במערכת האלוהות, ביניהן מלכות-שכינה, 'אור נערב', דף נט ו'שערי אורה', שער ה' – מוסב על שכינתא עילאה.

עבר – שורש ע.ב.ר. מיוחד לספירת תפארת במערכת האלוהות, 'פרדס רמונים', שער כ"ג, כי ספירה זו " מעבירה על הפשעים מצד הרחמים" (עניין החזרה בתשובה).

עתה – כינוי למלכות-שכינה – 'פרדס רמונים', שער כ"ג; 'עת' – כינוי נפוץ מאוד בספרות הקבלה לספירת מלכות. למשל, 'זוהר' פ' ויצא, קכ.

אין – כינוי לספירת כתר באילן הקבלה, למשל, 'זוהר', פ' ויצא, ל.

לי – לפי "דודי לי ואני לו" (שיר השירים, ב/טז) בפרשנויות של שיר השירים רבה ושל ספרות קבלית-חסידית מגוונת, מתייחסת מלת 'לי' לשכינה. 'אור נערב' (דף סג) ו'מגיד מישרים' (68, 173) מייחסים כינוי זה לשכינתא עילאה (ספירת בינה) ולשכינתא תתאה (ספירת מלכות).

כלום – אותיות 'מלכות' (למעט ת"ו)

בעולם – 'עולם' – כינוי נפוץ בספרות הקבלה, לאלוהות בכלל ולמלכות בפרט, למשל, ב'זוהר', פ' לך לך, אות ד', ריס.

אין – כנ"ל

לי – כנ"ל

דבר – כינוי נפוץ למלכות-שכינה, 'זוהר', פ' נח, יח מלשון 'דיבור'.  

סיכום בית רביעי: הסיבה לשיבה אל האישה, בשיר הגלוי, כמעט אינה מובנת – מה שייך 'כוכבים שרימו' לכאן? ואולם בשיר האמיתי, המכוסה, מחביא הדובר את יציאתו מבית המדרש, אל 'העולם' ונמצאיו בטבע, כיציאה שבה הייתה תקוה (שנכזבה!) לראות את הבורא/ת בבריאה, את האלוהות בכוכבים שב'רום'; אך הכוכבים לבסוף נתפשו כ'מרמים', כתחליף לא-מספק לקשר הבלתי-אמצעי עם שכינה-שבלב. ההודאה כאן היא בכך שלא נותר כלום באותו 'עולם' ריק מאלוהות, ולפיכך – "אין לי דבר" בכפל משמעות: א. 'משהו', ב. דיבור נעלה, נבואה, שיר. ("היה דבר ה' אליי…"). בבחינת: הריחוק מ'דבר' (שכינה) "מייצר" התדלדלות ב'דיבור' השיר, באלם השירה. אלם זה עבור הדובר בשיר יכול להיות מובן כקושי גדול מאוד.

הבית החמישי נקרא כעת באופן שונה מן הבית הראשון, למרות שהועתק ממנו ככתבו וכלשונו. בעוד שהבית הראשון הציב בקשה-תחינה, האחרון, הבית ה"סיכומי", מטעים כביכול אמירה מעין זאת: אני נתתי לך את נעוריי ונפשי נשרפה בכלותה אליך, שכינה אהובה, ולכן, למרות התנתקותי ממך, אנא קבליני והכניסיני שוב תחת כנפך, שכן בלעדיך אין לי 'כלום', אין לי יכולת ליצור ולכן אין לי דבר-דיבור. התחינה הזאת עשויה כמובן להיתפס כשיר המוקדש לשכינה וכווידוי הנדרש ממי שמבקש לחזור בתשובה. בעיקרון זהו שיר של 'השלכה' "מעצמי החוצה", שכן האתגר העומד בפני הכותב הוא אתגר השיבה האמיתית שלו אל שכינה-אמונה-שבלב, בינו לבינו, בין 'אני' ל'הנני', ולא בינו לבין אלוהות 'חיצונית' לו.

מגוון שאלות על-אודות השיר המדהים הזה עומד לפתחי כעת, אך לעת עתה אעלה רק שאלה עקרונית אחת: מהי סיבת ההסתרה? מדוע מצניע ביאליק את "השיר האמיתי" ואינו מכוון בריש גלי את דבריו אל האלוהות? ואני עונה לעצמי (והרחבתי על כך בספרי על ביאליק): אולי מפני ששיר השיבה מיועד רק לשכינה – בבחינת "לעיניך בלבד" אינטימי, ואולי גם מחמת סיבות נוספות, כגון, שהכותב מציית להסתרה הנדרשת בנושאי 'חכמת הנסתר' הקשורים בהתגלות המיסטית שחווה כנער צעיר (גם על כך כתבתי בספרי על חנ"ב), או שהוא עצמו חצוי ביחס ל'שיבתו'; ואולי משום שהוא מפנה את כלל שירתו לקהל מתחלן, לעוזבי בית המדרש, ומכאן הסתרת שיבתו-שבלב לאלוהות, ועוד.

תודה לביאליק על השיר המרהיב. תודה לך שהגעת עד לכאן בקריאתך.

לביצוע השיר "הכניסיני" על-ידי אריק אינשטיין