על פרשת השבוע 'נשא', במדבר ד/כא – ז/פט

במדבר, ד/ד זאת עֲבדַת בְּנֵי-קְהָת בְּאהֶל מוֹעֵד–קדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים. ה וּבָא אַהֲרן וּבָנָיו, בִּנְסעַ הַמַּחֲנֶה, וְהוֹרִדוּ אֵת פָּרכֶת הַמָּסָךְ, וְכִסּוּ-בָהּ–אֵת אֲרן הָעֵדֻת. ו וְנָתְנוּ עָלָיו כְּסוּי עוֹר תַּחַשׁ, וּפָרְשׂוּ בֶגֶד-כְּלִיל תְּכֵלֶת, מִלְמָעְלָה וְשָׂמוּ בַּדָּיו. ז וְעַל שֻׁלְחַן הַפָּנִים יִפְרְשׂוּ בֶּגֶד תְּכֵלֶת, וְנָתְנוּ עָלָיו אֶת-הַקְּעָרֹת וְאֶת-הַכַּפֹּת וְאֶת-הַמְּנַקִּיֹּת וְאֵת קְשׂוֹת הַנָּסֶךְ; וְלֶחֶם הַתָּמִיד עָלָיו יִהְיֶה. ח וּפָרְשׂוּ עֲלֵיהֶם בֶּגֶד תּוֹלַעַת שָׁנִי, וְכִסּוּ אתוֹ בְּמִכְסֵה עוֹר תָּחַשׁ; וְשָׂמוּ אֶת-בַּדָּיו. ט וְלָקְחוּ בֶּגֶד תְּכֵלֶת, וְכִסּוּ אֶת-מְנֹרַת הַמָּאוֹר וְאֶת-נֵרֹתֶיהָ, וְאֶת-מַלְקָחֶיהָ, וְאֶת-מַחְתֹּתֶיהָ; וְאֵת כָּל-כְּלֵי שַׁמְנָהּ, אֲשֶׁר יְשָׁרְתוּ-לָהּ בָּהֶם. י וְנָתְנוּ אֹתָהּ וְאֶת-כָּל-כֵּלֶיהָ, אֶל-מִכְסֵה עוֹר תָּחַשׁ; וְנָתְנוּ, עַל-הַמּוֹט. יא וְעַל מִזְבַּח הַזָּהָב יִפְרְשׂוּ בֶּגֶד תְּכֵלֶת וְכִסּוּ אֹתוֹ, בְּמִכְסֵה עוֹר תָּחַשׁ וְשָׂמוּ, אֶת-בַּדָּיו. יב וְלָקְחוּ אֶת-כָּל-כְּלֵי הַשָּׁרֵת אֲשֶׁר יְשָׁרְתוּ-בָם בַּקֹּדֶשׁ, וְנָתְנוּ אֶל-בֶּגֶד תְּכֵלֶת, וְכִסּוּ אוֹתָם, בְּמִכְסֵה עוֹר תָּחַשׁ וְנָתְנוּ, עַל-הַמּוֹט. יג וְדִשְּׁנוּ אֶת-הַמִּזְבֵּחַ וּפָרְשׂוּ עָלָיו בֶּגֶד אַרְגָּמָן. יד וְנָתְנוּ עָלָיו אֶת-כָּל-כֵּלָיו אֲשֶׁר יְשָׁרְתוּ עָלָיו בָּהֶם, אֶת-הַמַּחְתֹּת אֶת-הַמִּזְלָגֹת וְאֶת-הַיָּעִים וְאֶת-הַמִּזְרָקֹת–כֹּל כְּלֵי הַמִּזְבֵּחַ, וּפָרְשׂוּ עָלָיו, כְּסוּי עוֹר תַּחַשׁ–וְשָׂמוּ בַדָּיו.

פרשת 'נשא', הארוכה מכל פרשות התורה (176 פסוקים), דנה בעניינים שונים: מצוות הקשורות במשכן ובמקדש, מטלות הלויים, דיני עבודת הקודש והקרבת קורבנות, הרחקת מצורעים וטמאים ממחנה ישראל וחנוכת המשכן והכשרתו להתגלות האלוהית למשה.

תשומת הלב שלי הוקדשה הפעם, בקריאה חוזרת של הפרשה, לצבעים המוזכרים בפתיח, בפסוקים המובאים כאן למעלה. קראתי לתומי והבנתי לפתע שהצבעים מציינים קודים אנרגטיים ייחודיים:

צבע התכלת – לציון 'השמים' – הרוח,

צבע השני/הארגמן, לציון ה'בשר ודם' האנושי, הבא, בעבודת הקודש, לידי חיבור עם 'השמים'.

ה וּבָא אַהֲרֹן וּבָנָיו בִּנְסֹעַ הַמַּחֲנֶה, וְהוֹרִדוּ אֵת פָּרֹכֶת הַמָּסָךְ וְכִסּוּ-בָהּ–אֵת אֲרֹן הָעֵדֻת. ו וְנָתְנוּ עָלָיו כְּסוּי עוֹר תַּחַשׁ, וּפָרְשׂוּ בֶגֶד-כְּלִיל תְּכֵלֶת, מִלְמָעְלָה וְשָׂמוּ בַּדָּיו. ז וְעַל שֻׁלְחַן הַפָּנִים יִפְרְשׂוּ בֶּגֶד תְּכֵלֶת, וְנָתְנוּ עָלָיו אֶת-הַקְּעָרֹת וְאֶת-הַכַּפֹּת וְאֶת-הַמְּנַקִּיֹּת, וְאֵת קְשׂוֹת הַנָּסֶךְ וְלֶחֶם הַתָּמִיד עָלָיו יִהְיֶה.

פרישת בד התכלת מתבצעת על כיסוי עור התחש המכסה את ארון העדות. הקדושה 'השמימית' לובשת כחול כצבע השמים. התכלת גם נפרשת על שולחן הפנים, לזיהוי כלי הקודש ולחם התמיד הקשורים בפולחן המבקש להתחבר עם ה'שמים', כלומר עם הרמה הגבוהה של הרוח האלוהית.

ואולם, היות שבעולם המעשה סוד שמור הוא שהכל בא והולך אל הרוח-התכלת, מכוסה רובד התכלת האלוהית-השמימית-רוחנית בצבע האדום המייצג את עולם הבשר והדם:

ח וּפָרְשׂוּ עֲלֵיהֶם בֶּגֶד תּוֹלַעַת שָׁנִי…

על הסוד הזה חופה עור התחש, הנמצא גם בבסיס העטיפה, והוא כנוצר סוד בתוך סוד.

בד 'התכלת השמימית' מכסה גם את כלי המאור לסוגיהם, וכן את מזבח הזהב ואת כל כלי הקודש:

ט וְלָקְחוּ בֶּגֶד תְּכֵלֶת, וְכִסּוּ אֶת-מְנֹרַת הַמָּאוֹר וְאֶת-נֵרֹתֶיהָ, וְאֶת-מַלְקָחֶיהָ, וְאֶת-מַחְתֹּתֶיהָ; וְאֵת כָּל-כְּלֵי שַׁמְנָהּ, אֲשֶׁר יְשָׁרְתוּ-לָהּ בָּהֶם. – – – יא וְעַל מִזְבַּח הַזָּהָב יִפְרְשׂוּ בֶּגֶד תְּכֵלֶת וְכִסּוּ אֹתוֹ… יב וְלָקְחוּ אֶת-כָּל-כְּלֵי הַשָּׁרֵת אֲשֶׁר יְשָׁרְתוּ-בָם בַּקֹּדֶשׁ, וְנָתְנוּ אֶל-בֶּגֶד תְּכֵלֶת…

ואולם את המזבח המדושן בדשן, המזבח שעליו מוקרבים הקורבנות תחת ה'בשר ודם' – מכסה צבע הארגמן:

יג וְדִשְּׁנוּ אֶת-הַמִּזְבֵּחַ וּפָרְשׂוּ עָלָיו בֶּגֶד אַרְגָּמָן.

כיסויי עור התחש באים לכסות ולהגן ברמה הפיזית, אך הם עשויים לייצג גם את העטיפה המסתירה את יחסי תכלת-אדום.

הניגוד 'שמים' ו'ארץ' מובע אם-כן בצבעי הכיסויים של כלי הפולחן באוהל מועד, וציון הדברים החוזר ונשנה מדגישם היטב. אך האמת – אני, ליבי נתון ל'סגול' – כצבע ממזג תכלת ואדום ואף, בהשאלה, כניקוד להגיית האות העברית, המסמל אף הוא איחוד וחיבור: נקודה מול נקודה, ומתחתן: נקודת הביניים, פרי המיזוג.

הצבע הסגול, הצבע המשולש – צבע הקו האמצעי, הבא כתרכובת צבעי תכלת ואדום, מורה כמובן על אחדות הניגודים, וזהו אולי גם צבעו של 'עם הסגול-ה', האמור באמצעות תורת האהבה שקיבל, למזג שמים-תכלת עם דם-האדם, ב'עין השלישית' שלו, בצ'אקרת החוכמה בעלת הצבע הסגול, ולסמן את הדרך הראויה – את שביל הזהב, שביל המיזוג והאחדות השנייה, מעבר לאחדות ולהפרדה, מעבר לטוב ולרע.

עיצוב הסגול שבלב – כשביל המיזוג והאחדות השנייה, מעבר לפיצול האשלייתי, מיזוג מודע של החומר עם הרוח 'וכל אחיותיה' – זהו, כנראה, היעד העיקרי של כולנו.