על פרשת השבוע 'ויצא', בראשית, כח/י – לב/ג
פרק כח/י וַיֵּצֵא יַעֲקב, מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה. יא וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם, כִּי-בָא הַשֶּׁמֶשׁ, וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא. יב וַיַּחֲלֹם, וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה, וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה; וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ. יג וְהִנֵּה יְהוָה נִצָּב עָלָיו, וַיֹּאמַר, אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ, וֵאלֹהֵי יִצְחָק; הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ–לְךָ אֶתְּנֶנָּה, וּלְזַרְעֶךָ. יד וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ, וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה; וְנִבְרְכוּ בְךָ כָּל-מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה, וּבְזַרְעֶךָ. טו וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ, וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר-תֵּלֵךְ, וַהֲשִׁבֹתִיךָ אֶל-הָאֲדָמָה הַזֹּאת: כִּי לֹא אֶעֱזָבְךָ, עַד אֲשֶׁר אִם-עָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר-דִּבַּרְתִּי לָךְ. טז וַיִּיקַץ יַעֲקב מִשְּׁנָתוֹ, וַיֹּאמֶר, אָכֵן יֵשׁ יְהוָה בַּמָּקוֹם הַזֶּה, וְאָנֹכִי לֹא יָדָעְתִּי. יז וַיִּירָא, וַיֹּאמַר, מַה-נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה: אֵין זֶה, כִּי אִם-בֵּית אֱלֹהִים, וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם. יח וַיַּשְׁכֵּם יַעֲקֹב בַּבֹּקֶר, וַיִּקַּח אֶת-הָאֶבֶן אֲשֶׁר-שָׂם מְרַאֲשֹׁתָיו, וַיָּשֶׂם אֹתָהּ מַצֵּבָה, וַיִּצֹק שֶׁמֶן עַל-רֹאשָׁהּ. יט וַיִּקְרָא אֶת-שֵׁם-הַמָּקוֹם הַהוּא בֵּית-אֵל; וְאוּלָם לוּז שֵׁם-הָעִיר לָרִאשֹׁנָה . כ וַיִּדַּר יַעֲקֹב נֶדֶר לֵאמֹר: אִם-יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי, וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ, וְנָתַן-לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ. כא וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל-בֵּית אָבִי – וְהָיָה יְהוָה לִי לֵאלֹהִים. כב וְהָאֶבֶן הַזאת אֲשֶׁר-שַׂמְתִּי מַצֵּבָה–יִהְיֶה בֵּית אֱלֹהִים; וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן-לִי, עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ.
שַׁעַר הַשָּׁמָיִם: על הידיעה שמעבר לאמונה ועל עצמי ב'בית אל'
תהליך התפתחות אמונתו של יעקב באלהים, כפי שהוא מובא בתחילת פרשת "ויצא" – מסקרן ומרתק ומעורר אותי לחשיבה ממושכת על-אודות הבניית היחס 'אני-אלהים': שלי-הפרטי, ובכלל.
במשפחה ובקיבוץ שאליהם נולדתי לא שמעתי את 'שם השם', ושיעורי התורה הראשונים שלי יצרו מהמושג 'אלהים' מעין סבא-עילאה בעל זקן לבן, קפדן וחמור סבר, הממונה על הסדר בעולם. לאורך כל שנות לימודי והתבגרותי היה דיוקן זה – אלהים, דיוקן נוכח-נפקד, מעומעם משמעות, בעל שייכות מסוימת, אך מעורפלת, לטקסט התנ"כי או לשיעורים על אמביוולנטיות יחסו של חיים-נחמן ביאליק לאל ולמסורת.
היום אני חווה את אלהים הרחק מעבר לתנ"ך ובחינות הבגרות, מעבר לטקסטים מכל סוג וזן, וכן מעבר לבתי הכנסת שחוויתי (בארה"ב, שם לימדתי עברית, תנ"ך וקבלה במשך שלוש שנים). היום אני לא רק "מאמינה באלהים" אלא חווה את אלהים, 'יודעת אותו'. לאיור הדבר אביא משהו כמו: שאלה – "האם את מאמינה בכך שיש פילים?"; תשובה – "אני יודעת שיש פילים, וזה לא עניין של אמונה אלא פשוט ידיעה!".
תהליך רכישת הידיעה הזאת שלי, ידיעה שהיא אכן מעבר ל'אמונה', נראה לי פתאום דומה מאוד לתהליך התקרבותו של יעקב לאל:
כמו יעקב גם אני חלמתי דמות אור גדולה, מלאת הדר, שרק בבגרותי חזרתי ונזכרתי בה. היה זה בעיקר בילדותי המוקדמת. הייתי יוצאת לפעמים מן הגוף הקטן שישן בלילה ב'בית הילדים', ועפה השמימה, ללא סולם-יעקב, מעל לגגות הבתים, הדיר, הרפתות ובתי המלאכה – ולעתים, מרחפת-צוחקת עם יצורי אור 'מלאכיים' אל עבר דמות של אור שיצרה בי תחושה מתוקה מאין כמוה, וביני לביני כיניתי אותה בשם המוזר שקלטתי אי-שם: 'אלוה עוז', שם שלא קישרתי כלל ל'שם השם'. כמו יעקב, שוחחתי לעתים עם דמות האור ושמעתי ממנה שעלי להתמיד בתעופת הלילה לשם למידה (שטיבה כמובן לא היה ברור לי די צרכו), ושהתמדתי זו תעניק לי חיים מלאי-אור ועניין.
בניגוד לשיחות-לא-שיחות אלה עם דמות ערטילאית, שלהבנתי ייצגה את שרשרת המקור שלי עד ראשיתה, מופיע אלהים לפני יעקב במלוא הדרו – וְהִנֵּה יְהוָה נִצָּב עָלָיו – ומזדהה בבירור רב כידיד משפחה ותיק – אֲנִי יְהוָה אֱלהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ, וֵאלהֵי יִצְחָק. הבטחת האל ליעקב היא הבטחה טוטאלית של ריבון רב-חסד, ללא תנאי: הארץ היא לך ולזרעך; זרעך ירבה מאוד וברכתו תוענק לכל מִשְׁפְּחות הָאֲדָמָה; ובעיקר, לשם ביטחון מובהק, חד-משמעי: וְהִנֵּה אָנכִי עִמָּךְ, וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכל אֲשֶׁר-תֵּלֵךְ, וַהֲשִׁבֹתִיךָ, אֶל-הָאֲדָמָה הַזֹאת: כִּי לא אֶעֱזָבְךָ, עַד אֲשֶׁר אִם-עָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר-דִּבַּרְתִּי לָךְ.
דבר (עצום!) דבור על אופניו – חד וחלק!
בניגוד לסיפור על יעקב – אני לא הקצתי מתעופות הלילה שלי מתוך ידיעה ש-אָכֵן יֵשׁ יְהוָה בַּמָּקוֹם הַזֶּה, וְאָנכִי לא יָדָעְתִּי. גם לא אמרתי על "קיבוץ-מקום" זה שלי מַה-נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה, ולא הנחתי שבית-הילדים הוא בֵּית אֱלֹהִים, ולא ששמיו הם שַׁעַר הַשָּׁמָיִם. אמנם הייתה לי תחושה שאני חיה במעין גן-עדן אך לא מיהרתי לקרוא אֶת-שֵׁם-הַמָּקוֹם הַהוּא בֵּית-אֵל. פשוט נפניתי בבקרים לעיסוקי הרבים, ולמעשה הלכתי ושכחתי את 'מפגשי השמים' שלי. אלהים לא ממש דיבר אלי – כאל יעקב…
"הלכתי ושכחתי" ולכן התקשיתי להבין:
אלהים הרי מדבר מפורשות עם יעקב, בהתגלותו לפניו; ולמולו, מוסר הטקסט בעקיפין, נמלא יעקב רגשי התפעמות עזים. יעקב גם משתאה לדעת שהמקום הייחודי הזה 'מכיל' את אלהים, ולכן הוא מקדש את טריטוריית האל – וַיִּקַּח אֶת-הָאֶבֶן אֲשֶׁר-שָׂם מְרַאֲשֹׁתָיו, וַיָּשֶׂם אֹתָהּ מַצֵּבָה, וַיִּצֹק שֶׁמֶן עַל-רֹאשָׁהּ.
ואף על פי כן, ולמרות כל מה שיעקב רואה ושומע: לא יאומן – הנה מיד מופיע בו הספק הגדול, מופיעים ה"אם" וה"כאשר" – כתנאים של נדר לגבי האמונה באל, ויותר מזה – כתנאים הדומים לחוזה בשוק המסחר: אם תהיה לצידי – אקבל אותך ואאמין בך… –
וַיִּדַּר יַעֲקב נֶדֶר לֵאמר: אִם–יִהְיֶה אֱלהִים עִמָּדִי, וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנכִי הוֹלֵךְ, וְנָתַן-לִי לֶחֶם לֶאֱכל וּבֶגֶד לִלְבשׁ. וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל-בֵּית אָבִי – וְהָיָה יְהוָה לִי לֵאלהִים. וְהָאֶבֶן הַזאת אֲשֶׁר-שַׂמְתִּי מַצֵּבָה–יִהְיֶה בֵּית אֱלהִים; וְכל אֲשֶׁר תִּתֶּן-לִי, עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ.
איך אפשר להבין זאת?! הרי אלהים ממש מופיע לפני יעקב בראש הסולם ומדבר אליו כפי שדיבר אל אבותיו, ואפילו מבטיח לו הבטחה ללא כל תנאי, ויעקב בתשובתו מעמיד את אמונתו העתידית בו על-תנאי?…
בשכלי לא יכולתי להבין את 'ספק-יעקב', אבל מניסיוני האישי אני כעת מבינה אותו היטב. אני מבינה בלב (לא ב'ראש') את עיקרי השתלשלות התהליך המכונה 'אמונה' – בעודי נזכרת בספק שלי בעבר וחווה את האמונה שבהווה, כחוות ישות אחת.
כי-כן, גם אני העמדתי על-תנאי את חיזוק הקשר עם הרמות-שמעלי, גם אני פקפקתי עוד ועוד וביקשתי הוכחות… עד שיום אחד בא והציף אותי אות ענק, "הארה" מכנים אותו, ואז – פשוט ידעתי. חשתי. חוויתי. מעבר ל"אמונה". חוויה שהיא "ידיעה". חוויה שלאחריה שום דבר כבר אינו 'אותו דבר'. חוויית האור בכל. חווית האהבה. חוויית 'אחד' מעבר למילים.
מ-'יש לי (אולי) מעין-אמונה' נהפכתי ל-'אני הנני אמונה'. נהפכתי ל'חווה ויודעת'.
וזה היה תהליך ארוך אך נפלא, ללא קשר לשום דת או 'אלוהי דת'!!! תהליך שנבע מבחירה להשעות את אי-האמונה ולבנות אמון מתוך אימון ותרגול, מתוך הסכמה לפקיחת "העין השלישית" ולהעצמת הקשב של "האוזן השלישית"; בלי לוותר על הגיון ברזל ובהירות השכל.
כמה יופי ושלווה יש ב'ידיעה שמעבר לאמונה' הזאת… כמה כדאי ולכן אולי ראוי לנו, לדלג מעל למחסומי הגאווה, הדעה הקדומה, החינוך המיליטנטי האנטי-דתי שקיבלנו והחשש מפני הלא-ידוע… בלי נדר וללא תנאי, פשוט להשתוקק להרחבת האופק, ולקבל – – – לקבל מתנה שאין ערוך לה. מתנה ששמורה לכולנו – כשנסכים וכשנבחר בשלמות לקבלה.
*
בתגובה לתגובה:
לגביי-אני דבר הימצאו של אלהים (ולא הגדרתי את המונח הזה ברשומה, אף כי יש ביכולתי להגדירו בפשטות חילונית למהדרין כ"בורא ומקיים את עולמנו") הוא 'ידיעה' ממש, ולא רק 'אמונה'. ידיעה כמו ידיעה בדבר הימצאותם של פילים בעולמנו. ממש כך. אין זה מענייני כיצד חווה כל אדם את המונח. כאן שיתפתי את החוויה שלי, ובהחלט איני סוברת/כותבת שיש לי יתרון על כל-אדם-שהוא עקב כך. מה שיש לי הוא רגע של שמחה עמוקה, מדי פעם, וראייה חדשה (ביחס לעצמי שמקודם) על דברים רבים בעולם.
גם אין ברצוני לשכנע איש בקיומו של אלהים ואיני מתיימרת להוכיח את הימצאו. אני רק אומרת כאן שמי שבוחר בחוויית ה"מעבר" עשוי לחוות חוויה ייחודית – לרצונו ולהסכמתו – והחוויה היא כה עזה וכייפית ורבת-השפעה על החיים בכלל, עד שאני ממליצה עליה בכל לבי… בקצרה, זוהי המלצה – ממש כמו שניתן לקרוא בעולמנו המלצות שונות, ממוסיקה ועד מוסאקה, ממוס ועד חומוס…
ועוד: להבנתי, האמונה באלהים אינה עומדת בסתירה ביחס לאמונה באדם – להפך, שתיהן משלימות זו את זו, משום שלתפישתי "שבב אלוהי" נמצא בכל אדם.