על פרשת השבוע – 'אחרי מות', ויקרא, ט"ז-י"ח
ויקרא, פרק י"ז: י וְאִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל, וּמִן-הַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם, אֲשֶׁר יֹאכַל, כָּל-דָּם–וְנָתַתִּי פָנַי בַּנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת אֶת-הַדָּם, וְהִכְרַתִּי אֹתָהּ מִקֶּרֶב עַמָּהּ. יא כִּי נֶפֶשׁ הַבָּשָׂר בַּדָּם הִוא, וַאֲנִי נְתַתִּיו לָכֶם עַל-הַמִּזְבֵּחַ, לְכַפֵּר עַל-נַפְשֹׁתֵיכֶם: כִּי-הַדָּם הוּא בַּנֶּפֶשׁ יְכַפֵּר. יב עַל-כֵּן אָמַרְתִּי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, כָּל-נֶפֶשׁ מִכֶּם לֹא-תֹאכַל דָּם; וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם, לֹא-יֹאכַל דָּם. יג וְאִישׁ אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וּמִן-הַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם, אֲשֶׁר יָצוּד צֵיד חַיָּה אוֹ-עוֹף, אֲשֶׁר יֵאָכֵל—וְשָׁפַךְ אֶת-דָּמוֹ, וְכִסָּהוּ בֶּעָפָר. יד כִּי-נֶפֶשׁ כָּל-בָּשָׂר, דָּמוֹ בְנַפְשׁוֹ הוּא, וָאֹמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, דַּם כָּל-בָּשָׂר לֹא תֹאכֵלוּ: כִּי נֶפֶשׁ כָּל-בָּשָׂר דָּמוֹ הִוא, כָּל-אֹכְלָיו יִכָּרֵת .
)
בפרשת 'אחרי מות' חוזר ההיבט ההוליסטי של ראיית הנמצא-החי כמקשה אחת, העשויה משני ניגודים – חומר ורוח. פסוקי הפרשה מבהירים כי חוליית הקישור שבין הרוח לבין החומר היא הדם, כאשר חומר-הדם נתפש כמשולב ברוח-נפש: כִּי נֶפֶשׁ הַבָּשָׂר בַּדָּם הִוא, וַאֲנִי נְתַתִּיו לָכֶם עַל-הַמִּזְבֵּחַ, לְכַפֵּר עַל-נַפְשֹׁתֵיכֶם: כִּי-הַדָּם הוּא בַּנֶּפֶשׁ יְכַפֵּר. המסר כאן הוא חד-משמעי: הגוף, המיוצג כאן על-ידי הדם, והנפש, נתפשים כיחידה אחת – גופנפש בלשוננו העדכנית.
*
מקריאה בדבריהם של שני מפרשי מקרא דגולים בסוגיה זו, אני מבינה כי ההסברים המקובלים לאיסור אכילת הדם עם הבשר, מקורם לאו דווקא בהסבר ההוליסטי של הגוף כאחדות הניגודים של רוח-חומר, אלא –
א. ברצון להבדיל את אופן אכילת החי בישראל מאופן אכילת החי בגויים, שנהגו לאכול את הבשר עם הדם (רמב"ם ב'מורה נבוכים').
ב. ברצון להימנע מאכזריות קשה בשחיטת בעלי החיים ובאכילתם (הרמב"ן).
סיבות אלה, ההבדלה משאר הגויים וההימנעות מאכזריות, מסבירות אם-כן את האיסור החמור על אכילת דם בעל-החיים הנשחט-למאכל, בפרשה זו.
)
חומרת הדברים מודגשת גם בפרשת ויקרא, בפרק ג' –
י ז: חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם, בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם–כָּל-חֵלֶב וְכָל-דָּם לֹא תֹאכֵלוּ.
איסור זה כה חמור עד כי מצורפת אליו גם אזהרת עונש הכרת הצפוי לעובר על צו זה –
–וְנָתַתִּי פָנַי בַּנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת אֶת-הַדָּם, וְהִכְרַתִּי אֹתָהּ מִקֶּרֶב עַמָּהּ .
ניתן גם לשער כי האיסור על אכילת הדם בא למנוע התרגלות האדם לשפיכות דמים, כלומר, לראיית דם זורם כדבר של מה-בכך, כאשר מכאן הוא עלול להקל ראש ברצח, דהיינו בשפיכת דמו של אדם אחר. סימוכין לכך נמצא בבראשית פרק ט', כאשר דם החיה מושווה לדם האדם –
ג כָּל-רֶמֶשׂ אֲשֶׁר הוּא-חַי, לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה: כְּיֶרֶק עֵשֶׂב נָתַתִּי לָכֶם אֶת-כֹּל. ד אַךְ-בָּשָׂר- בְּנַפְשׁוֹ דָמוֹ לֹא תֹאכֵלוּ. ה וְאַךְ אֶת-דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ, מִיַּד כָּל-חַיָּה אֶדְרְשֶׁנּוּ; וּמִיַּד הָאָדָם, מִיַּד אִישׁ אָחִיו–אֶדְרֹשׁ אֶת-נֶפֶשׁ הָאָדָם. ו שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם, בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ: כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת-הָאָדָם. ז וְאַתֶּם, פְּרוּ וּרְבוּ; שִׁרְצוּ בָאָרֶץ וּרְבוּ-בָהּ.
מפסוקים אלה אני מבינה כי האיסור החמור מקורו גם בהיבט נוסף. להבנתי, עיקר האיסור נעוץ באנרגיה המיוחדת של הדם. ואין הבדל (כפי שמראה המובאה לעיל ) בין דם החיה לדם האדם – משום ששניהם מייצגים את הרוח-הנפש! לכן אני מכנה את הדם – ”חוליית הקישור שבין הבשר לרוח“, כלומר, הדם הוא הקישור בין הפיסי לבין מה שמעבר לו, המטאפיסי. איבר מרכזי במערכת הדם, ובגוף כולו, הוא כמובן הלב, "משאבת הדם", וכידוע היסוד הרוחני-הנפשי באדם מקושר אף הוא, מסורתית, בכל התרבויות והדתות, ללב.
בעיניי, מובן מכל הנאמר בתורה כי אנרגיית הדם אינה כאנרגיה של הבשר; היא גבוהה ממנה. לכן הבשר מותר באכילה, אך דם החיה, נושא האנרגיה המושווית לאנרגיית נפש האדם, שהאל עצמו נפח בו, אסור באכילה.
זאת, לפי הכתוב בבראשית, פרק ב':
ז וַיִּיצֶר יְהוָה אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם, עָפָר מִן-הָאֲדָמָה, וַיִּפַּח בְּאַפָּיו, נִשְׁמַת חַיִּים; וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה.
נראה אם-כן כי כאשר "נפח האל באדם נשמה", שהייתה לנפש חיה, זרמה אותה אנרגיה בעורקיו כאנרגיית דם. המטא-חומר התאחד עם החומר המוליך את המטא-חומר בכל הגוף.
*
מכלל ההשוואה בבראשית, בין נפש החיה לנפש האדם, מובן אפוא שדם החיה, 'נוזל החיים', המוגדר כתמצית נפש החי, כלומר כמטאפיסי שבפיסי, אינו מורשה, דווקא בשל מעלתו, להיות נטמע ומעוכל בגוף האדם; יש לכבד אותו כתמציתה של מהות-הוויה גבוהה מן הפיסי, ולא לשלוט בו, סמלית, על-ידי בליעתו ועיכולו, אלא להשיבו למקור החומר – האדמה: יג וְאִישׁ אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וּמִן-הַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם, אֲשֶׁר יָצוּד צֵיד חַיָּה אוֹ-עוֹף, אֲשֶׁר יֵאָכֵל–וְשָׁפַךְ אֶת-דָּמוֹ, וְכִסָּהוּ בֶּעָפָר. (ויקרא, י"ז)
דיני השחיטה הכשרה ברובם מושתתים על תפישה זו, ועל החמלה כלפי בעלי החיים שהאדם ניזון מהם. אכן, בתורת המודעות הרוחנית רווחת ההבנה האומרת שכולנו בעולם, בני אדם וחיות, שלובים בהוויה גדולה אחת, אינסופית, והיא המנחה ציוויים אלה.
ואני נזכרת כאן במנהגם הנפלא של האינדיאנים – הנוהגים כבוד מופלג במהותה-הווייתה של החיה שהם שוחטים כדי שתהיה להם למאכל, כשהם מבקשים סליחה ומחילה ממנה…
פרט לכבוד שיש לנהוג בתמצית הנפש של החיה, ראוי, כידוע לנו, לא לערבב אנרגטית (באכילה-הטמעה) נפש בנפש, נשמה בנשמה… ואף לכך מכוון האיסור, לדעתי.
האתגר שבאי-אכילת דם החיה, כלומר בהפרדת הדם מן הבשר – מובן. לכן כתוב ומודגש שוב בספר דברים, פרק י"ב:
כג רַק חֲזַק, לְבִלְתִּי אֲכֹל הַדָּם, כִּי הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ; וְלֹא-תֹאכַל הַנֶּפֶשׁ עִם-הַבָּשָׂר. כד לֹא תֹּאכְלֶנּוּ: עַל-הָאָרֶץ תִּשְׁפְּכֶנּוּ, כַּמָּיִם. כה לֹא תֹּאכְלֶנּוּ–לְמַעַן יִיטַב לְךָ וּלְבָנֶיךָ אַחֲרֶיךָ, כִּי-תַעֲשֶׂה הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי יְהוָה.
*
*
**