על פרשת השבוע 'בהעלותך', במדבר, ח – יב והפטרתה

במדבר, ח:א/ וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. ב/ דַּבֵּר אֶל-אַהֲרֹן, וְאָמַרְתָּ אֵלָיו: בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת-הַנֵּרֹת, אֶל-מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת.  ג/ וַיַּעַשׂ כֵּן אַהֲרֹן אֶל-מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה הֶעֱלָה נֵרֹתֶיהָ, כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת-מֹשֶׁה.ד/ וְזֶה מַעֲשֵׂה הַמְּנֹרָה: מִקְשָׁה זָהָב עַד-יְרֵכָהּ עַד-פִּרְחָהּ מִקְשָׁה הִוא: כַּמַּרְאֶה אֲשֶׁר הֶרְאָה יְהוָה אֶת-משֶׁה–כֵּן עָשָׂה אֶת-הַמְּנֹרָה.

"אֶל-מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה" –

הפתיחה לפרשה מביאה את הוראתו של אלהים למשה, לבאר לאהרן הכהן אחיו את "מעשה המנורה", כלומר,כיצד נכון, באופן מעשי, להדליק את אש קני המנורה (בלשון הכתוב: "בהעלותך" – בהוראת 'בהדליקך'). מנורת המאור מתוארת כבעלת שבעה קנים, והיא עשויה כולה מיקשת זהב אחת, לרבות עיטוריה והפרחים המקשטים אותה. 

הפתיחה כאן מעלה, בעיניי, קושיה מעניינת: מה פירוש "אֶל-מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת"?

פרשנים שונים מבארים: במרכז המנורה האיר הקנה המרכזי וששת הקנים הנוספים צריכים היו לפנות כלפיו, אבל אין לדעתי סימוכין לכך, שכן מוזכר כאן פעמיים ששבעת הנרות אמורים להאיר יחדיו – "אֶל-מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה". אני מייחסת חשיבות להבנת הדברים, שכן נראה לי שטמון כאן "סוד" שברצוני לפענח במסע קצר של תחנות עיון וחקר. נראה לי שזהו "סוד" משמעותי ביותר, שכן כידוע הפכה המנורה לא רק לסמל עבודת הקודש בבית המקדש, ובכך לסמל מהותו של עם ישראל, אלא גם לסמל הרשמי של מדינת ישראל, שאותה אני חובבת במיוחד…

תחנה ראשונה במסע להבנת "אֶל-מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת" –

ההוראה למשה, בראשית הפרשה שלפנינו, מתבססת על תיאור מבנה המנורה שהובא כבר קודם-לכן, בספר שמות, פרק כה: לא/ וְעָשִׂיתָ מְנֹרַת זָהָב טָהוֹר; מִקְשָׁה תֵּעָשֶׂה הַמְּנוֹרָה: יְרֵכָהּ וְקָנָהּ, גְּבִיעֶיהָ כַּפְתורֶיהָ וּפְרָחֶיהָ, מִמֶּנָּה יִהְיוּ. לב/ והשִׁשָּׁה קָנִים יֹצְאִים מִצִּדֶּיהָ: שְׁלֹשָׁה קְנֵי מְנֹרָה מִצִּדָּהּ הָאֶחָד, וּשְׁלֹשָׁה קְנֵי מְנֹרָה, מִצִּדָּהּ הַשֵּׁנִי.לג/ שְׁלֹשָׁה גְבִעִים מְשֻׁקָּדִים בַּקָּנֶה הָאֶחָד,כַּפְתֹּר וָפֶרַח, וּשְׁלֹשָׁה גְבִעִים מְשֻׁקָּדִים בַּקָּנֶה הָאֶחָד, כַּפְתֹּר וָפָרַח; כֵּןלְשֵׁשֶׁת הַקָּנִים הַיֹּצְאִים מִן-הַמְּנֹרָה.

תיאור פריטי הקישוטים נשען על עולם הצומח!! –משוקדים, קנה, כפתור ופרח. לא לחינם מדומה מבנה המנורה למבנה שיח המרוה (שנה סדר האותיות והוסף נו"ן – מה קיבלת?)

תחנה שנייה –

מנורת המאור באה לממש את הוראת האל לגבי נר התמיד במשכן – כז/כ וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית–לַמָּאוֹר: לְהַעֲלות נֵר תָּמִיד.  כא/ בְּאהֶל מוֹעֵד מִחוּץ לַפָּרֹכֶת אֲשֶׁר עַל-הָעֵדֻת, יַעֲרֹךְ אֹתוֹ אַהֲרן וּבָנָיו מֵעֶרֶב עַד-בֹּקֶר–לִפְנֵי יְהוָה: חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתָם, מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

מפסוקים אלה עולות שלוש נקודות משמעותיות:

א. מדובר ב'מצווה בעלת התמד' – נר תָּמִיד;

ב. אש התמיד נערכת על ידי אַהֲרֹן וּבָנָיו מֵעֶרֶב עַד-בֹּקֶר, כלומר, בשעות החושך.

ג. את אש התמיד עורכים הכוהנים מתוך כוונה מסוימת, המכונה בלשון המקרא "לִפְנֵי יְהוָה".

היות שאני מחפשת את פירוש הביטוי "אֶל-מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה (יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת)", אני שמה לב לכך שיתכן שהכוונה הרצויה בעת ההדלקה, היא-היא המרומזת בביטוי "אל מול פני המנורה".  

תחנה שלישית –

פסוק נוסף, שהוא בעיניי רב משמעות, מובא בספר 'שמות' ככרוך בעניין מנורת המאור והוא מפרט:

מ/כד וַיָּשֶׂם אֶת-הַמְּנֹרָה בְּאֹהֶל מוֹעֵד, נֹכַח הַשֻּׁלְחָן, עַל יֶרֶךְ הַמִּשְׁכָּן, נֶגְבָּה. כלומר, פני המנורה מוסבים דרומה. צד דרום הוא הצד שבו  ה ש מ ש, שגם היא סוג של 'מנורה' (נותנת מאור) – מאירה בעוצמה הגדולה ביותר במחוזותינו…

וכמו שכותבים בסוף משפטי הוכחה במתמטיקה (הה… ימי ביה"ס התיכון…) – מ.ש.ל.

כלומר, נראה לי שמצאתי את פירושו של הביטוי "אֶל-מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת":

מנורת הזהב, מנורת המאור המקודשת, שהי בעלת גביעים מְשֻׁקָּדִים (יש לשקו"ד על עריכתה בקוד"ש),אמורה להיות מוסבת אל פני הצד בשושנת הרוחות שבו השמש מעצימה את אורה לנו, כלומר, מדרום (נֶגְבָּה). 

השמש היא אם-כן המנורה הגדולה שברקיע, זו הנותנת חיות לכל (כולל עולם הצומח). ואולם ברור שהשמש כאן אינה אלא מנורת מאור שאותה מעלה עבורנו 'אדון כל הארץ' במשך שעות היום, והיא אינה אלא כלי הבא לשמש את כל הנמצאים על פני האדמה.

לכן, כאשר יורדת החשכה (חשוכת האור), והמאור הגדול "כבה", בא המאור מעשה ידי אדם (המנורה) כמתכוונן אל המאור הגדול שכבה, משום שהשמש מייצג את 'בורא כל העולמות ומקיימם', והמנורה – את מי שמקבלים על עצמם את האמונה בבורא זה.

בהתכוונות זו של הדלקת המנורה בעלת שבעת הקנים אל מול פני אלהים, שהעניק לנו את השמש וגם, סמלית, מיוצג בה, יש אקט כפול: הן של נתינה והן של בקשת קבלה:

א. נתינת אור האמונה–בבוראו במצוותיו, והבעת האמונה שהוא-הוא המדליק ומכבה, ושכולנו – ממנו ובו אנו  (אגב,מעניין: כאשר לאותיות 'אור', שבו כזכור נברא העולם, נוספת האות בי"ת, מ'בראשית', מתקבלת המילה 'בורא').

ב. בקשת קבלה – בקשה והתכוונות לקבלת חסד הבורא גם ביום וגם בלילה, שכן מעשה המנורה נערך כזכור לשעות החשכה – "יַעֲרך אֹתוֹ אַהֲרֹן וּבָנָיו מֵעֶרֶב עַד-בֹּקֶר — לִפְנֵי יְהוָה".

לפי סיום זה – כוונת הכוהן בשעה שהוא מעלה את אש המנורה – "בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת-הַנֵּרֹת, אֶל-מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת", אמורה להיות כוונה פשוטה-אך-מורכבת כזו: "לִפְנֵי יְהוָה" – גם בלילה, כש"אור אלהים" חשך.

זוהי כוונת הכוהן, הרואה בהעלאת אש המנורה חיבור-שבאמונה, והיא אמורה גם כמובן לייצג את כוונת העם כולו, שהכוהן הוא 'דברו', ולתקף כ"אש תמיד" את דבר היות העם תמיד – "העם של אלהים".

תודה לפסוקי "בהעלותך"על המסע המעניין.

 

נ.ב. על שקיעת השמש-המנורה כותב נתן אלתרמן בשירו הנפלא "איגרת":

עַכְשָׁו עַרְבִּית. עַכְשָׁו הַחַלּוֹנוֹת הֵעַבְתָּ.
כִּבִּיתָ הַמְּנוֹרָה וְהַמַּרְאוֹת תַּדְהֶה.

על ההפטרה לפרשת השבוע 'בהעלותך' (במדבר,ח/יב)  – זכריה, ב/יד-ד/ז

מכול פסוקי ההפטרה בספר זכריה, המרתקים ותובעי-הביאורים, מושך את תשומת לבי הקטע הזה, שקשור ב'מעשה המנורה' המתואר בפרשת 'בהעלותך' –

ד/א וַיָּשָׁב הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי וַיְעִירֵנִי, כְּאִישׁ אֲשֶׁר-יֵעוֹר מִשְּׁנָתוֹ.  ב וַיֹּאמֶר אֵלַי, מָה אַתָּה רֹאֶה; ויאמר (וָאֹמַר): רָאִיתִי וְהִנֵּה מְנוֹרַת זָהָב כֻּלָּהּ וְגֻלָּהּ עַל-רֹאשָׁהּ, וְשִׁבְעָה נֵרֹתֶיהָ עָלֶיהָ – שִׁבְעָה, וְשִׁבְעָה מוּצָקוֹת לַנֵּרוֹת אֲשֶׁר עַל-רֹאשָׁהּ. ג וּשְׁנַיִם זֵיתִים עָלֶיהָ: אֶחָד מִימִין הַגֻּלָּה, וְאֶחָד עַל-שְׂמֹאלָהּ.  ד וָאַעַן וָאֹמַר אֶל-הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי, לֵאמֹר:  מָה-אֵלֶּה, אֲדֹנִי. ה וַיַּעַן הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי, וַיֹּאמֶר אֵלַי, הֲלוֹא יָדַעְתָּ, מָה-הֵמָּה אֵלֶּה; וָאֹמַר, לֹא אֲדֹנִי.  ו וַיַּעַן וַיֹּאמֶר אֵלַי, לֵאמֹר, זֶה דְּבַר-יְהוָה, אֶל-זְרֻבָּבֶל לֵאמֹר: לֹא בְחַיִל וְלֹא בְכֹחַ — כִּי אִם-בְּרוּחִי, אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת.

המנורה, המופיעה בחיזיונו של זכריה הנביא (חי בימי שיבת ציון, ניבא על הקמת בית המקדש מחדש ועודד את חזרת בני העם לארצם) – מתוארת כאן בקיצור רב, בהתאם לתיאורה בפרשת 'בהעלותך': היא עשויה זהב ולה שבעה נרות; ואולם – בנוסף, מובא כאן תיאור חדש: כל גולה (ובה השמן למאור הנר) מקושטת בקישוט סמלי: "וּשְׁנַיִם זֵיתִים עָלֶיהָ: אֶחָד מִימִין הַגֻּלָּה, וְאֶחָד עַל-שְׂמֹאלָהּ". לבקשת הנביא, מבאר המלאך הדובר בו בהמשך ומסביר לו, כי שני הזיתים מסמלים את שיתוף הפעולה של המלך העתידי, זרובבל, צאצאו של דוד המלך, עם יהושע הכהן הגדול, מזרע אהרן הכהן, אחי-משה.

ההבנה היא ששניהם, זרובבל ויהושע, יימשחו בעתיד לתפקידיהם הרמים, ולפיכך נבחרו הזיתים, שמהם מופק השמן, לסמל את שיתוף הפעולה בין המלוכה לכהונה, שיתוף שבזכותו שוב תוקם ביהודה ישות ממלכתית עצמאית.

הביטוי המרכזי בהמשך, מבחינת יתכנות הדברים והתגשמות הנבואה, מצהיר: "לֹא בְחַיִל וְלֹא בְכֹחַ — כִּי אִם-בְּרוּחִי, אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת". כלומר, לא עקב עוצמה פיסית ולא בכוח פיסי, כי אם בכוונת הרוח המטאפיסית ובהשראתה, יתממשו הדברים בשיבת ציון. זכריה יודע, שכוונת האל להשיב לגולים את עצמאותם ואת האפשרות להקים בית המקדש השני, טמונה בכוח המיגנוט של התרחשות הטוב והרצוי הזה. כוח המיגנוט, לתפישתו, צפון בלב כל גולה, וביחד – בלב הקיבוצי של גולת בבל. לכן פותח זכריה (בפרק הראשון) בנבואת הנחייה לתשובה של אמונה:

א/ג וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, כֹּה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת, שׁוּבוּ אֵלַי, נְאֻם יְהוָה צְבָאוֹת –וְאָשׁוּב אֲלֵיכֶם, אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת. ד אַל-תִּהְיוּ כַאֲבֹתֵיכֶם אֲשֶׁר קָרְאוּ-אֲלֵיהֶם הַנְּבִיאִים הָרִאשֹׁנִים לֵאמֹר, כֹּה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת, שׁוּבוּ נָא מִדַּרְכֵיכֶם הָרָעִים, ומעליליכם (וּמַעַלְלֵיכֶם) הָרָעִים; וְלֹא שָׁמְעוּ וְלֹא-הִקְשִׁיבוּ אֵלַי, נְאֻם-יְהוָה.

וכיצד מסביר זכריה את ביצועו של חוק ה'מידה כנגד מידה' (המיגנוט)? כפי שכתבתי ברשומה על פרשת השבוע (לעיל) – על ה'מנורה' כייצוג אלוהי סמלי המבוטא באור השמש על הארץ, כך גם כאן: שבעת נרות המנורה מרמזים להימצאות הרוח האלוהית בכול: שִׁבְעָה-אֵלֶּה: עֵינֵי יְהוָה, הֵמָּה מְשׁוֹטְטִים בְּכָל-הָאָרֶץ.

משמח אותי שגם זכריה הנביא רואה את המנורה כייצוג אלוהי מקודש, הבא לחזק את הקשר 'עם-אל'. פסוקי נבואותיו של זכריה מאשרים, בקריאתי אותם היום, את ליבת קריאתי בעבר בפרשת 'בהעלותך', ואני מודה על כך מאוד.

בעיון נוסף בפסוקי ההפטרה מתעורר בי הרצון להוסיף ולציין כאן, שרק כעת מקבל בעבורי משמעות מיוחדת עיצוב – "שְׁתֵּי שִׁבְּלֵי הַזֵּיתִים" (כך מכנה זכריה את קישוט הזיתים במנורה) בסמל המדינה. אני מקווה מאוד שהשיתוף בין החומר ("מלך") לבין הרוח ("כהן") במדינת ישראל, היא 'מדינת שיבת ציון החדשה' – יקבל במהרה תפנית של אור, ושבכול איש מאיתנו, דתיים ושאינם-דתיים, יתאפשר איזון הרוח עם החומר, ברוח אחדות האחד-שבכול, לשם נהרה גדולה אחת, המשלבת בין כל זרמי הנהר הגועש של מציאות חיינו כאן.