על פרשת השבוע – 'בוא', שמות, י/א-יג/טז

(שלוש רשומות)

א.

כתבו: גניה ודרור

 

בפרשה הקודמת, פרשת  "וארא", הטיל אלוהים על מצרים את שבע המכות הראשונות מתוך עשר המכות. אלוהים מקשיח את לב פרעה לאחר שסירב לשחרר את עם ישראל גם אחרי שבע המכות הראשונות, ואומר למשה בפסוק הראשון של הפרשה: י,א "וַיּאמֶר יְהוָה אֶל-משֶׁה, בּוא אֶל-פַּרְעה:  כִּי-אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת-לִבּוֹ, וְאֶת-לֵב עֲבָדָיו, לְמַעַן שִׁתִי אותותַי אֵלֶּה בְּקִרְבּו".  

משה מגיע אל פרעה ומודיע לו שאם לא ישלח את עם ישראל ממצרים יבוא ארבה. אך פרעה לא מוכן לשחרר את עם ישראל ובאמת מגיעה מכת הארבה, ארבה שכמותו לא היה ולא יהיה, ומותיר אחריו נזק עצום: י,טו: "וַיְכַס אֶת-עֵין כָּל-הָאָרֶץ, וַתֶּחְשַׁךְ הָאָרֶץ, וַיֹּאכַל אֶת-כָּל-עֵשֶׂב הָאָרֶץ וְאֵת כָּל-פְּרִי הָעֵץ, אֲשֶׁר הוֹתִיר הַבָּרָד; וְלֹא-נוֹתַר כָּל-יֶרֶק בָּעֵץ וּבְעֵשֶׂב הַשָּׂדֶה,בְּכָל-אֶרֶץ מִצְרָיִם" .

כתוצאה מכך פרעה מתחנן אל משה שיפסיק את המכות. משה מתפלל לאלוהים והארבה מת. אך לאחר מכן פרעה חוזר בו  י,כ "ויְחַזֵּק יְהוָה אֶת-לֵב פַּרְעֹה; וְלֹא שִׁלַּח אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". הסירוב נגרר עד המכה התשיעית שהיא מכת חושך. לאחר המכה הזו מסכים פרעה לשחרר את ישראל אולם הוא מוכן שישראל ילכו עם הצאן והבקר שלהם בלבד בלי לקחת איתם דבר נוסף. פרעה מסרב לדרישת משה שבני ישראל ייקחו איתם גם זבחים ועולות לעבודת אלוהים, וחוזר בו מלשחרר את העם. הוא אומר למשה שלא רק שהוא לא מוכן לשחרר את עמו הוא גם יהרוג את משה אם הוא יבוא אליו פעם נוספת. לאחר שפרעה אומר את הדברים האלה, בעוד משה נמצא אצלו, מגלה אלוהים למשה את העתיד לבוא.  יא,א "וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, עוֹד נֶגַע אֶחָד אָבִיא עַל-פַּרְעֹה וְעַל-מִצְרַיִם–אַחֲרֵי-כֵן, יְשַׁלַּח אֶתְכֶם מִזֶּה: כְּשַׁלְּחוֹ–כָּלָה, גָּרֵשׁ יְגָרֵשׁ אֶתְכֶם מִזֶּה."

עוד בפרשה, מפורטות ההכנות שנערכו בקרב עם ישראל, על פי הציווי האלוהי, למכת הבכורות. בני ישראל שואלים משכניהם המצרים כלי כסף, כלי זהב ובבגדים. ומתואר פרוט דיני קורבן הפסח שיקריבו בני ישראל בזמן שיוכו בכורי מצרים. הם מצווים לשחוט את הקרבן בשעת בין הערביים, למרוח את דמו על משקופי פתח הבית כהגנה, ולאכול את בשרו בלילה בעודם מוכנים לקראת היציאה לדרך. נוסף על כך קובע אלוהים שחודש האביב, שבו חל הפסח, יהיה החודש הראשון בלוח העברי.

בחצות הלילה אלוהים מכה והורג בכל בכורי מצרים. פרעה ממהר אל משה ואהרן ומצווה עליהם לעזוב מיד, עם כל עם ישראל, את ארץ מצרים. העם יוצא לדרך, ובכך מסתיים שעבוד מצרים.

עד סיום הפרשה מופיעות פרשות הלכתיות, המפרטות דינים הקשורים לפסח ולזיכרון יציאת מצרים: דיני אכילת קרבן הפסח, מצוות קידוש בכורות, מצוות סיפור יציאת מצרים ומצוות תפילין.

כאשר אני לוקח את הדברים לפן האישי אני רואה שבתוכי יכול להיות או אלוהים או פרעה, ועלי לבחור.

פרעה חשב שבמקרה שיש אלוהים אין פרעה. ולמדנו שככל שהאדם מפנה את האגו שלו כך מתפנה יותר מקום לאלוהים להיכנס אליו.  פרעה יכול היה לחוס על עצמו ועל עמו בכך שהיה משלח את בני ישראל מארץ מצרים, אבל הוא סירב לתת לדבר אלוהים לעבוד דרכו; הוא סירב להיות כפוף לדבר ה'. פרעה מתבסס על האשליה של המציאות בעולם כביכול בו הוא מלך בעל עוצמה חומרית אדירה ושררה וכאן, בסיפור שלפנינו, אלוהים בחסדו מנפץ את האשליה הזאת לנגד עיניו של פרעה ושל שאר האנשים בין היתר בכך שהוא שובר את החוקים הבלתי פרסונאליים כביכול של המציאות הארצית, ומראה אחת ולתמיד שיש כוח עליון שמקיים ובורא ומכוון את הדברים מלמעלה, מעל הטבע, ושלכל דבר שאדם עושה יש השלכות. באותה הזדמנות הוא גם חושף כאן את אפסיותו של האדם אל מול האלוהים ובכך מאפשר לאדם לאזן את האגו שלו ולבחון מחדש את האמונות שלו ואת דרכיו, כך שיוכל להתחבר לעוצמה האמיתית הגלומה בו בחיבור עם הרמות הגבוהות שבתוכו.  רמז נוסף לכוונה זאת של האל שהאדם יתפתח אני מוצא בציונו של אלוהים, במשפט שהוא אומר לפרעה, לא רק שישלח את עמו לחופשי אלא שישלח את עם ישראל שיעבוד את האלוהים.

עבודת אלוהים הינה עבודת האור, שכן ברור לי שחופש אמיתי הינו תוצאה של תהליך של התפתחות רוחנית שכוללת את עבודת האלוהים שבתוכי ומחוצה לי, והוא מושג באמצעות התפתחות במודעות רוחנית.

ב.

וִידַעְתֶּם

(מאת שוש)

פרק י/א וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, בֹּא אֶל-פַּרְעֹה:  כִּי-אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת-לִבּוֹ, וְאֶת-לֵב עֲבָדָיו, לְמַעַן שִׁתִי אֹתֹתַי אֵלֶּה, בְּקִרְבּוֹ.  ב וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן-בִּנְךָ, אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם, וְאֶת-אֹתֹתַי, אֲשֶׁר-שַׂמְתִּי בָם; וִידַעְתֶּם, כִּי-אֲנִי יְהוָה. 

פרק יא/ט וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, לֹא-יִשְׁמַע אֲלֵיכֶם פַּרְעֹה–לְמַעַן רְבוֹת מוֹפְתַי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם.  י וּמֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, עָשׂוּ אֶת-כָּל-הַמֹּפְתִים הָאֵלֶּה–לִפְנֵי פַרְעֹה; וַיְחַזֵּק יְהוָה אֶת-לֵב פַּרְעֹה, וְלֹא-שִׁלַּח אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל מֵאַרְצוֹ. 

פרק יב/כו וְהָיָה, כִּי-יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם בְּנֵיכֶם:  מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת, לָכֶם.  כז וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח-פֶּסַח הוּא לַיהוָה, אֲשֶׁר פָּסַח עַל-בָּתֵּי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם, בְּנָגְפּוֹ אֶת-מִצְרַיִם, וְאֶת-בָּתֵּינוּ הִצִּיל; וַיִּקֹּד הָעָם, וַיִּשְׁתַּחֲווּ.  כח וַיֵּלְכוּ וַיַּעֲשׂוּ, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת-מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, כֵּן עָשׂוּ.  – – – מא וַיְהִי, מִקֵּץ שְׁלֹשִׁים שָׁנָה  וְאַרְבַּע מֵאוֹת  שָׁנָה; וַיְהִי, בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה, יָצְאוּ כָּל-צִבְאוֹת יְהוָה, מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם.  מב לֵיל שִׁמֻּרִים הוּא לַיהוָה, לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם:  הוּא-הַלַּיְלָה הַזֶּה לַיהוָה, שִׁמֻּרִים לְכָל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְדֹרֹתָם. 

פרק יג/ט – – כִּי בְּיָד חֲזָקָה, הוֹצִאֲךָ יְהוָה מִמִּצְרָיִם.  י וְשָׁמַרְתָּ אֶת-הַחֻקָּה הַזֹּאת, לְמוֹעֲדָהּ, מִיָּמִים יָמִימָה.   

כפי שנכתב כבר בפרשה הקודמת, נראה כי כל עשר המכות ניחתו על-מנת שלא יהיה ספק בדבר דמותו (הלא-'דמותית') ועוצמת דיוקנו של האל;  כלומר, כדי למגר כל ספק, הן בעם ישראל והן בגויי העולם, ובראשם – פרעה וסוללת הפרעונים-המכשפים שלו; או, במלים אחרות – כדי להשיג את  וִידַעְתֶּם.

סוגיית 'יציאת מצרים', על כל שלוחותיה, הרבתה להעסיק את קוראי המקרא, פרשניו וחוקריו – בכל דור. אחת ההתייחסויות החידתיות ביותר לסוגיה זו, היא יצירתו של נתן אלתרמן – שירי מכות מצרים (1944).

הנה קישורית לתצוגה מיוחדת של השירים, פרי עמלה הברוך של שרית שץ. כאן תוכלו להיווכח בעצמכם – עד כה בלתי-מובנת היא היצירה, ועם זאת, מורגש בבירור שיעור קומתה.

האם גם אלתרמן לומד את ה'אי-ספק' האמוני מפרשת יציאת מצרים, או אולי יש בכתיבתו היבט חדש להבנת המכות?

 

ג.

אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי

פרק י/א וַיאמֶר יְהוָה אֶל-משֶׁה, בוא אֶל-פַּרְעה:  כִּי-אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת-לִבּוֹ וְאֶת-לֵב עֲבָדָיו, לְמַעַן שִׁתִי אֹתֹתַי אֵלֶּה בְּקִרְבּוֹ.  ב וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן-בִּנְךָ אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם, וְאֶת-אֹתֹתַי, אֲשֶׁר-שַׂמְתִּי בָם; וִידַעְתֶּם כִּי-אֲנִי יְהוָה. 

1.

התעללתי – – – משורש ע.ל.ל. נוכל למצוא את – עוללתי, עוללתם, התעללנו — –

עולל (תינוק) עלול (לעשות…) עלילה (של סיפור המעשה) עוללות (האשכולות שנותרו בכרם הגפנים)

ע.ל.ל.

שני הלמ"דים באים בהכפלה כדי להדגיש את מקור העוצמה הגלומה בעולם העשייה, שהוא עולם החומר: שניהם מצביעים על 'מקום' המקור – למעלה, אל על… אכן הלמ"ד היא האות היחידה בעברית החורגת מן השורה ומצביעה אל-על… או, אם נרצה, מסבירה כתרשים זרימה מהיכן באה האנרגיה אל "השורה", העולם.

העי"ן, בצורתה הגראפית, מרמזת בשורש ע.ל.ל. על הע'פר, הקרקע', משום שהיא צמודה ופרושה על השורה, שורת האותיות של הא"ב, המייצגת את ע'ולם הנגלה.

עם זאת שני קוויה של העי"ן אף הם מצביעים כלפי מעלה על מקורו של הנגלה: האי-נגלה שמזין את המציאות כאן, באנרגיה הבאה "מלמעלה למטה".

2.

וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן-בִּנְךָ אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם, וְאֶת-אֹתֹתַי, אֲשֶׁר-שַׂמְתִּי בָם; וִידַעְתֶּם כִּי-אֲנִי יְהוָה. 

כל העוללות וכל העלילות,

כל האותות והמופתים – למען:

וִידַעְתֶּם כִּי-אֲנִי יְהוָה. 

אך נזכור ונשמור –

את הידיעה הזאת

חשוב להעביר מאב לבן

ומן הבן לבן-הבן,

לְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן-בִּנְךָ…

 

3.

מכות מצרים נתקבלו במצרים גם לשם הפלאה המביאה לאמונה, מתוך ידיעה-ממש הבאה מהתנסות.
לפי מסורת ישראל – את סיפורי ההפלאה האלוהית בנושא יציאת מצרים, לשם הידיעה והאמונה בכול מקום וזמן – יש ללמד ולהעביר מדור לדור.
האם, לדעתכם, ניתן ללמד, ואף להעביר מדור לדור, את עקרונות המודעות הרוחנית ה"חילונית" האסלית בלא יצירת 'הפלאה'?