על פרשת השבוע – 'חוקת', במדבר, יט/א-כב/א

א.

במדבר, כ/ז וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר.  ח קַח אֶת-הַמַּטֶּה, וְהַקְהֵל אֶת-הָעֵדָה אַתָּה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ, וְדִבַּרְתֶּם אֶל-הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם, וְנָתַן מֵימָיו; וְהוֹצֵאתָ לָהֶם מַיִם מִן-הַסֶּלַע, וְהִשְׁקִיתָ אֶת-הָעֵדָה וְאֶת-בְּעִירָם.  ט וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת-הַמַּטֶּה, מִלִּפְנֵי יְהוָה, כַּאֲשֶׁר, צִוָּהוּ.  י וַיַּקְהִלוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, אֶת-הַקָּהָל–אֶל-פְּנֵי הַסָּלַע; וַיֹּאמֶר לָהֶם, שִׁמְעוּ-נָא הַמֹּרִים–הֲמִן-הַסֶּלַע הַזֶּה, נוֹצִיא לָכֶם מָיִם.  יא וַיָּרֶם מֹשֶׁה אֶת-יָדוֹ, וַיַּךְ אֶת-הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ–פַּעֲמָיִם; וַיֵּצְאוּ מַיִם רַבִּים, וַתֵּשְׁתְּ הָעֵדָה וּבְעִירָם.  יב וַיֹּאמֶר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן, יַעַן לֹא-הֶאֱמַנְתֶּם בִּי, לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל–לָכֵן, לֹא תָבִיאוּ אֶת-הַקָּהָל הַזֶּה, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-נָתַתִּי לָהֶם. 

אלהים מורה את משה ואהרן לדבר אל הסלע למען יתן ממימיו, כדי להשקות את כל העם ואת בעלי החיים. אבל משה לא מדבר אל הסלע אלא: וַיַּךְ אֶת-הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ. ההרגל הקדום לחולל נס באמצעות כלי עזר, המטה-המקל (המקל על משה כביכול) "עושה הקסמים", מנצח.

ואכן, המים יוצאים מן הסלע, אך לא מן "הצד הנכון" – מצד האמונה, אלא מצד המאגיה. משה נכשל ברגע המבחן, רגע האמת – וחוזר למה שלימדו אותו הפרעונים בחניכתו המצרית בבית סבו – פרעה. הדיבור אל הסלע ברוח הקודש, לא בא עדיין חופשי מפיו, וחוויית עצמו כצינור לאנרגיה הקוסמית, ללא גבהות-לב, טרם הופנמה בו עד תום; חניכתו של "הַקָּהָל הַזֶּה" מוחמצת, ועל כך "נענש" משה – בכך שאינו רשאי להיכנס אל 'הארץ המובטחת' – משום שהוא שייך לדור שהפרעונות עדיין חתומה בו…

ואולם אני איני רואה באי-כניסת משה לכנען 'עונש', אלא בפשטות – הפעלתו של חוק אוניברסאלי, המופעל על-פי הכתוב בידי האל. זהו חוק המשיכה (עיצוב המציאות), המתממש כאן במדויק : האנרגיה של האיש שנותרו בו אמונות נכריות, ישנות, מושכת מציאות הנוגדת את הנחפץ והרצוי לו, ומביאה בהמשך לאי-חיבור שלו עם הארץ החדשה, המובטחת-בהתאם-לאמונת-ה'אחד', החדשה: 

וַיֹּאמֶר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן, יַעַן לֹא-הֶאֱמַנְתֶּם בִּי, לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל–לָכֵן, לֹא תָבִיאוּ אֶת-הַקָּהָל הַזֶּה, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-נָתַתִּי לָהֶם. 

כמה מאתגר הוא החיבור עם הדרך החדשה. כמה מאתגר לצעוד בנתיב הבלתי-מוכר. כמה קשה לנו לפעמים לדבוק במודעות החדשה ולהשאיר מאחור את ה'ישן' שלמדנו בילדותנו… וכמה ראוי לנו ללמוד מפסוקים מדהימים אלה.

הקטע המדאיב-לכאורה, אך נחיצותו ברורה כשמש לאור תובנות נינו"ה, הוא שאין אפשרות להוכיח לאדם הוכחות שיביאו אותו להפנמת אמונה מובהקת ב'אחד'. אפילו משה רבנו, 'אדון הנביאים', אומרת הפרשה – שהתנסה באין-ספור חוויות של  נוכחות ה'אחד' ש'למעלה-מהטבע', פועל ברגע המבחן כספקן, החוזר אל המוכר והידוע, אל ה"אמונה" האשלייתית בכוח המאגיה, אמונה לפיה מי שבקיא במאגיה וכישוף – הוא המצליח…

ימים טובים שיהיו לנו, מבורכים בחכמת הדיבור המואר-המאוזן, הבא אלינו כשי מן ה"למעלה"-שבנו.

ב.

פרשת חֻקַּת היא פרשה המורכבת מפרשיות-משנה אחדות: טיהור מי שנטמא במגע עם מת על-ידי תהליך 'פרה אדומה', מות מרים אחות-משה והסתלקותה של הבאר, 'באר מרים', הוצאת המים מן הסלע על-ידי מטה משה, מות אהרון אחי-משה והורשת תפקידו לבנו אלעזר, הסתלקותם של ענני הכבוד ודרך החתחתים הארוכה שבה הולכים בני ישראל, לרבות שתי המלחמות שהם נלחמים בעמי הארץ.

מכל ענייני הפרשה מושכת עתה את תשומת לבי פרשייה קצרה ומיוחדת, פרשיית נחש הנחושת:

בפרק כ"א – העם קצר הנפש מתמרמר ומתלונן, מתוך אנרגיית הפרדה קשה הנובעת מהטלת ספק בכוחם של אלוהים ומשה לנוכח קשיי ההליכה במדבר: וַתִּקְצַר נֶפֶשׁ-הָעָם בַּדָּרֶךְ.  וַיְדַבֵּר הָעָם בֵּאלֹהִים וּבְמֹשֶׁה, לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם, לָמוּת בַּמִּדְבָּר. העונש על כך חמור: וַיְשַׁלַּח יְהוָה בָּעָם אֵת הַנְּחָשִׁים הַשְּׂרָפִים, וַיְנַשְּׁכוּ אֶת-הָעָם; וַיָּמָת עַם-רָב מִיִּשְׂרָאֵל. מטרת העונש היא כפולה – ענישה על המרי וחוסר האמונה מחד, והוכחת עוצמתו של האל המביא את הנחשים 'העונשים' מאידך. הנחשים המכישים למוות מתקשרים ברובד הסמלי לנחש גן-עדן, ומהותו שלולת-האור של הנחש, כצידם האחר של האור והראוי, מובהקת כאן. ה'עונש', שהוא בעצם גילום של חוק המשיכה ('מידה כנגד מידה' – שליליות העם כנגד הנחש שולל-החיים)) משיג את מטרתו: וַיָּבֹא הָעָם אֶל-מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ חָטָאנוּ כִּי-דִבַּרְנוּ בַיהוָה וָבָךְ–הִתְפַּלֵּל אֶל-יְהוָה וְיָסֵר מֵעָלֵינוּ אֶת-הַנָּחָשׁ; וַיִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה, בְּעַד הָעָם. ואולם ההמשך – תמוה ומעורר צורך בהבהרה שתאפשר את הבנת הדברים:  וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, עֲשֵׂה לְךָ שָׂרָף (נחש), וְשִׂים אֹתוֹ עַל-נֵס; וְהָיָה, כָּל-הַנָּשׁוּךְ, וְרָאָה אֹתוֹ, וָחָי. וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה נְחַשׁ נְחֹשֶׁת, וַיְשִׂמֵהוּ עַל-הַנֵּס; וְהָיָה, אִם-נָשַׁךְ הַנָּחָשׁ אֶת-אִישׁ–וְהִבִּיט אֶל-נְחַשׁ הַנְּחֹשֶׁת, וָחָי.

השאלה העיקרית לנוכח מעשה 'נחש הנחושת' היא, לדעתי, כיצד הוא מרפא את האדם שהכישו נחש?

חשוב גם לדעתי לשאול, כדי להבין את פשר הדברים, מדוע שורש נ.ח.ש. משותף הן לבעל החיים והן למתכת שממנה עוצב. שאלה נוספת שעולה בדעתי היא מדוע הנחש מציין בתרבויות שונות וגם בחיל הרפואה שלנו, את הבריאות התקינה, "לפי התקן" – תקן הבריאה…

התייחסותם של חז"ל לפלא ריפוי האדם-שננכש, על-ידי הבטה בנחש הנחושת, מעלה את ההבנה הבאה: "וכי נחש ממית וכי נחש מחיה ? אלא לומר לך שכשהיו ישראל מסתכלים כלפי מעלה ומשעבדים את ליבם לאביהם שבשמים היו מתרפאים, ואם לאו היו נימוקים". כלומר, לדעת חז"ל ההיזכרות באדון העולם והאמונה בו – ריפאה אותם. פרשני מקרא רבים מסבירים, בעקבות חז"ל, כי אכן "פסל" הנחש המתנוסס על נס, מזכיר לאדם את עוצמת האל מביא-הנחש, ועוצמה זו פועלת להבראת האדם.

מעבר לכך נראה כי ביסוד הדברים עומד עקרון ה'דומה בדומה יירפא' – עקרון לפיו פועלת הרפואה ההומאופתית, ואכן, כבר הרמב"ן, ר' משה בן נחמן, שהיה רופא ומקובל בתור הזהב בספרד, במאה השלוש עשרה, עמד על כך בפרשנותו לפרק והסביר, שהריפוי באמצעות נחש הנחושת נבע מטיפול באמצעות העיקרון ה'דומה בדומה יירפא'. היום ידוע לנו שעקרון-יסוד זה של ההומאופתיה מבוסס על הצורך לעורר את המערכת החיסונית של הגוף, על-ידי כך שהיא מוציאה מן הכוח לפועל את יכולת הריפוי הטבעית הנמצאת באדם, ובכך מאפשרת לו להתמודד עם החולי ללא תרופות רגילות. הכוונה היא להעצים באדם את היכולת להתמודד עם הסיבה לחולי בסיוע רמת העצמי הגבוה והנפש, ולא עם הסימפטומים הפיסיים הנובעים מסיבה זו. כיצד נעשה הדבר? באמצעות שימוש בחומר מדולל מאוד עד כדי כך שאפילו יחידה מולקולארית אחת של חומר הבסיס אינה מצויה בחומר המדולל. כלומר, רק האנרגיה של חומר הבסיס נמצאת במה שהחולה מקבל. זהו תוסף אנרגטי ולא תוסף בעל ערך כימי כשלעצמו, כתוסף מזון למשל. הגוף המקבל במיזעור רב את אנרגיית החולי שלו מתמודד עם האנרגיה המיזערית שקיבל, הדומה לאנרגיית החולי שלו, ובכך הוא מעורר את יכולות הריפוי הטבעי הטמונים בו ומתגבר על חוליו.

אני למדה מכך שהאנרגיה של החולי זקוקה בעצם לתיגבור על מנת להיות נוכחת במובהק בתודעת הגוף, כך שתודעה זו תבחין בה בבירור ותצא למגרה.

ואולם, בכל זאת, מתעוררות להן בי כמה תמיהות: מדוע האדם שננכש במדבר על-ידי נחש והוא נמצא במצב אקוטי –  מדוע הוא זקוק לתגבורת אנרגטית שתתגבר את אנרגיית הרעל? הרי תודעת הגוף מזהה את הרעל שהוחדר לגוף בעת ההכשה ואין צורך בתיגבור האנרגיה הזאת? בימינו, כידוע, הטיפול בהכשה הוא בהזרקת חומר מנטרל-רעל, ולא חומר המגביר את אנרגייתו; ומדוע קרובה אנרגיית נח"ש לאנרגיית נח(ו)ש"ת (זה הכתיב במקרא)? ומדוע הופך הנחש, מימי קדם ועד ימינו – לסמל של ריפוי ורפואה ובריאות תקינה?

אנסח כאן בקצרה את התובנות שהצטברו אצלי בנושא מרתק זה , בנקודות אחדות: