על פרשת השבוע – 'בלק', במדבר, כב/ב – כה/ט

חידת בלעם ובלק (א.1)

חידת נחש הנחושת בפרשה הקודמת היא כאין וכאפס לעומת חידת בלעם בן בעור, שבלק מלך מואב ביקש ממנו לקסום בקסמיו ולקלל את בני ישראל, אך אלוהים שם בפיו בכל פעם שבא לקלל –ברכות ותשבחות:

כ"ב/יב –  וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל-בִּלְעָם, לֹא תֵלֵךְ עִמָּהֶם; לֹא תָאֹר אֶת-הָעָם, כִּי בָרוּךְ הוּא. 

כ"ב/ יח וַיַּעַן בִּלְעָם וַיֹּאמֶר אֶל-עַבְדֵי בָלָק, אִם-יִתֶּן-לִי בָלָק מְלֹא בֵיתוֹ כֶּסֶף וְזָהָב–לֹא אוּכַל לַעֲבֹר אֶת-פִּי יְהוָה אֱלֹהָי, לַעֲשׂוֹת קְטַנָּה אוֹ גְדוֹלָה.

כ"ג/ה וַיָּשֶׂם יְהוָה דָּבָר בְּפִי בִלְעָם; וַיֹּאמֶר שׁוּב אֶל-בָּלָק, וְכֹה תְדַבֵּר.  ו וַיָּשָׁב אֵלָיו, וְהִנֵּה נִצָּב עַל-עֹלָתוֹ–הוּא וְכָל-שָׂרֵי מוֹאָב.  ז וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר:  מִן-אֲרָם יַנְחֵנִי בָלָק מֶלֶךְ-מוֹאָב, מֵהַרְרֵי-קֶדֶם–לְכָה אָרָה-לִּי יַעֲקֹב, וּלְכָה זֹעֲמָה יִשְׂרָאֵל.  ח מָה אֶקֹּב, לֹא קַבֹּה אֵל, וּמָה אֶזְעֹם, לֹא זָעַם יְהוָה.  ט כִּי-מֵרֹאשׁ צֻרִים אֶרְאֶנּוּ, וּמִגְּבָעוֹת אֲשׁוּרֶנּוּ:  הֶן-עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן, וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב.  י מִי מָנָה עֲפַר יַעֲקֹב, וּמִסְפָּר אֶת-רֹבַע יִשְׂרָאֵל; תָּמֹת נַפְשִׁי מוֹת יְשָׁרִים, וּתְהִי אַחֲרִיתִי כָּמֹהוּ.  יא וַיֹּאמֶר בָּלָק אֶל-בִּלְעָם, מֶה עָשִׂיתָ לִי:  לָקֹב אֹיְבַי לְקַחְתִּיךָ, וְהִנֵּה בֵּרַכְתָּ בָרֵךְ.  יב וַיַּעַן וַיֹּאמַר:  הֲלֹא אֵת אֲשֶׁר יָשִׂים יְהוָה בְּפִי–אֹתוֹ אֶשְׁמֹר לְדַבֵּר.

כ"ג/- – וַיֹּאמֶר לוֹ בָּלָק, מַה-דִּבֶּר יְהוָה.  יח וַיִּשָּׂא (בלעם) מְשָׁלוֹ, וַיֹּאמַר:  קוּם בָּלָק וּשְׁמָע, הַאֲזִינָה עָדַי בְּנוֹ צִפֹּר.  יט לֹא אִישׁ אֵל וִיכַזֵּב, וּבֶן-אָדָם וְיִתְנֶחָם; הַהוּא אָמַר וְלֹא יַעֲשֶׂה, וְדִבֶּר וְלֹא יְקִימֶנָּה. כ הִנֵּה בָרֵךְ לָקָחְתִּי; וּבֵרֵךְ וְלֹא אֲשִׁיבֶנָּה.  כא לֹא-הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב, וְלֹא-רָאָה עָמָל בְּיִשְׂרָאֵל; יְהוָה אֱלֹהָיו עִמּוֹ, וּתְרוּעַת מֶלֶךְ בּוֹ.  כב אֵל מוֹצִיאָם מִמִּצְרָיִם–כְּתוֹעֲפֹת רְאֵם לוֹ.  כג כִּי לֹא-נַחַשׁ בְּיַעֲקֹב, וְלֹא-קֶסֶם בְּיִשְׂרָאֵל; כָּעֵת יֵאָמֵר לְיַעֲקֹב וּלְיִשְׂרָאֵל, מַה-פָּעַל אֵל.  כד הֶן-עָם כְּלָבִיא יָקוּם, וְכַאֲרִי יִתְנַשָּׂא; לֹא יִשְׁכַּב עַד-יֹאכַל טֶרֶף, וְדַם-חֲלָלִים יִשְׁתֶּה.

כ"ד/ב וַיִּשָּׂא בִלְעָם אֶת-עֵינָיו, וַיַּרְא אֶת-יִשְׂרָאֵל, שֹׁכֵן לִשְׁבָטָיו; וַתְּהִי עָלָיו, רוּחַ אֱלֹהִים.  ג וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ, וַיֹּאמַר:  נְאֻם בִּלְעָם בְּנוֹ בְעֹר, וּנְאֻם הַגֶּבֶר שְׁתֻם הָעָיִן.  ד נְאֻם–שֹׁמֵעַ אִמְרֵי-אֵל:  אֲשֶׁר מַחֲזֵה שַׁדַּי יֶחֱזֶה, נֹפֵל וּגְלוּי עֵינָיִם.  ה מַה-טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ, יַעֲקֹב; מִשְׁכְּנֹתֶיךָ, יִשְׂרָאֵל.  ו כִּנְחָלִים נִטָּיוּ, כְּגַנֹּת עֲלֵי נָהָר; כַּאֲהָלִים נָטַע יְהוָה, כַּאֲרָזִים עֲלֵי-מָיִם.  ז יִזַּל-מַיִם מִדָּלְיָו, וְזַרְעוֹ בְּמַיִם רַבִּים; וְיָרֹם מֵאֲגַג מַלְכּוֹ, וְתִנַּשֵּׂא מַלְכֻתוֹ.  ח אֵל מוֹצִיאוֹ מִמִּצְרַיִם, כְּתוֹעֲפֹת רְאֵם לוֹ; יֹאכַל גּוֹיִם צָרָיו, וְעַצְמֹתֵיהֶם יְגָרֵם–וְחִצָּיו יִמְחָץ.  ט כָּרַע שָׁכַב כַּאֲרִי וּכְלָבִיא, מִי יְקִימֶנּוּ; מְבָרְכֶיךָ בָרוּךְ, וְאֹרְרֶיךָ אָרוּר.

כ"ד/טו וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ, וַיֹּאמַר:  נְאֻם בִּלְעָם בְּנוֹ בְעֹר, וּנְאֻם הַגֶּבֶר שְׁתֻם הָעָיִן.  טז נְאֻם שֹׁמֵעַ אִמְרֵי-אֵל, וְיֹדֵעַ דַּעַת עֶלְיוֹן; מַחֲזֵה שַׁדַּי יֶחֱזֶה, נֹפֵל וּגְלוּי עֵינָיִם.  יז אֶרְאֶנּוּ וְלֹא עַתָּה, אֲשׁוּרֶנּוּ וְלֹא קָרוֹב; דָּרַךְ כּוֹכָב מִיַּעֲקֹב, וְקָם שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל, וּמָחַץ פַּאֲתֵי מוֹאָב, וְקַרְקַר כָּל-בְּנֵי-שֵׁת.  יח וְהָיָה אֱדוֹם יְרֵשָׁה, וְהָיָה יְרֵשָׁה שֵׂעִיר–אֹיְבָיו; וְיִשְׂרָאֵל עֹשֶׂה חָיִל.  יט וְיֵרְדְּ מִיַּעֲקֹב; וְהֶאֱבִיד שָׂרִיד מֵעִיר. 

אכן, פסוקים סתומים… – סרקתי את הרשת, קראתי בי' לייבוביץ, מסכם מפרשי התורה לדורותיהם, והנה כמה שאלות העולות מן הפרשה, שלא מצאתי עדיין עבורן מענה כלבבי בספרות הפרשנית:

דמותו של בלעם, הקוסם מהעיר פתור שבצפון ארם-נהריים, ומהותו ומעשיו לאורך הפרשה – כיצד ניתן להבינם? מדוע מאריכה התורה בפרטי הסיפור התמוה הזה?

מה פירוש הדבר שאתונו של בלעם פותחת את פיה ומצוטטת בפרשה כמדברת בלשון בני אדם?

מה הייתה הקללה שנתבקש בלעם לקלל ומדוע הייתה כל כך חמורה ומסוכנת?

באיזה אופן ומדוע הפכה הקללה לברכה?

כיצד יתכן שבלעם הלא-עברי, עובד העבודה הזרה, מקבל מסרים מהאל לגבי עם ישראל – כנביא לכל דבר, אף כי לא נמנה עם נביאינו, וכיצד יוסבר שכל דבריו, שהובאו כאן לעיל, הם דברי שבח והלל לישראל, רמים ונשגבים וכמעט יחידאים במקרא?

כיצד נבין את דברי בלעם, המרמזים לביאת המשיח לפי פרשנות מסוימת, לפיה הוא מדבר בתחילה כמכוון לדוד המלך, ובהמשך, כמתייחס למשיח-הגואל שיפעל כאן באחרית הימים?

ולבסוף – איך נבין את דברי הברייתא במסכת בבא בתרא התלמודית (יד/ע"ב): "משה כתב ספרו (התורה) ופרשת בלעם וספר איוב"? משה כתב את דברי בלעם?? (אגב, נראה כי קורא שמו 'בלעם' על שום דברי הבלע שנתבקש להטיל על העם; ושם עירו – 'פתור' – האם בא לרמז על עיר של מכשפים הנותנים לכל נצרך 'פתרונות'…).

זורעי ההפרדה (א.2)

בתום קריאה בפרשנות המקראית המגוונת בנוגע לפרשת השבוע 'בלק', שהייתה מלווה בשאלותי ותהיותי שנותרו ללא מענה, החלטתי להסתמך על ההנחיה הפנימית שלי (MY IN-TUITION ) לשם לימוד חוזר של הפרשה. בעודי שומעת ואומרת את הכתוב כאן בהמשך – רשמה ב' את הדברים, ותודה לה על כך ועל הקלדתם הראשונית!!

הפרשה באה ללמד אותנו כיצד אלוהים מעניק כוח לשחקנים המחוננים ביותר המשחקים על המשבצות "השחורות", שלולות-האור, של "לוח המשחק" – כדור הארץ. הפרשה מלמדת מדוע וכיצד האלוהות מנחה ומפעילה את "הצד האחר" (הסטרא אחרא), ואיך היא תומכת בטומאה, שהיא אנרגיית הפרדה הנובעת באדם מפחד (אנרגיית הצבע "השחור"). כלומר, איך ומדוע תומכים חוקי הקוסמוס באנרגיה המנוגדת לאור החסד האלוהי (שהוא "הצבע" האנרגטי המקודש, הצבע "הלבן" – בשדה הדימויים שלנו).

"צבע הפחד" – הצבע השחור, מיוצג על-ידי בלק ובלעם, שהם שני סוגים של אנרגיית שליחי ה"שחור" בעולם, כלומר, זורעי אנרגיית ההפרדה. הסוג הראשון הוא הסוג של בלק, שמשתמש בסוג השני – בלעם, כדי להפעיל באמצעותו את האנרגיה האלוהית לטובתו, ע"י הקללה שהוא מבקש להנחית על בני ישראל.

אכן, גם בלק (BLACK…) הוא ניצוץ נשמה "מן הצבע השחור", אבל הוא "שחור שתוקי" (מנחש באמצעות התחקות אחר התנהלות ציפורים – "בן ציפור"), ועל-כן עליו להפעיל שחקן "שחור" שהוא פעיל-אקטיבי, בלעם, המממש את ידיעותיו כמכשף-קוסם בהדבקת אנרגיה שלולת אור, באמצעות ההתכוונות והדיבור המקלל, ולכן פונה אליו בלק, כדי שיטיל, בקסמי המאגיה השחורה שלו, את הקללות הדרושות. 

הפרשה היא שיעור רב-ערך על דרכי פעולתם של ניצוצות-בגוף-אדם הפועלים במשבצות השחורות, ובכך יוצאים אל-מול הניצוצות המנהיגים ומנתבים את אלו הבוחרים באור – משה, אהרון וצאצאיו ויהושע בן נון. בעיקרון, אנרגיית ההפרדה, אנרגיית המשבצת השחורה, חשובה מאוד על לוח המשחק של הפלנטה, היות שהיא באה לאפשר לעולמנו להיברא ולהתקיים, וכן היא מאפשרת בחירה לניצוץ-הנשמה-בגוף-האדם, בין לבן-קדושה-אחדות-אהבה לבין שחור-טומאה-הפרדה-פחד, בין 'נכון לי' ל'לא נכון לי'.

הבחירה העצמאית, החופשית, היא נשמת אפה של ההתנסות האנושית היומיומית על הפלנטה, המלווהבניסוי ובניסיון, שכן ללא בחירה לא יתאפשרו שלושת המטרות המעצבות את משמעות היותנו כאן (והדבר פורט בספר שכתבתי בנושא זה – "נינוה", ראשי-תיבות ניסוי, ניסיון והתנסות. ראו נא דף פייסבוק בשם זה). שאלת החקר של הניסוי היא: האם תצליח האנושות לזהות את 'האחד' בכל הנמצאים, ותממש חוויה של אחדות בעולם הניגודים, עולם החומר. שאלת החקר של הניסיון מעלה את אתגר הכניסה השלימה לאמונה ב'אחד הגדול', וכתוצאה מאמונה זו – את היכולת לשמוע את הקול הפנימי-האלוהי המנחה את האדם ומדריכו.

בלק ובלעם, שליחי האל לזריעת הפרדה-לשם-בחירה, יכולים לשמש בידי אלוהים כשוט לישראל, מפני שהם רוצים לפעול כלפי ישראל בשלילה, שמקורה בפחד. הם מבקשים לשלול אנרגיית-חיים מבני ישראל, על-ידי הצרת צעדיהם באמצעות אנרגיה שוללת-אור, הנכרכת סביב המקולל (בדומה ל'עין הרע').

אך האם בני ישראל ראויים באותה עת ל'שוט' האל? לא – משום שהם מאוזנים באמונתם ובמעשיהם היומיומיים. הרצון והכוונה השלילית של בלק ובלעם להתנכל לישראל לא עולים בקנה אחד עם מצבו החיובי של העם. הסיפור בפרשה מראה שההתנכלות מתוכננת לא רק בכדי למגר את העם, אלא גם על-מנת שהאלוהות תראה את כוחה בהצלתו, ממש כמו בסיפור יציאת מצרים. כוח הישועה של האלוהות בא לידי ביטוי מחנך ומוכיח-כוח כאשר מתהווה מצוקה שיש לבטלה, ובפרשה שלפנינו – כאשר מלך מואב רוצה להכחיד את ישראל באמצעות קסם-קללה. הביטוי המחנך ומוכיח-הכוח האלוהי לא נמסר במדבר לידיעת בני ישראל, אלא נכתב בספר על-מנת שאנו, קוראיו בכל דור ודור, נבין ונפנים את המסר הצפון בו ביחס לעוצמת כוחו של ה'אחד', ולכן גם ביחס לאמונה ב'אחד'.

בהתאם לפרשה ניתן ללמוד ששליחי ההפרדה-'הטומאה' מבטאים יחס של הכנעה כלפי האל וקבלת עול מלכותו על הארץ. הכניעה באה לידי ביטוי קודם-כל בשקידת בלעם לבנות מזבחות ולהקריב עליהם קורבנות, מתוך מטרה לרצות את האל, ובהמשך גם במטרה לשמוע האם הקללה המיועדת, שעליה הוא אמור לקבל כבוד רב וכסף רב, עולה בקנה אחד עם רצון אלוהים:

כג/א וַיֹּאמֶר בִּלְעָם אֶל-בָּלָק, בְּנֵה-לִי בָזֶה שִׁבְעָה מִזְבְּחֹת; וְהָכֵן לִי בָּזֶה שִׁבְעָה פָרִים וְשִׁבְעָה אֵילִים.  ב וַיַּעַשׂ בָּלָק כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר בִּלְעָם; וַיַּעַל בָּלָק וּבִלְעָם פָּר וָאַיִל בַּמִּזְבֵּחַ.  ג וַיֹּאמֶר בִּלְעָם לְבָלָק, הִתְיַצֵּב עַל-עֹלָתֶךָ וְאֵלְכָה, אוּלַי יִקָּרֵה יְהוָה לִקְרָאתִי, וּדְבַר מַה-יַּרְאֵנִי וְהִגַּדְתִּי לָךְ, וַיֵּלֶךְ שֶׁפִי.  ד וַיִּקָּר אֱלֹהִים אֶל-בִּלְעָם, וַיֹּאמֶר אֵלָיו, אֶת-שִׁבְעַת הַמִּזְבְּחֹת עָרַכְתִּי, וָאַעַל פָּר וָאַיִל בַּמִּזְבֵּחַ.

אבל, בסופו של דבר, "שליח החושך", פעם אחר פעם, נציג הצד האחר, לא מקלל, אלא נמצא מברך, משום שבני ישראל נמצאים במקום מאוזן וראוי של האנרגיה הקולקטיבית שלהם. פעם נוספת מוכח כי כל עוד בני ישראל הולכים בדרך הישר, אין צורך ב'שוט' כדי להכותם. להיפך, הם מקבלים אפילו 'גזר', ולכן לא רק שהקללה לא נהגית, אלא שמתרחשת התמרה של הכוונה הזדונית לחיוב – בברכות רבות כוח.

מן הפרשה עולה איפוא בבירור שהאלוהות היא המכוונת את פעולתו של הכוח השלילי בעולם, כהכוונתה את בלעם, והיות שבלעם הוא בעל עוצמה, הוא גם מעצב בעוצמה (ובניגוד גמור לאינטרס של עצמו) את החיוב – הברכה לישראל, שהאלוהות שמה בפיו. לכן דברי בלעם נחשבים לנבואת שיא בתיאור עוצמתו של ישראל, והם אכן נאמרים בתפילה יום-יום, במשך מאות על מאות שנים.

כלומר, בסיפור המקראי ניתן לראות בבירור כיצד מי שמבקש לתפקד כ'שוט' ללא הכוונה של האל,    אנרגיית הזדון שלו מותמרת ל'גזר', וההתמרה נעשית על-ידי מי שמכוון את האנרגיה הקוסמית, כלומר, על ידי האל, המנתב את התוכנית האישית והקולקטיבית בהתאם לבחירות היחיד והכלל.

מתי בלעם-ה'שוט' כן מצליף? – בהמשך הפרשה, כאשר בני-ישראל יוצאים מהאיזון ולפי עצת בלעם שנכשל בקללותיו, הם מתרועעים, בהשראת בלק, עם בנות מואב, והופכים שטופים בזנות ובעבודה זרה, כמתואר בסוף הפרשה. השאלה המרכזית כעת היא: האם העצה הזאת באה מרוח אלוהים לבלעם? התשובה היא: לא ולא! כלומר, ה'רשע' (שליח האל לזריעת הפרדה ופחד) הופך ל'רע', הזורע 'רוע' לפי מה שהוא מקבל כהחלטות מעצמו לעצמו, ללא הנחיית האל, ולכן הוא עתיד לשלם על כך במותו! המושג 'רשע', המתייחס לאדם מסוים, נבנה על מושג ה'רע', אך האות שי"ן שנכנסה באמצע מרמזת על מעלתו האנרגטית הגבוהה של הרשע – בחיר אלוהים לזריעת טומאה ופחד בעולם (לשם קיום הבחירה החופשית, כזכור).

לפי פרשת השבוע 'בלק' ניתן להבין שמרבית הבחירה החופשית של השחקנים על המשבצת השחורה נעשית לפני היוולדם, ובעולמנו הם "חיילים שחורים" הנתונים בידי האלוהות, שמשתמשת בהם כ'שוט' לגבי אנשים שונים ומצבים שונים. הבחירה החופשית של נציגי 'הצד האחר' בשיגרור הרוע בעולם נערכה אם-כן לפני שנולדו, ולכן הם נדמים לנו לפעמים כאוטומטים, שפועלים על המשבצת השחורה מתוך כוונות זדון ורשע, בדרגות שונות. הגמול עבורם הוא, כפי שמראה הפרשה בתחילתה, כסף וכבוד. הסוגיה הידועה בנושא זה (הנדונה במסכת ברכות) – "צדיק ורע לו רשע וטוב לו", מתבהרת לגמרי, לאור הבנת חשיבות הרוע והרשע בעולם.

מה שאולי מבלבל אותנו הוא שמשגררי הרשע, הפחד והסבל על הפלנטה, כפי שניתן ללמוד מן ההתנהלות של בלעם, מבינים שהעוצמה שלהם באה מידי אלוהים, שבו הם לחלוטין מאמינים:   

יח וַיַּעַן בִּלְעָם וַיֹּאמֶר אֶל-עַבְדֵי בָלָק, אִם-יִתֶּן-לִי בָלָק מְלֹא בֵיתוֹ, כֶּסֶף וְזָהָב–לֹא אוּכַל לַעֲבֹר אֶת-פִּי יְהוָה אֱלֹהָי, לַעֲשׂוֹת קְטַנָּה אוֹ גְדוֹלָה.

זהו כביכול הצד האפל של האמונה בכוחות האלוהיים, כאשר המכשף-הקוסם מבקש 'לקנות' את הסכמת האל לפעולותיו בהקרבת הקורבנות, ומנסה להקריב אותם בכל פעם במקום אחר, לפי "משנה מקום (הקורבן) – משנה מזל". אמונה משובשת כזו, מאפשרת לקוסם נסיגה ממנה ברגע המבחן האמיתי, כאשר הוא תאב השתלטות מוחלטת על המציאות. לכן, ירידה ברמת האמונה של המכשף-הקוסם, ומכאן בחירה חופשית שלו המנוגדת לקול האלוהי המפעיל אותו – גורמת לשליח הרשע לסטות מיעודו-דרכו, ואז הכוח האלוהי, המופיע במופעים שונים, כמלאך אלוהים למשל, אמור להחזיר אותו לתלם. סיפור על אתונו-של-בלעם שנטתה מהדרך עקב חסימתה על-ידי מלאך אלוהים מדגים זאת בעוצמה רבה:

כב/ כב וַיִּחַר-אַף אֱלֹהִים, כִּי-הוֹלֵךְ הוּא, וַיִּתְיַצֵּב מַלְאַךְ יְהוָה בַּדֶּרֶךְ, לְשָׂטָן לוֹ; וְהוּא רֹכֵב עַל-אֲתֹנוֹ, וּשְׁנֵי נְעָרָיו עִמּוֹ. כג וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת-מַלְאַךְ יְהוָה נִצָּב בַּדֶּרֶךְ, וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ, וַתֵּט הָאָתוֹן מִן-הַדֶּרֶךְ, וַתֵּלֶךְ בַּשָּׂדֶה; וַיַּךְ בִּלְעָם אֶת-הָאָתוֹן, לְהַטֹּתָהּ הַדָּרֶךְ. כד וַיַּעֲמֹד מַלְאַךְ יְהוָה בְּמִשְׁעוֹל הַכְּרָמִים–גָּדֵר מִזֶּה, וְגָדֵר מִזֶּה. כהוַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת-מַלְאַךְ יְהוָה, וַתִּלָּחֵץ אֶל-הַקִּיר, וַתִּלְחַץ אֶת-רֶגֶל בִּלְעָם, אֶל-הַקִּיר; וַיֹּסֶף לְהַכֹּתָהּ. כו וַיּוֹסֶף מַלְאַךְ-יְהוָה, עֲבוֹר; וַיַּעֲמֹד בְּמָקוֹם צָר, אֲשֶׁר אֵין-דֶּרֶךְ לִנְטוֹת יָמִין וּשְׂמֹאול. כז וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת-מַלְאַךְ יְהוָה, וַתִּרְבַּץ תַּחַת בִּלְעָם; וַיִּחַר-אַף בִּלְעָם, וַיַּךְ אֶת-הָאָתוֹן בַּמַּקֵּל.

בהמשך, האתון אומרת משפט מפתח לבלעם, בתשובה לשאלתו למה היא מתנהגת באופן כה לא-צפוי ומקשה עליו כל-כך:

ל וַתֹּאמֶר הָאָתוֹן אֶל-בִּלְעָם, הֲלוֹא אָנֹכִי אֲתֹנְךָ אֲשֶׁר-רָכַבְתָּ עָלַי מֵעוֹדְךָ עַד-הַיּוֹם הַזֶּה–הַהַסְכֵּן הִסְכַּנְתִּי, לַעֲשׂוֹת לְךָ כֹּה; וַיֹּאמֶר לֹא.

אתונו של בלעם אומרת למעשה כך: אני אף פעם לא עשיתי לך את זה קודם, ולא סטיתי אף פעם מן הדרך, כי אתה לא סטית מדבר אלוהים והיית שוט ממושמע בידיו. ואכן, אלוהים מראה לבלעם את מלאכו, חוסם אתונו, עם החרב השלופה בידו, ומסביר לו בכך שמפני ירידת אמונת בלעם באל נטתה האתון מן הדרך. כך ה"שחור" שב ולומד שעליו לפעול בתואם עם הכוחות האלוהיים, שכן כאשר הוא מנסה להתנתק מהם ולפעול על דעת עצמו, כוחותיו אינם פועלים בעבורו. לכן מלאך ה' אומר לבלעם:

כב/לה וַיֹּאמֶר מַלְאַךְ יְהוָה אֶל-בִּלְעָם, לֵךְ עִם-הָאֲנָשִׁים, וְאֶפֶס אֶת-הַדָּבָר אֲשֶׁר-אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ, אֹתוֹ תְדַבֵּר; וַיֵּלֶךְ בִּלְעָם, עִם-שָׂרֵי בָלָק.

הרשע מוצג כאן אם-כן ככפוף לאלוהים וכבעל מטרה התואמת את ההתכוונות האלוהית, ולכן בלעם, שלמד את הלקח, חוזר ואומר לבלק:

לח– – – הִנֵּה-בָאתִי אֵלֶיךָ–עַתָּה, הֲיָכֹל אוּכַל דַּבֵּר מְאוּמָה: הַדָּבָר, אֲשֶׁר יָשִׂים אֱלֹהִים בְּפִי–אֹתוֹ אֲדַבֵּר.

בלעם, נציג הטומאה-ההפרדה נמשך אל הקדושה כדי לקבל ממנה את כוחו, ולכן הוא מופיע כחדור אמונה באל, ואומר לבלק שימשיך ויבנה לאלוהים מזבחות ויקריב לו קורבנות, אולי סוף-סוף ייתן האל את הסכמתו לבלעם לקלל את בני ישראל:

ג וַיֹּאמֶר בִּלְעָם לְבָלָק, הִתְיַצֵּב עַל-עֹלָתֶךָ, וְאֵלְכָה אוּלַי יִקָּרֵה יְהוָה לִקְרָאתִי, וּדְבַר מַה-יַּרְאֵנִי וְהִגַּדְתִּי לָךְ; וַיֵּלֶךְ שֶׁפִי.

אבל גם הפעם, משום שבני ישראל מאוזנים – אין רשות לבלעם לקלל, ואין יכולת לקללה לדבוק בעם.

המסר החבוי כאן אומר: כשאתה בקו היושר, בתואם אוהב ומקבל עם העקרונות האוניברסאליים, השליח ה"שחור" לא פוגע בך, אלא להיפך, אלוהים עוזר לך באמצעותו ומברך אותך בעוצמה רבה:

כד/ב וַיִּשָּׂא בִלְעָם אֶת-עֵינָיו, וַיַּרְא אֶת-יִשְׂרָאֵל, שֹׁכֵן, לִשְׁבָטָיו; וַתְּהִי עָלָי רוּחַ אֱלֹהִים.- – – ה מַה-טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ, יַעֲקֹב; מִשְׁכְּנֹתֶיךָ, יִשְׂרָאֵל.

בלק כועס על בלעם הנכשל בקללתו אך בלעם מזכיר לו: מלכתחילה אמרתי לך שמעשי מכוונים, ולעיתים מוגבלים, על-ידי הכוח האלוהי:

כד/יב וַיֹּאמֶר בִּלְעָם אֶל-בָּלָק: הֲלֹא גַּם אֶל-מַלְאָכֶיךָ אֲשֶׁר-שָׁלַחְתָּ אֵלַי–דִּבַּרְתִּי לֵאמֹר. יג אִם-יִתֶּן-לִי בָלָק מְלֹא בֵיתוֹ כֶּסֶף וְזָהָב–לֹא אוּכַל לַעֲבֹר אֶת-פִּי יְהוָה, לַעֲשׂוֹת טוֹבָה אוֹ רָעָה מִלִּבִּי:  אֲשֶׁר-יְדַבֵּר יְהוָה, אֹתוֹ אֲדַבֵּר.

'בלעם' הוא שם סמלי, של מי שבא לומר דברי בלע על העם (בלע-עם), אבל דבריו כאילו אינם מתקיימים והם כבוערים באש –  'בלעם בן בעור'.

כד/טו וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ, וַיֹּאמַר: נְאֻם בִּלְעָם בְּנוֹ בְעֹר, וּנְאֻם הַגֶּבֶר שְׁתֻם הָעָיִן.

נראה שבמושג 'שתום עין' (מעבר להיבט הפיסי), הכוונה לעין השלישית שבלעם מתנבא בה אך-ורק מצד הדין, מצד שמאל, צד הגבורה, ומבחינה זו הוא סתום צד עין ימין, צד החסד והאהבה. ובהמשך:

כד/טז נְאֻם שֹׁמֵעַ אִמְרֵי-אֵל, וְיֹדֵעַ דַּעַת עֶלְיוֹן; מַחֲזֵה שַׁדַּי יֶחֱזֶה, נֹפֵל וּגְלוּי עֵינָיִם.

כלומר, "אני מחויב להביא את דברי האל", אומר בלעם דברים מעין אלה, "אך אני 'נופל וגלוי עינים' – מתנבא במעין 'טראנס' של איבוד חושים, ולכן נופל ורואה את המחזה שאני חוזה לשלילה (לנפילה) בעינים פקוחות, להבדיל מנביאי ישראל השומעים את קול האל בשמיעה פנימית".

בהמשך מתנבא בלעם על השתלשלות האירועים העתידיים באשר לעמי האיזור ולבני ישראל, כמתואר בסוף פרק כ"ד. עוד ראוי להזכיר כי כישלונות בלעם בהחלת קללותיו על בני ישראל הביאו לעצתו לבלק – להפיל את בני ישראל בכך שיתאפשרו להם זנות ועבודה זרה עם בנות מואב:

א וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים; וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת אֶל-בְּנוֹת מוֹאָב. ב וַתִּקְרֶאןָ לָעָם לְזִבְחֵי אֱלֹהֵיהֶן; וַיֹּאכַל הָעָם, וַיִּשְׁתַּחֲווּ לֵאלֹהֵיהֶן. ג וַיִּצָּמֶד יִשְׂרָאֵל לְבַעַל פְּעוֹר; וַיִּחַר-אַף יְהוָה בְּיִשְׂרָאֵל.

הסטייה החמורה הזאת – הנהייה אחרי בנות מואב ואליליהן, זוקקת, לשם יישור הדרך, 'שוט' אלוהי נורא אחר – מגיפה קטלנית. השוט פועל במלוא עוצמתו כשהעם מפר את ברית האמונה וסוטה מן 'האחד' וציוויו!

בגלל הסטייה באמונה ניתנת גם הוראת אלוהים למשה להוקיע את מי שנסחף בעקבות נשות מואב. משה מורה את שופטי ישראל להרוג את הסוטים, ולמרות זאת אחד מבני ישראל נשואי-הפנים מביא אל חבריו לשם משגל – אישה מדינית משושלת המלוכה, וזאת לעיניי כל העדה (שברובה כבר התחרטה על הסטייה), ולעיניי משה גם יחד. בתגובה לסטייה בפרהסיה, לעיני כל, נכדו של אהרון הכהן, פינחס בן אלעזר, לוקח רומח ודוקר באותו רומח את שניהם, את הגבר ואת האישה. המגיפה שבה מתו עשרים וארבעה אלף איש (ויש האומרים שתלמידי רבי עקיבא, שמתו אף הם במגיפה – על רקע סטייה מן הראוי והנכון, היו גלגולים שלהם) – נעצרת. בפרשה הבאה, 'פינחס', האל אומר למשה שמעשהו של פינחס השיב את חמתו מעל בני ישראל, ולכן תקוים ברית כהונת עולם לצאצאי פינחס:

כד/יב לָכֵן, אֱמֹר: הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת-בְּרִיתִי שָׁלוֹם. יג וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו, בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם–תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו, וַיְכַפֵּר עַל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

עצת בלעם לבלק ליצור חולשה והפרת איזון בקרב בני ישראל, באמצעות נשות מואב המופקרות, עקב סטייתם אליהן ואל אלוהיהן, היא עצה שאינה ניתנת ברוח אלוהים, ולפיכך, דינם של שליחי האל, בלעם ושרי מואב: מוות. ואכן בני ישראל נקראים על-ידי אלוהים לנקמה במדיינים ובמסגרתה הם הורגים את בלעם –

לא/ א וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר.  ב נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, מֵאֵת הַמִּדְיָנִים; אַחַר תֵּאָסֵף אֶל-עַמֶּיךָ.  ג וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל-הָעָם לֵאמֹר, הֵחָלְצוּ מֵאִתְּכֶם אֲנָשִׁים לַצָּבָא; וְיִהְיוּ עַל-מִדְיָן, לָתֵת נִקְמַת-יְהוָה בְּמִדְיָן. – – – ח וְאֶת-מַלְכֵי מִדְיָן הָרְגוּ עַל-חַלְלֵיהֶם, אֶת-אֱוִי וְאֶת-רֶקֶם וְאֶת-צוּר וְאֶת-חוּר וְאֶת-רֶבַע–חֲמֵשֶׁת, מַלְכֵי מִדְיָן; וְאֵת בִּלְעָם בֶּן-בְּעוֹר הָרְגוּ בֶּחָרֶב.

מכאן ניתן ללמוד ש'השוט', האדם ככלי ביד הכוח האלוהי, לעיתים מכה מתוך עצמו ולא מתוך הכוונה אלוהית. מעשה רשע כזה הוא פריצת גבולות, ולכן הוא חייב להיגמר ב"שלילת השולל", שכן הרשע מפקיע את עצמו מן האמונה ולכן גם מן ההכוונה האלוהית לזריעת הפרדה, שלשמה בא לעולם, ויוצר רוע (שלילת אנרגיה) מחוץ לתכנית האלוהית. פינחס, לעומת זאת, במעשהו האמיץ, בקנאותו לאמונה ב'אחד' – מכריז על עצמו כמאמין רב-עוצמה, ולכן הוא וצאצאיו הכוהנים מוכנסים בברית עולם עם האל.

כעת, משהסתיים השיעור שלי עם הנחייתי, אני יכולה לענות על השאלות שעניינו אותי ושכתבתי אותן לעיל, ברשומה הראשונה על פרשת בלק –

דמותו של בלעם היא לא רק ספציפית אלא גם סמלית – באמצעותה מועברת ההבנה כיצד פועלים כוחות הרשע בעולם. זו הסיבה שהתורה מאריכה בסיפורו. לימוד הלקח שלו, כקוסם שסטה מן האמונה באל, מחייב קסם (בבחינת – אל הרומאי דבר רומאית…): דיבור האתון וראיית מלאך אלוהים.

קללת בלעם הייתה יכולה להיות מסוכנת משום שכשליח האל (הפועל מן המשבצת השחורה) ניתן לו כוח רב, וקללתו הייתה עלולה לפיכך להיות מסוכנת למדי! הקללה הפוטנציאלית של הרשע הופכת לברכה עצמתית כאשר מי שמתכוונים לקללו נמצא מאוזן וישר-דרך.

סטיית בני העם עם נשות מדיין מראה כי עצתו של השליח ה"שחור" עלולה להיות מפירת איזון והרסנית (גם אם לא נאמרה כ'שוט' אלוהי), כאשר יש בעם רכיב סוטה (מן האמונה ב'אחד') מלכתחילה, וההתדרדרות, ללא ההתערבות האלוהית לסכלה – עקב קדושת הבחירה החופשית, פועלת לפי העיקרון "דומה מושך דומה ומתעצם עמו". מן הפרשה גם למדנו שרק פעולה עצמתית של רכיב נוגד-סטייה (פינחס בעל-האמונה) עשויה לעצור את ההתדרדרות ההרסנית.

קישור דברי בלעם לביאת המשיח מובן לי כעת במובהק: ה"משיח", כתקופה חדשה בזמן, מתאפיין ביכולת בני האדם לאחד את הניגודים בהבנתם את העולם ולאפשר לעצמם נקודת ראות חדשה המבחינה בטוב שברע ויודעת שהכל אחד.

דברי הברייתא במסכת בבא בתרא (יד/ע"ב): "משה כתב ספרו (התורה) ופרשת בלעם וספר איוב" ברורה לי כעת: הבנת הפרשה מאפשרת גם להבין ששלושת כתיבותיו של משה באו לרמז על הנכון, המתאים והראוי לעשותו – להבין את הרע בעולם כחלק ממעשי האל, ולחוות את הקושי כעזרה – לשם התפתחות וצמיחה לקראת הבנת 'הכל אחד' ואהבת הכל.

ב.

במדבר, כה/א) וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים; וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת אֶל-בְּנוֹת מוֹאָב. ב) וַתִּקְרֶאןָ לָעָם לְזִבְחֵי אֱלהֵיהֶן; וַיֹּאכַל הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲווּ לֵאלהֵיהֶן. ג) וַיִּצָּמֶד יִשְׂרָאֵל לְבַעַל פְּעוֹר; וַיִּחַר-אַף יְהוָה בְּיִשְׂרָאֵל. ד) וַיּאמֶר יְהוָה אֶל-משֶׁה, קַח אֶת-כָּל-רָאשֵׁי הָעָם, וְהוֹקַע אוֹתָם לַיהוָה נֶגֶד הַשָּׁמֶשׁ; וְיָשֹׁב חֲרוֹן אַף-יְהוָה מִיִּשְׂרָאֵל. ה) וַיּאמֶר משֶׁה אֶל-שֹׁפְטֵי יִשְׂרָאֵל: הִרְגוּ אִישׁ אֲנָשָׁיו הַנִּצְמָדִים לְבַעַל פְּעוֹר. ו) וְהִנֵּה אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּא, וַיַּקְרֵב אֶל-אֶחָיו אֶת-הַמִּדְיָנִית, לְעֵינֵי משֶׁה וּלְעֵינֵי כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל; וְהֵמָּה בֹכִים פֶּתַח אהֶל מוֹעֵד. ז) וַיַּרְא פִּינְחָס בֶּן-אֶלְעָזָר בֶּן-אַהֲרן הַכּהֵן, וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה, וַיִּקַּח רמַח בְּיָדוֹ. ח) וַיָּבא אַחַר אִישׁ-יִשְׂרָאֵל אֶל-הַקֻּבָּה, וַיִּדְקר אֶת-שְׁנֵיהֶם – אֵת אִישׁ יִשְׂרָאֵל וְאֶת-הָאִשָּׁה אֶל-קֳבָתָהּ; וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. ט) וַיִּהְיוּ הַמֵּתִים בַּמַּגֵּפָה – אַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים אָלֶף.

בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם 

עבודת האלילים הפושה בעם, בשיטים, מתרחבת והולכת עקב הזנות עם בנות מואב, הזובחות לאלילן 'בעל פעור' את זבחיהן: "וַיּאכַל הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲווּ לֵאלהֵיהֶן. וַיִּצָּמֶד יִשְׂרָאֵל לְבַעַל פְּעוֹר".

עקב היצמדות לעבודה זרה זו: "וַיִּחַר-אַף יְהוָה בְּיִשְׂרָאֵל".

רוגזו של האל כה חריף עד כי בני ישראל לוקים במגפה. חולי הנפש מתפשט ומבוטא בחולי המידבק הפיסי.

משה יכול לעצור את המגפה, לפי דברי אלוהים, אם יעניש אֶת-כָּל-רָאשֵׁי הָעָם. ולכן, "וַיּאמֶר משֶׁה אֶל-שֹׁפְטֵי יִשְׂרָאֵל: הִרְגוּ אִישׁ [את] אֲנָשָׁיו – הַנִּצְמָדִים לְבַעַל פְּעוֹר".

הדרמה מגיעה לשיאה כאשר, כמעשה התרסה, לוקח זמרי בן סלוא (השם מצוין בהמשך) בפרהסיה, אישה מדיינית אל אוהל מועד על-מנת לשכב איתה, לעיני כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל הבוכים על המעשה.

התגובה למעשה זה היא תגובתו הנמרצת של פנחס, נכד אהרן אחי-משה:

"וַיַּרְא פִּינְחָס בֶּן-אֶלְעָזָר בֶּן-אַהֲרן הַכהֵן, וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה, וַיִּקַּח רמַח בְּיָדוֹ. וַיָּבֹא אַחַר אִישׁ-יִשְׂרָאֵל אֶל-הַקֻּבָּה, וַיִּדְקר אֶת-שְׁנֵיהֶם…".

הדקירה הנוראה הזאת, בגבו של האיש השוכב עם האישה – הרומח מגיע עד קיבתה וקוטל אותה, מחרידה אותי מאז שקראתי לראשונה את הסיפור.

סיום האירוע הקשה הזה, בתחילת הפרשה הבאה (פרשת פנחס), מראה כי דקירת אמונה זו הצילה את עם ישראל מכליה:

"וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-משֶׁה לֵּאמר: פִּינְחָס בֶּן-אֶלְעָזָר בֶּן-אַהֲרן הַכּהֵן, הֵשִׁיב אֶת-חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, בְּקַנְאוֹ אֶת-קִנְאָתִי בְּתוֹכָם; וְלא-כִלִּיתִי אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי. לָכֵן, אֱמר: הִנְנִי נתֵן לוֹ אֶת-בְּרִיתִי שָׁלוֹם, וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו, בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם – תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלהָיו, וַיְכַפֵּר עַל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל".

בנקודה זו נראה לי נכון לתהות: האם זוהי אותה האנרגיה של 'דקירת פנחס' החוזרת ומופיעה במקומות שונים ובזמנים שונים על כדור הארץ, כאנרגיה של קנאות קיצונית ופאנאטיות היסטרית? ואם אכן כן, איך נבחן כראוי – נוקיע או נצדיק – הופעת אנרגיה זו לאורך ההיסטוריה האנושית כולה?

התשובה, שאני נותנת לעצמי ומעלה אותה כאן, היא שמדובר בפרשה המתרחשת בזמן אקוטי במיוחד – זמן גיבושה של אמונת 'האחד' בעולם, בקרב בני ישראל, וכי 'פיקוח נפש דוחה שבת'. נראה כי על בסיס עיקרון זה, העיקרון האומר שעדיף המוות מדחיית 'אמונת האחד', מבוססת גם מיתת 'קידוש השם'. אני גם מבינה שלא אקט הזנות עם בְּנוֹת מוֹאָב הוא הבעייתי כאן אלא כמעט-אובדן 'אמונת האחד' ב"השראתן", וכי על-פי החוק האוניברסאלי 'דומה מושך דומה' – כמעט-אובדן תדר זה בעולם בכלל, מזמן את החולי הנורא, המגפה.

כמו-כן אני לומדת מהסיפור המזעזע הזה, שבו מוצדק הרצח הכפול על-ידי דבר האל, שאדם אחד, במעשה ספונטני אחד, משנה את פני הדברים לחלוטין. אבל אני יודעת לומר לעצמי שמעשה זה ראוי לו להישאר כאידיאל, ולא כהמלצה לעשייה קונקרטית, בין דפי התנ"ך בלבד… מעבר לכל אלה, ברובד הפנימי של האירוע כמשל וכמסר, אני חשה שבכל אחד מאיתנו נמצא הפיתוי להתריס על "אנרגיית משה" שבתוכנו, ולהזין את ה'אני' בעונג פיסי ובעבודת-אלילים אשלייתית, ב"אנרגיית בַעַל פְּעוֹר".

עם זאת אני גם מרגישה-סוברת שהסיכוי המובהק להצלה עצמית מ"אנרגיית בַעַל פְּעוֹר" ומחולי חיצוני המתמגנט אל חולי פנימי, נמצא אף הוא בנו, בדמות כוח רב-עוצמה. זהו 'כוח פנחס', הפועל בחוזקה, אינטואיטיבית, מעוצמת ידיעת-'האחד' :  וַיַּרְא… וַיָּקָם… וַיִּקַּח… .וַיָּבֹא…וַיִּדְקר…

זהו "הלוחם הפנימי" שלנו; הוא קיים כאנרגיה פוטנציאלית בכולנו, ובזכותו אנחנו יכולים – לבחירתנו "בכל כוחותינו", לשנות בתוכנו את הטעון-שינוי, ולזכות בכך ב"בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם".