על פרשת השבוע 'קורח' – במדבר, טז/א – יח/לב

במדבר, טז/ (א) וייקח קורח, בן-יצהר בן-קהת בן-לוי ודתן ואבירם בני אליאב, ואון בן-פלת–בני ראובן.  (ב) ויקומו לפני משה, ואנשים מבני-ישראל חמישים ומאתיים, נשיאי עדה קריאי מועד, אנשי-שם.  (ג) וייקהלו על-משה ועל-אהרון, ויאמרו אליהם רב-לכם, כי כל-העדה כולם קדושים, ובתוכם יהוה; ומדוע תתנשאו על-קהל יהוה?

פרשת 'קורח', הפרשה החמישית בספר במדבר, עוסקת, מזוויות שונות, בסוגיה הכאובה של הטלת ספק, המבטאת בעיקר בעיית אימון ואמונה, וכן מהדהדת ערעור בוטה על המנהיגות הרוחנית בת-הזמן.

הפרשה פותחת בסיפור על-אודות קורח, בן דודם של משה ואהרון, ומאתיים וחמישים 'אנשי שם', שחברו אליו, בצאתם נגד משה ואהרון בשאלה-קובלנה, הנובעת כנראה מספקות ומצורך בהתרסה פרובוקטיבית בעניין העובדים והעבודה בכהונה: "כל-העדה כולם קדושים, ובתוכם יהוה; ומדוע תתנשאו על-קהל יהוה?".

מצב העניינים, בעקבות דברי התגר על ההתנשאות, מתדרדר והולך, עד שנוצר פילוג חמור בקרב העם, בין המצדדים בטענות-קורח לבין נאמני-משה; כתוצאה מכך משה מורה למורדים לקחת מחתות ולהקטיר בהן קטורת, במסגרת 'מבחן המחתות', כך שהאל יבחן ויראה מי מכולם ישרת בקודש.  

האל אכן נראה אל כל העדה אך הוא מבקש להשמידה בשל כפירתם ברצונו ובמינויו. משה ואהרן מתחננים לבטל את הגזרה ושואלים: "האיש אחד יחטא, ועל כל העדה תקצוף?". בסופו של דבר פוערת האדמה את פיה ובולעת את קורח ומשפחתו, ואת דותן ואבירם. השאר נשרפים באש שיוצאת מעם אלהים. משה מצווה לקחת את מחתותיהם ולצפות בהן את המזבח.

בעבודתי כמורה (ויחי ההבדל ה"קטן" ביני לבין אדירי הרוח – משה ואהרון) – אני חווה לעתים אנרגיה דומה: 'אנרגיית קורח' – מכבידה אך מאתגרת, הבאה לידי ביטוי בדברים כגון: "אם, כדבריך, כולנו מתוקשרים, מדוע את יודעת יותר ממני?", או: "מניין אוכל לדעת שמה שאנחנו לומדים ממך אמת הוא?". אנרגיית הספק מזן זה, אנרגיה שלמדתי לכבד ולהוקיר, נוכחת לעתים, בגילוי או בכיסוי, בסדנאות ובעיקר בשיעורים פרטניים של תלמידים חדשים, אך ברור לי שכל מופעיה נערכים כדי שניתן יהיה, למי שמפיק אותם, לראותם ולתקן את תיקוניו, על ידי התמרתם למחשבות של קבלה, אמונה ואור.

למראית-עין, השאלה – "ומדוע תתנשאו על-קהל יהוה?" – מוצדקת וראויה. שכן, אם אכן לכולנו ניצוץ אלוהי וכולנו 'בני אלוהים',ולמעשה – "כל-העדה כולם קדושים", מדוע רק אנשים ספציפיים, משה ואהרון, ראויים להיות 'נישאים', מורמים-מעם, ומתווים את הדרך? התשובה העולה על דעתי היא שכמובן, כולנו הננו ניצוצות אלוהיים ולכן 'קדושים' פוטנציאלית, כלומר, עתירי אנרגיה של אור באופן פוטנציאלי, אבל רק אותם אנשים שתדר האנרגיה שלהם גבוה, והם כביכול בחירים מתוקף חוזה נשמתי, ולכן, בכירים ביכולתם לפרש את המציאות האשלייתית של עולמנו ולהתכוונן לגבוה ממנה – הם הראויים שנאזין ל'מנהיגותם' הרוחנית ונלמד ממנה לצעוד בנתיב של אור.

תלמידים רבים שלי למדו איתנו בקבוצות הקהילה שלנו ופרשו מן הלימוד – משום שסברו (להסבריהם) שמיצו את ה"חומר", או משום שהרגישו (לדבריהם) ש"אין בכוחם להתפתח בצל המורה". אלה ואלה נימוקים שגורים ומקובלים, אלא שלעצם הדברים: התפתחות המורה נמשכת כל העת, ו"חומר" חדש, יפהפה ומועיל, מתקבל כל העת. להתנסותי – אין שיעור אחד ללא חידוש מרתק… ובעניין "צל המורה" – אין זה אלא גוף הכאב הפרטי של התלמיד, האגו המזגזג, החושש משינוי אמיתי, המצל על התפתחות האדם ומשכנע אותו לפרוש מן המקום שבו יש סיכוי לקפיצה קוואנטית אמיתית, ושבו יש לדור עם אנשי רוחניות נוספים, מאתגרים, בענווה ובאהבה. אגו זה מוליך את התלמיד פעמים רבות אל מקום "נוח" ללימוד רוחני, אך לעתים זהו מקום שמוציא אותו קרח כקורח, משום שעומד בו מורה ומרצה את דיעותיו וידיעותיו, אך אינו יוצר, בתהליך פרטני וקבוצתי גם-יחד, סביבה מאפשרת-טרנספורמציה אמיתית, אישית, נוקבת, חסרת-הנחות.

יחסי תלמיד-מורה מורכבים הם, ועתיקים כימי עולם, ובתחום זה אמונתי היא שהמורה והתלמיד – בבסיסם שווים, ושאכן – "כל-העדה כולם קדושים, ובתוכם יהוה"; אלא שעד שתחצוב את האור ותחולל את השינוי האמיתי בתוכך – צא ולמד, התמד ולמד (בעיקר את עצמך!!), ורק כאשר בכנות תמצא שאכן קפצת את אותה קפיצה תודעתית, תרפה ותפרוש, או אולי – ביתר שאת, תפעל בקרב קהילת אחיך העמלים על הטרנספורמציה המבוקשת, ותאציל לאחרים מיכולותיך והתנסויותיך המבורכות, במסגרת הקהילה שאיפשרה לך-עצמך את השינוי המרהיב.

ואם טרם נוצר בך השינוי התודעתי העמוק ובכל זאת תרצה לשנות ולפרוש – ראוי אולי שתעשה זאת ביושר-לבב כלפי עצמך; ראוי אולי, באומץ-לב, לפנות, לרצונך, לקהילה "עובדת" אחרת, למורה אחר שיורה אותך כיצד לא לברוח (ל'איך למגנט' למשל, ושלל טכניקות 'רוחניות' "מקובלות), אלא לבחור: לבחור בעצמך, ובשינוי הגדול שלך.

כל אחד בתוכו הוא נשא-של-קורח, אבל בכולנו נמצא גם משה.