על פרשת השבוע – 'שלח לך', במדבר, יג-טו

שתי רשומות ודיונים בהשתתפות חברי קהילת שצ וכל המעוניין

רשומה א'

(במדבר, יג/א) וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר  (ב) שְׁלַח-לְךָ אֲנָשִׁים, וְיָתֻרוּ אֶת-אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר-אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל:  אִישׁ אֶחָד אִישׁ אֶחָד לְמַטֵּה אֲבֹתָיו תִּשְׁלָחוּ–כֹּל נָשִׂיא בָהֶם.  (ג) וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה מִמִּדְבַּר פָּארָן, עַל-פִּי יְהוָה: כֻּלָּם אֲנָשִׁים, רָאשֵׁי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל הֵמָּה. – – –

(יז) וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה לָתוּר אֶת-אֶרֶץ כְּנָעַן; וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, עֲלוּ זֶה בַּנֶּגֶב, וַעֲלִיתֶם אֶת-הָהָר. (יח) וּרְאִיתֶם אֶת-הָאָרֶץ, מַה-הִוא (היא). – – –

(כז) וַיְסַפְּרוּ-לוֹ, וַיֹּאמְרוּ, בָּאנוּ אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ; וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הִוא–וְזֶה-פִּרְיָהּ.  (כח) אֶפֶס כִּי-עַז הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ; וְהֶעָרִים, בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד וְגַם-יְלִדֵי הָעֲנָק רָאִינוּ שָׁם.  (כט) עֲמָלֵק יוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב; וְהַחִתִּי וְהַיְבוּסִי וְהָאֱמֹרִי יוֹשֵׁב בָּהָר, וְהַכְּנַעֲנִי יוֹשֵׁב עַל-הַיָּם, וְעַל יַד הַיַּרְדֵּן.  (ל) וַיַּהַס כָּלֵב אֶת-הָעָם אֶל-מֹשֶׁה; וַיֹּאמֶר, עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ–כִּי-יָכוֹל נוּכַל לָהּ.  (לא) וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר-עָלוּ עִמּוֹ אָמְרוּ, לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל-הָעָם: כִּי-חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ.  (לב) וַיֹּצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תָּרוּ אֹתָהּ אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לֵאמֹר: הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ, אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא, וְכָל-הָעָם אֲשֶׁר-רָאִינוּ בְתוֹכָהּ, אַנְשֵׁי מִדּוֹת. (לג) וְשָׁם רָאִינוּ אֶת-הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק–מִן-הַנְּפִלִים; וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים, וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם.

פרשת שנים-עשר האנשים, נציגי שנים עשר השבטים, אשר יצאו לתור את הארץ, ידועה ומוכרת היא. אנשים מכובדים אלה, שבהמשך מכונים 'מרגלים' – יצאו לתור את הארץ וחזרו 'מרגלים' ולא 'תיירים'. תכלית יציאתם הייתה לדעת את הארץ על-ידי תיורה, "וּרְאִיתֶם אֶת-הָאָרֶץ, מַה-הִוא (היא)", ולספר על סגולותיה ומצבה. אך הם חזרו במורך-לב, מוקירים את טיבה אך גם מעריכים: "לֹא נוּכַל" – כלומר, לא נוכל לרשתה, לכבוש אותה. זאת, בניגוד גמור למה שהיה מובטח וברור – הארץ היא מובטחת, וכפי שנאמר למשה: "שְׁלַח-לְךָ אֲנָשִׁים, וְיָתֻרוּ אֶת-אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר-אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל".

אכן, הספק, הגרוע מכל משפחת המכרסמים, מכרסם לעתים גם בנו-כולנו, כשאנחנו, כביכול, 'מרגלים' (בודקים) משהו (או מישהו) ומוציאים החוצה, או בלבנו, בשקט – 'את דיבתו רעה', למרות שהקול הפנימי מודיע לנו שהדברים יסתדרו בכי-טוב.

אכן, גם בנו-כולנו, מכרסמת לעתים אי-הבהירות, אי-הידיעה, והחשש ממה שנמצא בזה הרגע על הפרק, שתופח לעיתים לפחד בעל מימדי ענק…

לכן, גם לנו מומלץ לזרום בזהירות, אך באמונה, עם המציאות, להיווכח באתגריה ולומר מתוך ביטחון ואהבה, לעצמנו ולעולם:

"עָלה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ–כִּי-יָכוֹל נוּכַל לָהּ", כדברי כלב בן יפונה.

שכן שוב ושוב אנחנו רוצים ב-  וחותרים ל-  ויודעים ש-,

ומבקשים להבין,

ובעיקר להפנים, את אמת הרוח:

שהאמונה היא היוצרת את מציאות חיינו,

ושהאהבה היא כן השילוח של הכוונה לקבל על-מנת שיהיה לנו,

וגם: לקבל על-מנת  ל ת ת .

רשומה ב' (הכוללת תחנות-ביניים ושאלה בסיום)

א וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר.  ב שְׁלַח-לְךָ אֲנָשִׁים, וְיָתֻרוּ אֶת-אֶרֶץ כְּנַעַן, אֲשֶׁר-אֲנִי נֹתֵן, לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל:  אִישׁ אֶחָד אִישׁ אֶחָד לְמַטֵּה אֲבֹתָיו, תִּשְׁלָחוּ–כֹּל, נָשִׂיא בָהֶם.  ג וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה מִמִּדְבַּר פָּארָן, עַל-פִּי יְהוָה:  כֻּלָּם אֲנָשִׁים, רָאשֵׁי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל הֵמָּה.- – – טז אֵלֶּה שְׁמוֹת הָאֲנָשִׁים, אֲשֶׁר-שָׁלַח מֹשֶׁה לָתוּר אֶת-הָאָרֶץ; וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לְהוֹשֵׁעַ בִּן-נוּן, יְהוֹשֻׁעַ.  יז וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה, לָתוּר אֶת-אֶרֶץ כְּנָעַן; וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, עֲלוּ זֶה בַּנֶּגֶב, וַעֲלִיתֶם, אֶת-הָהָר.  יח וּרְאִיתֶם אֶת-הָאָרֶץ, מַה-הִוא; וְאֶת-הָעָם, הַיֹּשֵׁב עָלֶיהָ–הֶחָזָק הוּא הֲרָפֶה, הַמְעַט הוּא אִם-רָב.  יט וּמָה הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-הוּא יֹשֵׁב בָּהּ–הֲטוֹבָה הִוא, אִם-רָעָה; וּמָה הֶעָרִים, אֲשֶׁר-הוּא יוֹשֵׁב בָּהֵנָּה–הַבְּמַחֲנִים, אִם בְּמִבְצָרִים.  כ וּמָה הָאָרֶץ הַשְּׁמֵנָה הִוא אִם-רָזָה, הֲיֵשׁ-בָּהּ עֵץ אִם-אַיִן, וְהִתְחַזַּקְתֶּם, וּלְקַחְתֶּם מִפְּרִי הָאָרֶץ; וְהַיָּמִים–יְמֵי, בִּכּוּרֵי עֲנָבִים.  (פרקיג)

פרשת שלח לך היא הפרשה הרביעית בספר במדבר, ויש בה ארבעה נושאים עיקריים: שליחות הנשיאים וחטא הוצאת הדיבה על הארץ – למרות האשכול הענק שהובא לדגם את פריה; "ענישת" בני העם התבוסתנים, המבקשים לחזור מצרימה, בריתוק למשך ארבעים שנה למדבר, עד שיתחלף הדור הממרה;  צווי הלכה שונים; מצוות ציצית.

סקרנותי מתעוררת במיוחד, לבקש הבנה ראויה יותר ממה שלמדתי עד כה, לגבי השאלה: מדוע שולח אלוהים את 'התיירים'  (ולא 'מרגלים') "לתור את הארץ".

מתעוררות בי תהיות שונות בסוגיה הזאת, כגון: מדוע נשלחו נציגים נשואי-פנים משנים-עשר השבטים, לא פחות ולא יותר? אם אין מדובר על התכוננות למלחמה, ואכן, משה בכתב המינוי של המשלחת אינו מדבר על ריגול למלחמה, אלא זוהי מעין 'משלחת חוקרת' – מה היא הנחיצות שבמשלחת כזאת? ואם אכן, לפי ההצהרה, המשלחת מגיעה לבדוק את הארץ – "הטובה היא אם-רעה", למה זה בעצם נחוץ? הרי זוהי הארץ המובטחת, המיועדת, שאליה מכוונים בני ישראל את מסעם מצאתם ממצרים! מה שייך אם טובה היא או רעה – זו היא הארץ היעודה!

בואו ננסה להבין – ללא עזרת המפרשים הרבים (שלא שכנעו אותי…), אלא פשוט מעצמנו: מדוע שולח אלוהים את 'התיירים' האלה "לתור את הארץ"?

אם-כן יצאנו לחפש את התשובה לשאלה, מדוע נשלחים נשיאי ישראל, על-ידי אלהים, לתור את הארץ, ברחבי הרשת:

*באתר הקבלה מצוי סרטון קופטש-לייטמן ובו הפרשנות הידועה של הקבלה והחסידות, הרואות במרבית אירועי המקרא ודמויות המקרא מודל להתייחסות לעולמו הפנימי של האדם. תשובה ספציפית לשאלתנו – אין.

*ב'תנ"ך מנוקד ומפורש' מסביר חלון קטן שהאל התיר לשלוח מרגלים אל הארץ לפי רצון העם, כמסופר בספר דברים, א, כב. בדקנו שם וקראנו בכתוב: משה מסכם לבני העם את האירוע הקשה, אך בפעם זו לא מצוין על-ידי משה שהאל הורה אותו לשלוח את הנשיאים ("שלח לך"…) "לָתוּר אֶת-הָאָרֶץ", אלא שהם נכנסים לארץ, לפי דרישת העם, כמשלחת ריגול, לשם ניהול עתידי של מלחמות הכיבוש של הארץ:

כ וָאֹמַר אֲלֵכֶם:  בָּאתֶם עַד-הַר הָאֱמֹרִי, אֲשֶׁר-יְהוָה אֱלֹהֵינוּ נֹתֵן לָנוּ.  כא רְאֵה נָתַן יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְפָנֶיךָ–אֶת-הָאָרֶץ:  עֲלֵה רֵשׁ, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֶיךָ לָךְ– אַל-תִּירָא וְאַל-תֵּחָת.  כב וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כֻּלְּכֶם, וַתֹּאמְרוּ נִשְׁלְחָה אֲנָשִׁים לְפָנֵינוּ, וְיַחְפְּרוּ-לָנוּ אֶת-הָאָרֶץ, וְיָשִׁבוּ אֹתָנוּ דָּבָר– אֶת-הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר נַעֲלֶה-בָּהּ, וְאֵת הֶעָרִים אֲשֶׁר נָבֹא אֲלֵיהֶן.  כג וַיִּיטַב בְּעֵינַי הַדָּבָר; וָאֶקַּח מִכֶּם שְׁנֵים עָשָׂר אֲנָשִׁים, אִישׁ אֶחָד לַשָּׁבֶט.  כד וַיִּפְנוּ וַיַּעֲלוּ הָהָרָה, וַיָּבֹאוּ עַד-נַחַל אֶשְׁכֹּל, וַיְרַגְּלוּ אֹתָהּ.  כה וַיִּקְחוּ בְיָדָם מִפְּרִי הָאָרֶץ, וַיּוֹרִדוּ אֵלֵינוּ; וַיָּשִׁבוּ אֹתָנוּ דָבָר, וַיֹּאמְרוּ, טוֹבָה הָאָרֶץ אֲשֶׁר-יְהוָה אֱלֹהֵינוּ נֹתֵן לָנוּ.  כו וְלֹא אֲבִיתֶם לַעֲלֹת; וַתַּמְרוּ אֶת-פִּי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם.  כז וַתֵּרָגְנוּ בְאָהֳלֵיכֶם, וַתֹּאמְרוּ, בְּשִׂנְאַת יְהוָה אֹתָנוּ, הוֹצִיאָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם–לָתֵת אֹתָנוּ בְּיַד הָאֱמֹרִי, לְהַשְׁמִידֵנוּ.  כח אָנָה אֲנַחְנוּ עֹלִים, אַחֵינוּ הֵמַסּוּ אֶת-לְבָבֵנוּ, לֵאמֹר, עַם גָּדוֹל וָרָם מִמֶּנּוּ, עָרִים גְּדֹלֹת וּבְצוּרֹת בַּשָּׁמָיִם; וְגַם-בְּנֵי עֲנָקִים רָאִינוּ שָׁם.  כט וָאֹמַר אֲלֵכֶם:  לֹא-תַעַרְצוּן וְלֹא-תִירְאוּן, מֵהֶם.  ל יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ לִפְנֵיכֶם, הוּא יִלָּחֵם לָכֶם:  כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה אִתְּכֶם בְּמִצְרַיִם–לְעֵינֵיכֶם.  לא וּבַמִּדְבָּר, אֲשֶׁר רָאִיתָ, אֲשֶׁר נְשָׂאֲךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא-אִישׁ אֶת-בְּנוֹ–בְּכָל-הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הֲלַכְתֶּם, עַד-בֹּאֲכֶם עַד-הַמָּקוֹם הַזֶּה.  לב וּבַדָּבָר, הַזֶּה– אֵינְכֶם, מַאֲמִינִם בַּיהוָה אֱלֹהֵיכֶם,  לג הַהֹלֵךְ לִפְנֵיכֶם בַּדֶּרֶךְ, לָתוּר לָכֶם מָקוֹם–לַחֲנֹתְכֶם:  בָּאֵשׁ לַיְלָה, לַרְאֹתְכֶם בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר תֵּלְכוּ-בָהּ, וּבֶעָנָן – יוֹמָם.

כלומר, הנאמר בספר 'דברים' משנה את רוח הדברים של ספר 'במדבר': ההוראה להיכנס לארץ ניתנת על-ידי אלוהים ב'במדבר', ולעומת זאת על-ידי משה ב'דברים'. המטרה – לבדוק את הארץ, יושביה ופריה – ב'במדבר', ולעומת זאת: לרגל את הארץ על-מנת לנהל מלחמת כיבוש – לפי 'דברים'. השינוי מעורר תמיהה. ידוע לנו שספר 'דברים' הוא מאוחר יחסית, ונראה שבמקרה זה הוא מדביק הסבר משלו ליציאת השליחים לכנען, מה שסותר את המתואר ב'במדבר', ומה שמראה שלא רק אותי העסיקה השאלה… בשני המקרים מדובר על חוסר אמונה בהכוונת אל!

באתר מודעות, לפי דרכו של בעל הסולם, הרב אשלג, מסביר דוד אגמון, כי "תפקידם האמיתי של השליחים הנכבדים היה ללמוד את הצורה של ארץ ישראל ולהביא ציור של ארץ ישראל. המרגלים נשלחו לעשות מפות, לא מפות של מרגלים רגילים – איך להיכנס ולעשות מלחמה, אלא ציורים, איך להכניס נשמה בתוך ארץ ישראל". שוב, יש כאן דרך ביאור סימבולית, הרואה בתיאור שבטקסט המקראי תיאור שיש להבין ממנו את הנסתר, שמתייחס לרמה הפנימית של הדברים, אבל עדיין אין כאן הסבר מניח את הדעת לאירוע כפי שהוא מתואר כפשוטו, ואין כאן מסר שניתן לקחתו לחיי היומיום שלנו, מתוך הנחה שהחומש הוא אכן 'ספר הוראות היצרן' להתנהלות נמ"ר שלנו (נכונה מתאימה ראויה) על הפלנטה. אז – נמשיך לשאול ולחפש…

עיון נוסף: מדוע נשלחים נשיאי ישראל לתור את הארץ? 
הנה מה שכתבו, כל-כך מעניין ומאתגר-חשיבתית, איילת, יפה, דרור וגניה:
איילת: כשקראתי את הפרשה, עלתה בי המחשבה ששאלת הניסיון הקשור באמונה באלהים (כדוגמת ניסיון אברהם בעקדת יצחק) משתלשלת מאלהים למשה וממשה לנשיאים ומהנשיאים אל העם. לפי הכתוב הוראתו של אלהים למשה היא לשלוח את הנשיאים לתור את הארץ. כאשר משה שולח אותם, הוא נותן להם הנחיות מפורטות ושאלות מנחות, כגון: האם העם היושב בארץ חזק או רפה? מעט או רב? שאלות אלה, להערכתי, מאפשרות בחירה חופשית, שבבסיסה השאלה: האם יוכלו הנשיאים להתעלות מעל 'הטוב' ו'הרע', להאמין ולבטוח באל, בין אם העם היושב בארץ חזק ורב ובין אם הוא רפה ומעט? אמונה שלמה באל אינה תלויה בדבר. אלהים יכול להביא את בני ישראל בבטחה אל הארץ המובטחת, אך אינו יכול לגרום להם להאמין בו. כפי שאומר הפסוק: "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים".
יפה, גניה ודרור: יתכן ששליחת מרגלים לתור את הארץ היא דרך של אלהים להפוך את ההבטחה למוחשית יותר, כאשר היא מותנית באמונה. עם שחווה עבדות לאורך שנים ונע ארבעים שנה במדבר, יתקשה לקלוט את הרעיון של ריבונות על ארץ הקודש, ומכאן החשיבות הגדולה של שליחת המרגלים. המסע של ארבעים שנה במדבר בא בין היתר כדי לשחרר את תודעת העבדות מהעם כי אדם לא יכול לזכות בחופש אם הוא לא מרגיש מבפנים חופשי, וריבונות על ארץ זה חופש, זה עצמאות. השאלה היא הייתכן שהעם היהודי עדיין לא היה חופשי מבפנים ולא היה מוכן לארץ המובטחת? ברובד האישי אם אנחנו נמצאים במקום של קרבנות או של דימוי עצמי נמוך וכל מה שאומר עבדות, אם אין לנו את החופש הפנימי והאיזון הפנימי – החיים נמצאים במקום של פוטנציאל לא ממומש. האמונה, יש ביכולתה לחולל נסים בנפשו של האדם; יש ביכולתה להשיג את החופש המיוחל שהוא האיזון והשליטה עצמית.

וגם אני יגעתי וחיפשתי תשובה, וזה מה שמצאתי, להוסיף עוד מעט על דברי חכמים – 

שנים עשר נציגי השבטים, ששולח אלהים לארץ המובטחת, נכנסים אל הארץ על-מנת להכות בה שורש אנרגטי – מן המובחר… כלומר, הנשיא, נשוא-הפנים, הנבחר מן השבט, מייצג את השבט כולו בהיכנסו אל הטריטוריה המובטחת. זהו הצעד הראשון למימוש ההבטחה האלוהית בדבר ההתנחלות בארץ. האנרגיה של כל שבט, ולפיכך של כל בני העם ביחד, מגיעה באמצעות ההגעה הפיסית של הנשיאים לארץ, ומייצגת בכך, כאמור, את התחלת הכניסה לארץ. כניסה זו אמורה להתבצע כמובן בהמשך, באופן פיסי רחב פי כמה וכמה. האירוע המטאפיסי המכין (הגעת האנרגיה של השליחים לארץ) יחולל בעתיד את האירוע הפיסי במושלמותו – הורשת הארץ "אֲשֶׁר-אֲנִי נֹתֵן, לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל".

ועוד יגעתי (בשמחה) ומצאתי בעניין השאלה השבה וחוזרת לה כאן – מדוע נשלחים נשיאי ישראל לתור את הארץ?

מה שהבנתי, בהבלחה של רגע אחד ארוך, הוא – שאף כי ידוע ומוצהר שהכול נתון בידי האל, ו"ברצות אלוהים אפילו מטאטא יורה", אין זה ראוי לחרוג מן העיקרון האוניברסאלי הבסיסי של הבחירה החופשית: הכל צפוי והרשות נתונה.

הבחירה החופשית, של הפרט ושל הכלל, היא נשמת אפה של תבל-נינו"ה, שכן כל פניו ואיפיוניו של הניסוי המתקיים בכדור הארץ, יכולים להתבסס אך ורק על בחירה עצמאית. לכן נשיאי ישראל אמורים היו לחזור מן התיור בכנען ולומר לעצמם, לבני שבטיהם ולמשה – "רוצה אני!", ובכך לזרוע את זרע האמונה המביאה לבחירה העצמאית בכניסה לאלתר לארץ היעודה. נמצאנו למדים איפוא שלמרות שהמנהיג הרוחני, משה, מצהיר ומודיע בשם אלהים לעם על ה'צפוי', בכל זאת 'הרשות נתונה', או, להבנתי – הרשות נתונה וחשובה! ולכן, כשהעם מסרב, לא ניתן לממש את "הכל צפוי", ואלהים גוזר על העם ארבעים שנות-מדבר.

כלומר, גם וגם! – גם הבטחת האל (הצפוי), וגם עקרון הבחירה החופשית (הרשות) – הם שהיו אמורים להוות, יחדיו, תשתית הכניסה לארץ ולמסעות כיבושהּ מידי העממים היושבים בה. נשיאי השבטים, בחזרתם מן ה"ריגול", היו אמורים לאחד את הניגוד-כביכול (הניגוד בין ה'צפוי ביחס אליך' לבין 'הרשות שלך'). הם היו אמורים לא רק להתברך ביופייה של הארץ ובפוריותה המדהימה, הניכרת באשכול הענבים הענק שהובא ממנה, אלא גם להאמין בהבטחת האל ולהפיח רוח של אמונה ביכולתו של העם לכבוש את הארץ המובטחת, בעזרת האל הגואל אותו ממצרים. כלב בן יפונה, אחד המרגלים, הוא שביצע את אחדות הניגוד: "וַיַּהַס כָּלֵב אֶת-הָעָם, אֶל-מֹשֶׁה; וַיֹּאמֶר, עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ– כִּי-יָכוֹל נוּכַל לָהּ". לשון "וְיָרַשְׁנוּ" ננקטת כאן להדגשת פעולת הורשת הארץ בצו עליון – הצו שמייצג את ה'צפוי' האלוהי. זאת הסיבה שרק כלב ויהושע בן-נון, מכל המרגלים, הורשו בקץ כול מסעות המדבר, להיכנס לארץ המובטחת!    

חוסר האמונה של העם בקבלת הכוונתו ועזרתו של האל בהצלחת הכיבוש – הוא שלא איפשר את כניסת העם לארץ, והוא שהביא ל"עונש" הקשה של עוד ארבעים שנה של הליכה במדבר, לשם גיבושה של האמונה באל, לרבות האמונה בהורשת הארץ למרות כל המכשולים שבה. ואין לראות בכך עונש אמיתי אלא תוצאה של בחירה.

הדור הבא, הדור שלא ידע את התעללות מצרים, ושיכולת הבחירה העצמאית שלו לא נפגמה במשך עבדותו, יכול היה, למרות החשש והפחד, לבחור בכיבוש הארץ לפי הבטחת אלהים, לקבל את סיוע העליונים בקרבות הכיבוש, ולהצליח.

כיצד רלוונטיים הדברים לנו, כאן ועתה? נראה כי לאור דברי הפרשה מוזמן כל אחד מאיתנו, לפי הנמ"ר לו (נכון, מתאים וראוי) להיכנס ליותר אמונה בכוח הרוחני התומך ביישותנו הלאומית, וליותר אמון בכוחה של המדינה העברית ובחיוניות תפקידה לאומה ולמרחב המקומי והעולמי; כל-זאת על-מנת למגנט לעצמו ולכולנו – הצלחה, שגשוג ושלום. וכל המגדיל אמונתו, ביכולתו-הוא וביכולתו לקבל עזרת-שמיים, הרי זה משובח מאוד!

*

שאלה מעניינת אחת, הנגזרת ממה שכתבתי כאן ותשובתה חיונית בכל זמן ומקום, נותרה במלוא הדרה: מדוע "הכל צפוי (ואף-על-פי-כן חשוב מאוד:) והרשות – נתונה"? או, בהתייחס לדוגמה שלפנינו: מדוע בחירת העם שלא להיכנס לארץ המובטחת כל-כך משפיעה על מה שהיה צפוי, באותו זמן ומקום, ואף נאמר ישירות מפי אלהים? או, בואריאציה אחרת: מדוע עקרון הבחירה החופשית הוא (כפי ששנינו) עיקרון מספר אחד על הפלנטה?

אודה ואשמח לתשובותיכם –