על פרשת השבוע – 'שמיני', ויקרא, ט/א – יא/מז
פרשת 'שמיני', הפרשה השלישית בספר ויקרא, מביאה את התרחשויות היום השמיני להקמת המשכן, את חנוכת הכהונה ותחילת העבודה במשכן. בפעם הראשונה מעביר משה את תפקיד הקרבת הקורבנות לאהרון אחיו ולבניו, ועבודת הקודש מתבצעת כהלכתה, לשמחת כל העם:
ויקרא, ט/א וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי, קָרָא משֶׁה לְאַהֲרן וּלְבָנָיו–וּלְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל. ב וַיּאמֶר אֶל-אַהֲרן, קַח-לְךָ עֵגֶל בֶּן-בָּקָר לְחַטָּאת וְאַיִל לְעלָה–תְּמִימִם; וְהַקְרֵב לִפְנֵי יְהוָה. ג וְאֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמר: קְחוּ שְׂעִיר-עִזִּים לְחַטָּאת, וְעֵגֶל וָכֶבֶשׂ בְּנֵי-שָׁנָה תְּמִימִם לְעלָה. ד וְשׁוֹר וָאַיִל לִשְׁלָמִים, לִזְבּחַ לִפְנֵי יְהוָה, וּמִנְחָה בְּלוּלָה בַשָּׁמֶן: כִּי הַיּוֹם, יְהוָה נִרְאָה אֲלֵיכֶם. ה וַיִּקְחוּ אֵת אֲשֶׁר צִוָּה משֶׁה אֶל-פְּנֵי אהֶל מוֹעֵד; וַיִּקְרְבוּ כָּל-הָעֵדָה, וַיַּעַמְדוּ לִפְנֵי יְהוָה. —
כג וַיָּבא משֶׁה וְאַהֲרן, אֶל-אהֶל מוֹעֵד, וַיֵּצְאוּ, וַיְבָרְכוּ אֶת-הָעָם; וַיֵּרָא כְבוֹד-יְהוָה אֶל-כָּל-הָעָם. כד וַתֵּצֵא אֵשׁ, מִלִּפְנֵי יְהוָה, וַתּאכַל עַל-הַמִּזְבֵּחַ, אֶת-הָעלָה וְאֶת-הַחֲלָבִים; וַיַּרְא כָּל-הָעָם וַיָּרנּוּ, וַיִּפְּלוּ עַל-פְּנֵיהֶם.
בעיצומה של השמחה מתרחש אסון:
י/א וַיִּקְחוּ בְנֵי-אַהֲרן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ, וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ, וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטרֶת; וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי יְהוָה, אֵשׁ זָרָה–אֲשֶׁר לא צִוָּה אֹתָם. ב וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יְהוָה, וַתּאכַל אוֹתָם; וַיָּמֻתוּ, לִפְנֵי יְהוָה. ג וַיּאמֶר משֶׁה אֶל-אַהֲרן, הוּא אֲשֶׁר-דִּבֶּר יְהוָה לֵאמר: בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ, וְעַל-פְּנֵי כָל-הָעָם אֶכָּבֵד; וַיִּדּם אַהֲרן. ד וַיִּקְרָא משֶׁה אֶל-מִישָׁאֵל וְאֶל אֶלְצָפָן, בְּנֵי עֻזִּיאֵל, דֹּד אַהֲרן; וַיּאמֶר אֲלֵהֶם, קִרְבוּ שְׂאוּ אֶת-אֲחֵיכֶם מֵאֵת פְּנֵי-הַקּדֶשׁ, אֶל-מִחוּץ לַמַּחֲנֶה. ה וַיִּקְרְבוּ, וַיִּשָּׂאֻם בְּכֻתֳּנתָם אֶל-מִחוּץ, לַמַּחֲנֶה–כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר משֶׁה.
נדב ואביהוא, בני אהרן, נאכלים באש עקב שגיאה לא-ברורה שביצעו בעבודת הקודש בעת הקרבת קטורת, ולאביהם, אומר משה, באותו מעמד נורא, אמירה לא-ברורה: " הוּא אֲשֶׁר-דִּבֶּר יְהוָה לֵאמר בִּקְרבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל-פְּנֵי כָל-הָעָם אֶכָּבֵד".
תילי-תילים של פרשנויות נערמו על גבי הפסוקים האלה. שתי השאלות המורכבות העולות מהם הן: במה חטאו בני אהרן ומהו המסר האלוהי, המובא על-ידי משה לאהרן.
להבנתי, מדגיש הכתוב את התשובה לשאלה הראשונה: הייתה זו, בעבודת הקודש שביצעו – "אֵשׁ זָרָה–אֲשֶׁר לא צִוָּה אֹתָם", כלומר, האש שנתנו נדב ואליהוא במחתותיהם לשם הקטרת הקטורת, הייתה אש ממקור זר, לא ראוי. יתכן שהייתה זו אש של בישול או אש של מדורה שהובערה במקום לצרכי חולין יומיומיים. מכל מקום, לא הייתה זו אש שהודלקה לשם עבודת הקודש, ולכן כונתה בשם "אֵשׁ זָרָה". מבחינה אנרגטית היה כאן, לפי הבנה זו, כשל – שעניינו עירוב היבט של חולין עם תחום הקודש בעבודת הקודש.
בפסוקים הקודמים מתוארת הבאת הזבח והעולה הראויים, ולכן: "וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יְהוָה, וַתּאכַל עַל-הַמִּזְבֵּחַ אֶת-הָעלָה וְאֶת-הַחֲלָבִים; וַיַּרְא כָּל-הָעָם וַיָּרנּוּ, וַיִּפְּלוּ עַל-פְּנֵיהֶם". לעומת זאת השימוש האחר, לשם עבודת הקודש, ב'אש הזרה', הוא שגיאה חמורה הגוררת 'עונש' חמור. עקרון ה'דומה מושך דומה' מצוי ומובלט כאן באמצעות השוואה סמויה בין 'האש הראויה' ולאחריה – 'האש הבלתי-ראויה'. עיקרון ה'דומה מושך דומה' מועלה בפרשה כמסקנה/הבהרה חשובה: כאשר האדם אוחז (פיסית או נפשית) בדבר מסוים – הוא ממגנט אליו דבר דומה לו: לכן, כאשר האש, שבאמצעותה הוקרבה הקטורת, אינה ראויה, מתרחש מיגנוט-בומרנג של אש אוכלת אדם (לא-ראויה): "וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יְהוָה, וַתּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ". זאת אם-כן הסיבה לכך שהאש האוכלת מתוארת גם היא כבאה "מִלִּפְנֵי יְהוָה" – אך הפעם, שלא כקודמתה, לשלילה, למוות.
על רקע הבנה זו, שלא מצאתיה אצל המפרשים הקלאסיים של התורה, ניתן להבין את דברי האל לאהרן האב, הנאמרים על-ידי משה כחוק, כעיקרון: "וַיּאמֶר משֶׁה אֶל-אַהֲרן, הוּא אֲשֶׁר-דִּבֶּר יְהוָה לֵאמר: בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ, וְעַל-פְּנֵי כָל-הָעָם אֶכָּבֵד". במלים אחרות: אני רוצה את עבודת הקודש של המקורבים לי (הכוהנים) כך שתתבצע רק באופן נכון, מדויק וראוי – לפי הוראותי; זאת על-מנת שיתקיים 'כבודי', עוצמתי וסמכותי, לגבי כל העם. 'כבודי' – כפי שנכתב כמה פסוקים קודם לכן, בתיאור חגיגת המשכן: "וַיֵּרָא כְבוֹד-יְהוָה אֶל-כָּל-הָעָם".
המסקנה המתבקשת מפרשה טראגית זו היא:
אכן, 'דומה מושך דומה', ולעקרונות והוראות ברורים ומפורשים, ששורשיהם באמיתות אוניברסאליות שאנחנו יודעים/מקבלים אותם, או לפחות מרגישים אותם כראויים: כדאי, לטובתנו, לציית – במעשה, ובלב.