בואי הרוח

אוסף בטעם הלב של משבי רוח נפלאים מכל רוחות השמיים, של חברי רוח שמעידים אודות… בהודיה 

על הסף / נתן אלתרמן 

פתאום כמו נושר החייץ
וזמן עומד ואינו נע, 
ושוב אני רואה פנייך
כמו בפעם ראשונה.

כאילו שב, בלי דעת למה,
אותו הערב הדועך, 
אשר מבלי משים חלם לי
אותך, אותך, את כל כולך.
אולי בך מאז לא הגיתי
ולכן את עימי כחותם.
אולי מעולם לא היית לי,
לכן לי היית לעולם.

חוט שחמק מידיים
הוא חוט אשר לא ינתק.
מה שכתוב על המים
לא ימחק.

זה בלי משים נישאר שכוח,
לכן זה בלי משים חזר.
זה לא היה שמור על לוח
ומשום כך זה לא הופר.

זו לא היתה אמת ניצחת,
לכן זה לא היה כזב.
וכך בלי טעם ובלי שחר
חיכה מתוח על הסף.
אולי בך מאז לא הגיתי, 
לכן את עימי כחותם.
אולי מעולם לא היית לי,
לכן לי היית לעולם.

חוט שחמק מידיים
הוא חוט אשר לא ינתק.
מה שכתוב על המים
לא ימחק.

הנה עולה את אי משמה,
מתוך הזמן אשר נמוג, 
כזוהר נעורים שתמו
ושנשארת בהם כשחוק.

אולי זה אושר שבקשנו
ושחלף בטרם בא,
ושעל כן תמיד חדש הוא
ושב פתאום ובלי סיבה.
אולי בך מאז לא הגיתי
ולכן את עימי כחותם.
אולי מעולם לא היית לי,
לכן לי היית לעולם.

החוט שחמק מידיים
הוא חוט אשר לא ינתק.
מה שכתוב על המים
לא ימחק.

הבאת 'על הסף' לכאן מוקדשת למשתתפי תיקון ליל שבועות תשע"ו, באהבה

על הנשמה בקצרה / ויסלבה שימבורסקה 
*
נשמה יש בנו – מדי פעם.
אין לך אדם שהיא איתו בלי הפסקה
ולתמיד.

יום אחר יום,
שנה אחר שנה,
יכולים לחלוף בלעדיה.

לעתים תקנן לזמן-מה
בהתפעלות ובפחדים
של הילדות.
לפעמים רק בתמהון
שאנו זקנים.

לעתים רחוקות תתלוה אלינו
בעיסוקים מייגעים,
כמו הזזת רהיטים,
סחיבת מזוודות,
או הליכה בנעלים צרות.

בזמן מלוי שאלונים
וכתיתת בשר,
היא לרוב מחוץ לבית.

מבין אלף שיחותינו
היא נוטלת חלק באחת,
אם בכלל,
מפני שהיא מעדיפה שתיקה.

כאשר גופנו מתחיל לכאוב ולכאוב, היא חומקת חרש מהמשמרת.

היא בררנית:
לא לרצון לה לראותנו בקרב ההמון.
מחליאים אותה מאבקי הכוח שלנו על זוטות וטרטורי תגרנות.

השמחה והעצב
אינם בשבילה שני רגשות נבדלים.
היא פוקדת אותנו
רק כשהם מחוברים.

אנחנו יכולים לסמוך עליה
כשאיננו בטוחים במשהו
אבל סקרנים לגבי הכול.

מבין העצמים החומריים
חביבים עליה שעוני מטוטלת
ומראות שעובדות בהתמדה,
אפילו כשאיש אינו מביט בהן.

היא לא אומרת מאין היא באה
ומתי תיעלם לנו שוב,
אבל ברור שהיא מחכה לשאלות כגון אלה.

נראה
כי כשם שאנו צריכים אותה
גם היא צריכה אותנו,
בשביל משהו.

*

טבריה בגשם / עזרא זוסמן

לֹא יָדַעְתִּי אֵיךְ לָגֶשֶׁת,
בְּאוֹר פָּנֶיהָ לַעֲמוֹד –
עֲטוּפָה גְלִימַת הַגֶּשֶׁם,
הִיא נִסְעֶרֶת וְנִרְגֶּשֶׁת,
עַל רֹאשָׁהּ תִּפְרַח הַקֶּשֶׁת –
וְחַיַּי – קְטַנִיּם מְאֹד
לְלֹא קוֹל, לְלֹא אֲרֶשֶׁת.

בָּא בָּחוּר פָנַי לִפְגּוֹשׁ,
בָּא בָּחוּר אֵלַי מִנֶּגֶד,
שָׁט גָּבוֹהַּ וְקָדוֹשׁ
בִּזְרִיחַת פָּנִים וָבֶגֶד.
וּכְחֶבֶר חֲסִידִים,
הֲלוּמֵי תְפִלָּה וְזֶמֶר,
עַל יָדִי עָבְרוּ עִזִּים
וּלְעֵינַי קָרַן הַצֶּמֶר.

מִי אֲנִי כִּי נִשְׁמָתִי
תִּתְעַלֶּה בְּזֶה הַהֶדֶר!
מִּי אֲנִי כִּי לִקְרָאתִי
בָּאוּ גֶּשֶׁם, קֶשֶׁת, עֵדֶר!

מָה אֲנִי? כָּל קוֹץ וְקַשׁ,
כָּל מַבָּט עָיֵף וָרָשׁ,
כָּל תוֹלָע וְאֵגֶל מַיִם
נֹאחֲזוּ בְּאוֹר שָׁמַיִם,
בְּאוֹר טְבֶרְיָה הַקָּדוֹשׁ.

מַה לִי צַר וּמַה לִי רֵעַ!
מַה לִי אֹשֶׁר וְאָסוֹן!
גֶשֶׁם בַּבִּקְעָה זוֹרֵעַ
גַּרְעִינִים בַּאֲלַכְסוֹן.

טוֹב בָּעֲרָבִים לִזְרוֹעַ
אוֹר שָׁקוּף וּמְאֻחָר.
טוֹב בָּעֲרָבִים לִקְרוֹעַ
כְּאֵב יָשָׁן וְנֶעֱכָר.

הַמֶּרְחָב פָּתַח דְּלָתַיִם
וְעְמַדְתִּי לָשׁוּט
עִם הַגֶּשֶׁם עַל שְׂפָתַיִם,
וְלַגֶּשֶׁם – טַעַם פְּדוּת.

מתוך שירים, הוצאת עם עובד, 1968

*

*

כל שושנה / זלדה

כָּל שׁוֹשַׁנָּה הִיא אִי
שֶׁל הַשָּׁלוֹם הַמֻּבְטָח,
הַשָּׁלוֹם הַנִּצְחִי.

בְּכָל שׁוֹשַׁנָּה מִתְגּוֹרֶרֶת
צִפּוֹר סַפִּירִית
שֶׁשְּׁמָהּ "וְכִתְּתוּ".

וְנִדְמֶה
כֹּה קָרוֹב
אוֹר הַשּׁוֹשַׁנָּה,
כֹּה קָרוֹב
נִיחוֹחָהּ,
כֹּה קָרוֹב
שֶׁקֶט הֶעָלִים,
כֹּה קָרוֹב
אוֹתוֹ אִי –
קַח סִירָה
וַחֲצֵה אֶת יָם הָאֵשׁ.

מתוך: פנאי, 1967

*

 

רוח הקודש לכל אדם / ר' יהודה הלוי

והנה ענין שם אלהים אפשר להשיגו בהיקש הגיוני, כי על היות לעולם מושל ומסדר – מראה השכל.

אמנם בדבר מהות האלוה נחלקו בני אדם לפי השוני אשר בכושר שפיטתם, והקרובה בדעות על האלוה היא דעת הפילוסופים.

אך ענין שם ה' לא ישיגהו ההיקש ההגיוני ואין עליו עדות כי אם מן הראיה הנבואית ההיא, אשר יבדל בה הנביא כמעט מכל המין האנושי, וידבק במין המלאכים, ותהי בו רוח אחרת, כמה שנאמר: ונהפכת לאיש אחר, ויהפך לו אלהים לב אחר, ורוח לבשה את עמשי, הייתה עליו רוח ה', ורוח נדיבה תסמכני.

ו"רוח" כנוי לרוח הקודש העוטה את הנביא בשעת הנבואה, ואת הנזיר, ואת המשיח, זאת אומרת את האיש שנמשח לכהנה או למלוכה, בשעה שהנביא מושחו. וכל אדם בשעה שיעזרהו האלוה ויישירהו אל דבר מה, ואת הכהן בשעה שהוא מודיע נסתרות בשאלו באורים ותומים.

אותה שעה יסורו מלב האדם הספקות שהיו לו לפני זה בעניין האלוהים, וילעג לכל ההיקשים ההגיוניים אשר בעזרתם היה מנסה להגיע אל ידיעת האלוה ריבונותו ואחדותו. 

(מתוך ספר הכוזרי – מאמר רביעי אות טו)

*

עם התעוררות התבונה הלב מתרחב בהדרגה, עד שהוא לומד להכיל את מלוא הסתירות הקיימות בחיינו. – – – בלב הבשל מתעוררת שלמות שאינה נוגדת דברים בעולם, אלא מכילה אותם בחמלה. חיינו הרוחניים עוסקים אז יותר בעשיית חסד ובטוב-לב אוהב ולא במאבקים עם העצמי נגד האגו או החטא.

ג'ק קורנפלד מתוך אחרי האקסטזה, ע' 195.

*

אחרי פטירת רבי משה מקוברין נזדמן אחד מתלמידיו לפני רבי מנחם מנדל מקוצק. שאל אותו הצדיק: "איזה דבר היה העיקר אצל רבך?". התלמיד הרהר שעה קלה והשיב: "מה שנתעסק בו אותה שעה היה אצלו העיקר".
מ"מ בובר מתוך אור הגנוז

*

החוויה היפה והעמוקה ביותר שאדם יכול לחוות היא תחושת המסתורין. מי שלא חווה חוויה זו נראה לי – אם לא כמת, אזי לפחות כעיוור. ההרגשה כי מעבר לכל מה שניתן לחוות נסתר דבר אשר לא יושג ברוחנו, אשר יופיו ושגבו יגיענו אך בעקיפין ובנוגה קלוש – הרגשה זו היא דתית. במובן זה הנני דתי. אם ניתן לחוש בפליאת סודות אלה… דייני.
אלברט איינשטיין, 1932

*

עומר כיאם 

מִבַּעַד לַפַּרְגּוֹד לֹא הֵצַצְנוּ, אַתָּה וַאֲנִי!

וּבְשִׂיחַ הַסּוֹד לֹא הוּבֵאנוּ, אַתָּה וַאֲנִי!

בָּסֵּתֶר נֶחְתַּךְ גּוֹרָלֵנוּ, שֶׁלְּךָ וְשֶׁלִּי –

בִּנְפֹל הַפַּרְגּוֹד לֹא יִהְיוּ עוֹד "אַתָּה" וַ"אֲנִי"!

(תרגום: ראובן נמדר, מתוך "מרובעים" בהוצאת כרמל)

*

למשמע המושג "מדיטציה יהודית", אנשים מתמלאים תדהמה. גם כאלה שבקיאים ביהדות, ובכלל זה רבנים ואנשי אקדמיה, כלל אינם מודעים לקיומה של תופעה כזו. אם נציג בפניהם טקסטים שמתארים מדיטציה יהודית, הם יאמרו שמדיטציה היא תופעה הקשורה אך ורק לקצוות האזוטריים והנסתרים שביהדות, וכי אין לה נגיעה לזרם המרכזי שלה. – – – והרי היהדות פיתחה כמה משיטות המדיטציה החשובות ביותר. – – –
אריה קפלן מתוך מדיטציה יהודית – מדריך מעשי, 1998, מן ההקדמה – ע' 5.

*

בְּאַחַד גִּלְגּוּלַי / רחל
 
הֶהָיִיתִי חַיָּה בֵּין חַיּוֹת הַשָּׂדֶה
בְּיָמִים רְחוֹקִים, בְּאַחַד גִּלְגּוּלַי?
וּמֵאָז לִי קִרְבַת הָאָחוֹת לְחַי
וְאֵימַת הָאָדָם הָרוֹדֶה?

אֲפֹרַת הַנּוֹצָה וְחַסְרַת הַמָּגֵן
גֻּלְגְּלָה-פִּרְפְּרָה בִּי נִשְׁמַת צִפּוֹר?
מַנְגִּינָה עַגְמוּמִית, אַהֲבַת הַדְּרוֹר –
הֵן מִמֶּנָּה, מִמֶּנָּה שְׁתֵּיהֶן.

וְאוּלַי בַּגִּלְגּוּל הָרָחוֹק-קָדוּם
הָיִיתִי גִבְעוֹל-עֲשָׂבִים יְרַקְרַק?
וְלָכֵן בְּאִמִּי-אֲדָמָה אֶדְבַּק,
וּמְנוּחַי בְּחֵיקָהּ הַשָּׁחוּם.

(שלהי קיץ, תרפ"ט)

*

ירח / נתן אלתרמן

גַּם לְמַרְאֶה נוֹשָׁן יֵשׁ רֶגַע שֶׁל הֻלֶּדֶת.
שָׁמַיִם בְּלִי צִפּוֹר
זָרִים וּמְבֻצָּרִים.
בַּלַּיְלָה הַסָּהוּר מוּל חַלּוֹנְךָ עוֹמֶדֶת
עִיר טְבוּלָה בִּבְכִי הַצִּרְצָרִים.

וּבִרְאוֹתְךָ כִּי דֶּרֶךְ עוֹד צוֹפָה אֶל הֵלֶךְ
וְהַיָּרֵחַ
עַל כִּידוֹן הַבְּרוֹשׁ
אִתָּהּ אוֹמֵר- אֵלִי, הַעוֹד יֶשְׁנָם כָּל אֵלֶּה?
הַעוֹד מֻתָּר בְּלַחַשׁ בִּשְׁלוֹמָם לִדְרֹשׁ?

מֵאַגְמֵיהֶם הַמַּיִם נִבָּטִים אֵלֵינוּ.
שׁוֹקֵט הָעֵץ
בְּאֹדֶם עֲגִילִים.
לָעַד לֹא תֵעָקֵר מִמֶּנִּי, אֱלֹהֵינוּ,
תּוּגַת צַעֲצוּעֶיךָ הַגְּדוֹלִים.

*

להשתחרר מהפחד / נלסון מנדלה

הפחד העמוק ביותר שלנו הוא
לא שאולי אנו חלשים מדי.
הפחד העמוק ביותר שלנו הוא
שעוצמתנו אינה ניתנת למדידה.
זה האור שבנו, ולא הצד האפל,
שמחריד אותנו יותר מכל.
כל אחד שואל את עצמו:
מי אני שאוכל להיות מבריק, יפהפה, מוכשר ומאושר?
למעשה, מי אתה שתרשה לעצמך לא להיות כזה?
אנחנו ילדים של אלוהים.
כשאנחנו משחקים כאן את המשחק ב'קטנה'
אנחנו לא משרתים את העולם.
אין שום דבר נאור בצמצום האישיות שלנו
רק כדי שאחרים לא ירגישו נוח בחברתנו.
נולדנו כדי לממש את הקסם האלוהי הגלום בנו.
הוא לא גלום רק בחלק מבני האדם –
כל אחד נושא את הקסם הזה בתוכו.
כאשר אנו מרשים לאור הפנימי שלנו להתגלות ולזרוח,
אנחנו מעניקים, באופן לא מודע,
רשות לאחרים לעשות כמונו.
כאשר אנחנו משתחררים מהפחדים שלנו,
הנוכחות שלנו משחררת אחרים.

*

 

*