מאת חברים
מפירות הרוח ומן ה'ביחד ולחוד'
ישראל א'
האישה מהעבר (סיפור שהיה)
אישה כבדת גוף עם פנים צעירות ללא קמט, עורה שזוף חום-אדמדם, עיניים חומות חכמות, מושפלות כנכלמות, חיוך מתנצל, וכל כולה אומרת אהבה רבה.
"למה באת אלי ?" שאלתי אותה ברוך.
כבשה את עיניה ודממה רגעים ארוכים…
"לא ממש יודעת… מרגישה אני עול גדול… קירבה וריחוק… אהבה ושנאה… אני ואתה…".
אמרה כלא בטוחה, כחוששת לשכנע ולפגוע, לקלוע למטרה או אולי להחטיא.
הבטתי בה בתשומת-לב רבה. היא לבשה חולצה גדולה כחולה עם פרחים לבנים מודפסים עליה, מכנסי ג'ינס ונעלה סנדלים חומים המכילים בתוכם כפות רגלים רחבות, שמנמנות ומכמירות-לב, שהיו כל כך מוכרות, אבל מהיכן? ידיה היו שלובות בחיקה וראשה מורכן מעט קדימה עם נטייה קלה ימינה. על צווארה ענדה מחרוזת של אבנים קטנטנות בצבע טורקיז.
ליבי נפעם עליה וזיכרונות עורגים ורחוקים עלו וצפו… לרגעים ארוכים שייטתי לי בעיניים עצומות ופה חתום, אך נסער ונרגש במבוכי הזמן והמרחב וקרעי זיכרונות דהויים עלו וצפו ונשטפו בהותירם טעמים וריחות נכספים שאינם באים מכאן ועכשיו.
"עיצמי את עינייך", אמרתי במתינות, בתקווה שסערת הרגשות שלי לא נשקפת כלפי חוץ. לא רציתי להבריח אותה ומצד שני לא הייתי לגמרי שקט. אני רואה אותה בפעם הראשונה, אך חש כאילו עידן ועידנים אנחנו באים והולכים האחד מהשנייה. ואולי זאת כעת הפעם שבה אנחנו צריכים להבין, לזכור ואולי אף לערוך בינינו תיקון של סליחה ומחילה, חמלה, ואולי אהבה.
"ראי בדמיונך שער"… קול דממה דקה אפף אותנו. ישבנו האחת מול השני במרחק חדר. היא בכורסא גדולה אשר הכילה אותה בתוכה, כמו צדפה קטנטנה האוצרת בתוכה פנינה ענקית, כולה מכונסת בתוך עצמה, ואני על הכסא המשרדי שלי, המתגלגל בחריקת מה על ארבעת גלגליו. עטופים היינו בשתיקה האופפת את רחשי העבר, רגעים ארוכים.
"אני רואה שער עשוי אבנים…", אמרה בקול שקט ומהוסס, כילדה אשר דוברת מתוך חלום שאינה בטוחה בו. עיניה היו עצומות וכל פניה הביעו ריכוז רב, כחוששת להפסיד מראה או צורה. גופה היה רפוי אך ניכר בו מתח רב.
"ראי מהו התאריך הרשום על השער", אמרתי ברוך.
"אלף חמש-מאות ושבעים", ענתה כקוראת את השנה מן הכתוב. "אני יושבת במערה..עם קבוצה של אנשים… אני גבר… אנחנו בצפת". פקחה את עיניה בחטף, כלא מאמינה למה שרואות עיניה. כל גופה נרעד והיא ניסתה בתנועות עדינות לחמם את גופה.
"אני ממציאה כל זאת מהדמיון?", שאלה בהבעת פנים משתוממת, שפתה התחתונה נשמטה קלות ופיה נפער לצורה זעירה, בציירו דמות של תות בשל. עיניה היו מצועפות כרוצה לראות בעת ובעונה אחת את כל העולמות כולם.
"אכן ראית את המראה", חייכתי בהשיבי, כשכולי נמלא בחמלה אליה, וזיכרון נעים מציץ לו בינינו כנפתח מתוך דפי אלבום נשכח… בלא משים, בתנועה לוליינית נעימה, נסחפתי מתוך חדרי והנה אני בבית-מדרש, רוכן על דף גמרא. הנני גבר צעיר, צנום, עם פאות ארוכות ומסתלסלות ועיניים כהות, אף מחודד וחתימת זקן . לילה. אני מביט מסביב ואני לא לבדי. לצידי רכון עימי חברי לתלמוד, הרי זהו ה'חברותא' שלי. גם הוא צנום אך גבוה ממני ומעט יותר מבוגר. אני משקיף עליו וליבי מתמלא באהבה רבה. הוא שולח אלי חיוך מתנצל, מחבק אותי בחוזקה, ניפרד ואץ לביתו אל אישתו וילדתו הפעוטה. דמעה מתגלגלת על לחיי: אני כל-כך אוהב אותו וצר לי על הפרידה. בעודי שקוע בצערי נרעדה הרצפה ונפלו עלי הקירות והתקרה. אני נמחץ בבית המדרש על דף הגמרא. אני לבדי ואין איש מסביבי, מלבד החורבות וענני האבק והשקט שלאחר הרעידה…
"מה קרה לך?", קראה בקול נבהל.
באחת חזרתי לחדרי ושוב אני מולה. אבוי לי, אני מת והיא – היא החברותא מאז. חייכתי בהתנצלות וסיפרתי לה את המראות.
"איך יתכן, הן אני אישה והוא איש".
הסברתי לה שנשמתנו הינה כביכול דו-מינית – זוג שהוא אחד, גבר ואישה השלובים זו בזה, וכל פעם בוחרת נשמתנו כיצד היא רוצה להתגלות, כזכר או כנקבה. ובכל פעם אנו נמצאים במקום אחר ובמפגשים חדשים.
"הנשמה באה והולכת, פותחת מעגלים ושוב נפרדת, על מנת לשוב ולהיפגש עד השלמת כל הגלגולים", הסברתי באורך רוח, בתקווה כי לא חשה בסערה הכול-כך גדולה שעובר אני. הן זימנתי אותה אלי ימים, חודשים ושנים, ועכשיו משהגיעה אלי להיכרות ובדיקת אפשרות לטיפול, אני צריך להיות זהיר על מנת לא להפחידה ולא להרעידה, פן תחמוק ואולי לא תשוב, ואין אני יודע מהיכן היא ומעשיה מהם, מה היא מרגישה והאם יודעת היא?
"מה קורה אותך, אתה נראה כאילו קורה משהו, אולי אני יכולה לעזור לך?", חייכה חיוך מואר אלי, ומייד חשתי קרבה כל כך עמוקה בינינו, והחלטתי לספר לה את מה שאני מרגיש ומה עובר בתוככי.
"אני מטפל באנשים בשחזור גלגולים, וקורה לא פעם שאני מזמן לי, מבלי שאכיר את מי, מישהו מעברי הגלגולי, על מנת לתקן דברים מקולקלים משכבר, ולאפשר לנשמתי, כמו לנשמת המטופלים, לנוע היטב קדימה במסע הנשמות, ללא נטל או עיכובים".
אמרתי זאת מבלי לנשום, על מנת לא להסגיר את התרגשותי, וחייכתי תוך כדי פריסת ידיי לצדדים, כמנסה לחבוק את כל העולמות כולם.
"אני מבינה", לחשה בקול קטן, פקחה וסגרה את עיניה ושוב צמצמה ראייתה כמנסה לאמוד ולבדוק ולהכניס אותי העכשווי לגוף וזיכרון עתיק משם.
נפרדנו על מנת לשוב ולחזור,להמשיך בתהליך.
במשך הזמן כתבתי לה שיר מעורב ממעשי כאן ומזיכרון העבר:
עָמַדְתִּי וְקִלַּפְתִּי לִימוֹן לְסָלָט פֵּרוֹת
וְעָלָה רֵיחַ יָם, ורַחֲצַת בֹּקֶר וּמִקְלַחַת קָרָה,
וְטַעַם מָלוּחַ מוּפָג בְּחָמוּץ.
קִלַּפְתִּי לִימוֹן
וְעָלָה רֵיחַ מְעָרָה בִּצְפָת עֲתִיקָה וִישָנָה וּטְבִילָה
בְּהאר"י וּשְקִיעָה מוּל קֶבֶר.
קִלַּפְתִּי לִימוֹן
וְעָלוּ הַפְּחָדִים הַחֲשָשוֹת הַרִפּוּי הַבּוּשָה וְהַגֹּדֶל
מְחָטִים בַּאֹזֶן וּמְחָטִים לֹא בַּבֶּטֶן.
קִלַּפְתִּי לִימוֹן
וְעַלְתָּה הַשְּתִּיקָה, הַלְּבוּש הַלָּבָן, הֱעָנָן בְּמֵירוֹן,
וְתַהֲלִיךְ וְהוֹדָיָה וּסְגִירַת מַעֲגָל.
קִלַּפְתִּי לִימוֹן
הַכְנִיסִינִי וּמִקְלָט, שְקֵדִים וְצִמּוּקִים.
וּבָא הַחִבּוּק הַנְּשִיקָה הַקִּרְבָה הַרִחוּק,
וְעָלָה גַּעֲגוּעַ.
קִלַּפְתִּי
וְיַרְדָּה הַדִּמְעָה, הִתְכַּנְּסָה בְּסָלָט הַפֵּרוֹת,
וְאַכְלוּ הַאֲנָשִים וְהָיָה לָהֶם מָתוֹק.
קִלַּפְתִּי לִימוֹן וְחָתַכְתִּי אוֹתוֹ לִפְלָחִים
וְאוֹתָם לְקֻבִּיּוֹת.
ושוב חזרנו ולא הסכמנו להיפרד. ועלו זיכרונות .. ושוב נפרדנו. האם מיצינו… לא אדע.
*
אמיתי וילק
*
יאיר ג'
(לשוש שלום, זה סיכום הביניים למה שלמדנו ושביקשת ממני לכתוב כהכנה למפגש הבא שלנו. זה בסדר לפרסם אם נראה לך נכון.)
התיקון שלי הוא השגת עצמאות מתוך ערך עצמי ואיזון גאווה ויהירות. אני מבקש מניצוץ הנשמה שלי לוותר על יהירות, משום שאני מבין שמקורה בתפיסה משובשת של עצמי מול המציאות, מול הרמות הגבוהות שלי ומול בני האדם.
אני מבין היום שאני ניצוץ נשמה שנשלח על ידי נשמת האם שלו לפלנטה כדי לתקן שיבושים, להתנסות, להתאזן, להתעלות על חווית הדואליות 'ליצור אנרגיה חדשה, להיזכר במהותי האמיתית , לשמוע את הקול הפנימי שלי. לשכלל את היכולת לתת ולקבל אהבה, להעלות תדר, להוסיף אור לפלנטה ולסייע בתהליך ההתמרה של הדואליות לאנרגיה החדשה של אחדות הקטבים, ולבצע תיקון וזיכוך פנימי שיאפשרו לי להזרים אור אלוהי לטובתי ולטובת האנושות.
אני מבין שכל נמצאי הפלנטה הם ילדיו האהובים של הבורא האחד
והם נמצאים על לוח המשחק לאותן מטרות בדיוק.
בני האדם שוכנים בגופים נפרדים ועוטים על עצמם מסיכות שונות
בהתאם לשיבוש שהם מבקשים לתקן.
המגוון האנושי הוא אשליה גדולה, גם אם משכנעת מאד.
הבדלים של מין, נטייה מינית, גזע, מעמד חברתי, מעמד כלכלי, מראה פיסי, בריאות, השכלה, מערך פסיכולוגי וכיו"ב, מתחזקים את אשליית הנפרדות,
כאשר למעשה כולם ניצוצות אלוהיים שווים שנחצבו מאותה מחצבת אור,
חלקם מודעים יותר למהותם האמיתית, וחלקם שבויים באשליית האני הכבול לגוף.
אלה המודעים יותר, שאני ביניהם, רכשו את מודעותם בקיומים רבים ומפרכים על הפלנטה
ובעבודה פנימית שתכליתה לפתוח את הלב, לחקור ולדעת את משמעות החיים.
המודעים יותר, המודעים פחות, בני האור, בני החושך, ואינספור בני האדם הנמנים
על כל הקבוצות, או על חלקן, או המזגזגים ביניהן הלוך ושוב,
כולם חיוניים לקיומו של המשחק , וליבת כולם היא אותה הליבה – אור האחד.
אני מבקש מניצוץ הנשמה שלי לוותר על כל סוג של יהירות, משום שהיא נוגדת את כל האמור לעיל.
אני בן אלוהים שווה בין שווים, ואינני שווה יותר מבני אדם אחרים משום סיבה שהיא.
אני נכון כמו שאני, וכל אדם אחר נכון כמו שהוא.
כולנו חיים בכוכב הבחירה החופשית וכל אחד חי את חייו לפי רצונו והבנתו.
יהירות ואליטיזם נובעים מבורות רוחנית, וגם אם לקיתי בהם בעבר או בקיומים קודמים, היום אין להם מקום בתוכי. לא זו בלבד שאינני נעלה על בני אדם אחרים או נחות מהם, אלא שמעליי נמצאות הרמות הגבוהות שלי שנותנות לי חיים, חומלות ואוהבות, ומנחות את דרכי לאיזון והתפתחות.
אני מלא ענווה והודיה על הזכות לקבל עזרה שכזאת
ואני מבקש מניצוץ הנשמה שלי לא ליפול לעולם למקום של יהירות.
מולי נמצאים בני אדם שווים לי
ומעלי נמצאות אנרגיות גבוהות שעוזרות לי להתפתח,
מכאן שאין כל מקום ליהירות אלא רק לענווה והודיה.
אני מבקש מניצוץ הנשמה שלי לוותר על תלות ופסיביות ולרכוש עצמאות מתוך ערך עצמי.
גוף הכאב שלי וסוכניו בקיום הזה לימדו אותי שאני לא יודע מה אני רוצה
באופן שיצר אצלי שיתוק, הימנעות מעשייה ויוזמה, ותחושה של נחיתות ושפלות רוח.
אני מבין כעת שאני הוא הבורא של חיי.
כניצוץ נשמה אלוהי יכולותי הן אינסופיות
הרצון החופשי שלי מקודש בחוק קוסמי.
אני ראוי לחיים של אהבה, שמחה, יצירתיות, שפע וחכמה.
הורגלתי להיחסם על ידי גוף הכאב כדי להגיע בעצמי להבנה הזאת.
'עצמאות' משמעותה היכולת לחוות רצון ולהביא למימושו בפועל.
כל דבר שבכוחו להוסיף אור לחיי ולחיי הזולת הוא ראוי
והרמות הגבוהות שלי יסייעו בידיי להגשימו.
אני מכיר בערך עצמי כבן אלוהים, ואני מבקש מניצוץ הנשמה שלי להכיר בעובדה זו.
כבן אלוהים אני יכול לפעול בעולם החומר וליצור יש מאין.
אני מבקש מהרמות הגבוהות שלי לחוות רצון שמקורו באור,
רצון המוביל אותי בדרך התיקון והייעוד שלי.
רצון אור שכזה יפעיל אותי לעשייה של אור.
אני עצמאי וחופשי ובוחר באור.
*
שולמית רגב
במדבר, ואף ב'לא-מדבר', / תוכל להיכנס אל הערפל / אשר שם האלהים. (שוש צ')
לבדי במדבר
אתהלך במדבר לבדי,
כדי לטהר את עצמי
וליצור את הריק בתוכי.
להוציא את המיותר,
השבור, המאוכזב,
הפחד שעדיין קיים.
מה באמתחתי?
חלומות שהתנפצו,
עלבונות שכמעט נשכחו,
אהבה נכזבת שעדיין כואבת,
אשמה על כל מה שלא עשיתי
על מה שאכזבתי את יקיריי,
מילים שלא אמרתי,
מילים שלא הייתי צריכה לאמור,
פחדים: מחולי
מחוסר ודאות לעתיד
מבדידות, מביקורת
מחוסר בטחון,
מהמוות.
במדבר לבדי,
עם שחר,
כשהאור הראשון בוקע
והעולם מתמלא מיופי נשגב,
אפזר את כל מכאובי
כגרגרי חול דקיקים.
הרוח יישא אותם
וייעלמו במרחבים
האין סופיים.
הריק ימלא את תוכי.
עטופה באור יקרות,
אכנס לערפל
ששם ההוויה.
לאט, כה לאט,
החמלה, הצניעות
הנתינה, והאהבה
יחגגו בפנימיותי,
ופי יגיד
תהילתך
אלוהים!
*
שרון ש'
(ראיון מסוכות 2009. מראיין: עמוס מ')
| עמוס:
|
הי שרון, אני שמח על ההזדמנות לשוחח איתך על הדרך רוחנית שאת הולכת בה. זוכר אותך מהפגישה הראשונה שלנו לפני מספר שנים ונוכח לדעת שישנם הבדלים לא מעטים, בין איך שהיית אז לבין מה שאת מקרינה היום, אף שלמרות הכול את עדיין הנך אותה שרון שהכרתי. האם יש לך זיכרון מאירוע כלשהו שהביא אותך לצורך בשינוי וכניסה לעולם המודעות הרוחנית? |
| שרון: | אני לא זוכרת אירוע מסויים. משנות העשרה שלי הייתה לי תחושה מאד חזקה שיש משהו מעבר לחיים כפי שאני חייה אותם. החיים נראו לי די סתמיים וחסרי משמעות ובאופן כללי לא חוויתי ממש הנאה והתלהבות משום דבר, יום בא ויום הולך. מצד שני הייתה לי כל הזמן תחושה מאד חזקה שחייב להיות משהו מעבר לזה. באותה תקופה חיפשתי תשובות באמצעות ספרות שקראתי. בהמשך למדתי פילוסופיה באוניברסיטת מתוך ניסיון למצוא תשובות למשמעות החיים ויותר מאוחר הגעתי לבודהיזם ולטאואיזם. שם קיבלתי הרבה תובנות, הגעתי לשקט נפשי הרבה יותר גדול, ורכשתי כלים- דרך מדיטציה והתבוננות "מרוחקת" ותצפיתית על הצורה שבה אני מתנהלת- שאיפשרו לי להגיב בצורה יותר מאוזנת. אך עדיין הרגשתי שמשהו חסר, שיש סיבה לכך שדברים הם כפי שהינם- ותשובות לשאלה זו לא מצאתי בבודהיזם. |
| עמוס: | אנא ספרי על הדרך שעברת בתהליך השינוי, מה למדת, מה חווית? |
| שרון: | מבחינתי התהליך הכי משמעותי התחיל לצבור תאוצה דרך העבודה שלי עם שוש (ד"ר שוש צימרמן). כשנחשפתי לתכנים שהיא מעבירה קיבלתי בפעם הראשונה תשובות לשאלות המטאפיזיות ששאלתי את עצמי- מדוע קיים העולם ומדוע אנו חיים. ברגע ששמעתי את הדברים, הם צלצלו לי נכונים וגרמו לי להרגיש שסופסוף מצאתי את אשר חיפשתי. השלב הבא היה ללמוד כיצד, מתוך הבנה של הסיבות לקיומנו, ניתן לחיות באופן אשר יממש יותר מטרות אלו וע"י כך (מסתבר)- יאפשר לנו חיים מלאים ומאושרים יותר. מעבר לחשיפה לתכנים בסדנאות ומפגשים קבוצתיים, התחלתי עבודה פרטנית עם שוש, שאפשרה לי להתייחס ולטפל בהיבטים ספציפים אצלי הזוקקים תיקון. התהליך לא היה פשוט וחלק. בשלב הראשון רק נחשפתי לידע והרגשתי שהוא נכון עבורי. השלב הבא דרש כבר התבוננות מעמיקה במרכיבים לא מאוזנים ולעיתים מכאיבים בחיי, ויישום בחיי היומיום התנהלות שונה (במחשבה, בדיבור ובמעשה). תהליך גרם להתעוררות מאד חזקה של האגו וכתוצאה מכך התעוררה בי התנגדות מאוד גדולה לעבודה. הדבר בא לידי ביטוי בקושי להתמסר ולתת אמון בדרך הזו. הרגשתי שהשכל והרציונל מאד מתנגדים לרעיונות כגון "הכל אנרגיה" ו- "הכול אחד". חוויתי בתוכי מאבק גדול בין המשיכה שלי לעולם הזה והתחושה שזה נכון, לבין המסגרת השכלתנית שבה גדלתי ודרכה נהגתי לראות ולפעול בעולם. מאבק זה גרם לתחושת תסכול וקושי מאד גדולים ועד שלא הגיע לנקודת שיא, לא הצלחתי לשחרר את האחיזה והצורך בשליטה, על מנת להתמסר באמון מלא לתהליך העבודה. |
| עמוס: | אנא שתפי אותנו באירוע מיוחד שחווית במהלך המסע האישי שלך להתפתחות הרוחנית, אשר עשה לך WOW והביא אותך למקום אחר, אם היה כזה. |
| שרון: |
כפי שתארתי, בשלב כלשהו בעבודתי עם שוש ההתקדמות "נתקעה"- הרביתי לנתח את הנאמר דרך השכל ואף עלו בי הרבה ביקורות והתנגדויות כלפי הדברים. היה שם סוג של מאבק כוח ביני לבין מה שנאמר על ידי שוש. חשתי תסכול רב וקושי להתמסר לעבודה הפנימית. המצב הזה הלך ונבנה בתוכי במשך תקופה ארוכה, וכל נסיונותי להתגבר עליו לא צלחו. עד אשר… הגעתי לפגישה מתוכננת עם שוש, שהתרחשה בערב יום כיפור. הגעתי עם צורך מאד חזק לאוורר ולהוציא את תחושותי כחלק מתהליך הניקוי של יום כיפור. להפתעתי, התגובה של שוש הייתה מאד חריפה. היא הבהירה לי שיום כיפור מיועד לבקשות סליחה על מעשים שלנו, ולא על מנת לפרוק מצוקות וטענות. משהו במפגש הזה הצליח "להפיל איזשהו אסימון" סופסוף, ניער אותי, ואיפשר לי לשחרר את הצורך שלי בשליטה (שכלית) בתהליך העבודה עם שוש. אני זוכרת שאת יום הכיפורים למחרת ביליתי בהתכנסות אל תוך עצמי ,והתכוונות גדולה להתמסר מעתה ואילך לתהליך, תוך השהיית הספקות (הנובעים מהשכל) והפסקת השפיטה והביקורת. הבנתי שכל עוד אני לא נותנת לדברים המוצעים לי צ'אנס אמיתי (בכך שאני כל הזמן מתנגדת)- אני לא יכולה באמת לעשות שינוי. ולכן עלי לבחור- להפסיק לעבוד עם שוש- או לעבוד מתוך התמסרות מלאה לנאמר לי- ולבחון את התוצאות. מאז הפסקתי להתנגד והתמסרתי באופן מלא- החלטתי שאני משתתפת (כמיטב יכולתי) בכל הסדנאות, השעורים והפגישות האישיות. התחילה שרשרת של תובנות חדשות שאט-אט הובילו לשינוי תפיסות והתנהלות בחיי היום יום, ובעקבות כך השתנו החוויות שלי, היחסים עם אנשים והתמודדויות שלי עם סיטואציות ביומיום. השינויים לא ארעו ביום אחד, אלא על פני חודשים – אך מידי פעם הייתי מתבוננת ונזכרת בצורה בה התנהלתי בעבר ביחס לתחום מסויים, וכיצד הדברים שונים היום, והשינויים אכן היו גדולים ומרגשים. |
| עמוס: | איך את זוכרת את עצמך שהיית פעם בפרספקטיבה להיום? |
| שרון: | הייתי מאד סגורה וצינית, הרגשתי צורך להתגונן מהעולם והיה לי קושי להיפתח, היה בי הרבה פחד מכל הלא מוכר. הייתה בי הרבה נוקשות חשיבתית. התקשיתי לקבל מחמאות (ובכלל, לקבל). לא הרגשתי בנוח בסביבת אנשים חדשים וסביבה לא מוכרת, העדפתי להסתגר, לא להתבלט. הרגשתי חוסר בטחון גדול שגרם לי כל הזמן ללמוד עוד ועוד מתוך תחושה ש"אני לא יודעת מספיק" ו"אני לא מסוגלת". הייתי הרבה יותר פרפקציוניסטית, התקשתי לזרום עם דברים כפי שהם, הרבתי לבקר ולהלקות את עצמי, ראיתי בעיקר את הצדדים הבעיתיים שבי ולא פירגנתי לעצמי על הדברים החיוביים. |
| עמוס: | איך, בהשוואה לזה, את רואה את עצמך היום? |
| שרון: |
יש לי היום יותר פתיחות לעולם ובעיקר לעצמי. אני הרבה פחות מבקרת את עצמי ופחות נלחמת בצדדים הפחות מוארים שלי, ואני יותר ויותר מפתחת מיומנות לראות אותם ולהתמודד איתם. ההתמודדות שלי עם פחדים/כעסים/חוסר בטחון כבר לא מגיעה דרך מאבק וביקורת עצמית- היום אני רואה אותם ככלים שמאפשרים לי לעבוד ולהתפתח. למשל, כיום כשאני מרגישה שצפים בי פחד או ביקורת בסיטואציה מסוימת, אני קודם כל נותנת לעצמי רק לחוות אותם מבלי לשפוט אותם ואז אני בודקת ממה הם נובעים ועובדת על שינוי התפיסה שהובילה אליהם. לדוגמא, כשאני מזהה אצלי התנגדות לאדם מסוים, אני מנסה לבדוק ממה זה נובע. כיום אני מבינה שההתנגדות שבתוכי קשורה למשהו אצלי ורק משתקפת דרך האדם השני. כלומר – הבעיה אינה קשורה אליו. אני בודקת לאיזה נושא לא-פתור אצלי זה קשור, ועובדת על שינוי התפיסה העומדת בשורש הענין. זה מאפשר לי לשמור על פתיחות כלפיו ונותן לי חומר לעבודה עצמית . כך הדבר לגבי כל סיטואציה/אדם/חוויה שמעוררים בי אי נוחות. לפעמים לוקח לי זמן עד שאני מזהה את העובדה שאני בהתנגדות, אך ברגע שאני מזהה זאת, אני קודם כל מזכירה לעצמי לא לבקר את עצמי, ופונה להתייחסות ענינית לאותו ענין. אני מרגישה שככל שאני מתמודדת יותר עם חלקים לא מאוזנים אצלי, ומצליחה לשנות את ההנהלות שלי ביחס אליהם, כך קל לי יותר להמשיך בעבודה- אני מרגישה שהפן שבי שיכול להתמודד עם האתגרים מתחזק, ולכן קל לי יותר להתמודד עם האתגר הבא. באופן כללי אני מרגישה יותר שמחה, נינוחה, ויכולה לזרום יותר עם הבלתי –צפוי. אני פועלת פחות מהשכל ונותנת יותר מקום לרגש. אני יותר קשובה ל"מה מרגיש לי נכון"- ופועלת יותר מתוך מקום זה. כתוצאה מכך, אני מרגישה יותר שלמה עם עצמי, שאני יותר מבטאת את מי שאני באמת. |
| עמוס: | מהן התגובות המתקבלות מהסביבה ובמיוחד מהמשפחה הקרובה ואיך את מגיבה אליהן? |
| שרון: | היות והשינויים היו מאד הדרגתיים ועדינים ונתפרשו על פני תקופה ארוכה, איני יכולה להעלות כרגע מזכרוני תגובה ספציפית. אני בהחלט רואה איך מערכות היחסים שלי השתנו- לעיתים, השינוי בצורה בה אני מגיבה ופועלת, הוביל לשינוי אצל האדם שמולי. |
| עמוס: | אנו עומדים לסיים, האם יש לך עוד משהו חשוב לספר לנו? |
| שרון: |
ההבנה שלי היא שעבודה רוחנית זה משהו שאין לו נקודת סיום. אין רגע הארה שלאחריו האדם נטול אתגרים או צורך להמשיך לעבוד, וכל שלב של התפתחות מאפשר להיבטי צל אחרים להיחשף, וגם עליהם צריך לעבוד. אני כל כך מלאת הודיה לכך שהתאפשר לי למצוא את הדרך הזו, המרגישה כל כך נכונה עבורי, ועל כך שיש לי אפשרות לתרגל ולישם אותה בחיים שלי. אני מודה על כך שפגשתי את שוש ומודה על קיומה של הקהילה, המאפשר לי מערכת תמיכה, צמיחה ושותפות. |
| עמוס: | תודה לך שרון על החוויה הנעימה לשוחח איתך ולשמוע על עבודתך הרוחנית בהתפתחותה. בהצלחה רבה לך בהמשך – בכל מעשיך. |
*
רונית
לפני כשמונה שנים הכרתי את שוש. הייתי אז בת 30 בערך ונורא נורא רציתי כבר למצוא את זיווגי משורש נשמתי ולהקים משפחה.
הייתי פצועה וחבולה ממערכות יחסים שהדפוס החוזר בהן היה זה שהוביל כל פעם מחדש לאכזבה ושברון לב.
חוץ מזה הכל היה בסדר גמור בחיים שלי. עבדתי בעבודה משמעותית ומספקת. סיימתי תואר שני. ביליתי בעיר הגדולה ונתברכתי בהמון חברים וחברות טובים.
דבר אחר מהותי היה חסר. חיסרון זה צבע את הכל באפור. ז ו ג י ו ת!
התמזל מזלי, ושולי, שהייתה לי הזכות להיות מטופלת שלה, המליצה לי לקבוע פגישה עם שוש צימרמן.
הפגישה הראשונה הייתה על חוף הים בבית ינאי. הרגשתי ש'הגעתי הביתה'. שסוף סוף יש תקווה. שבהכוונה ובעבודה הרוחנית בליוויה של שוש… יהיה סוף טוב.
במהלך השנים הבאות הצטרפתי לשורת תלמידיה המקסימים של קהילת ש"צ.
השתתפתי בשיעורים, במפגשי ראשי-החודש והחגים, וכמובן באין-ספור פגישות אישיות.
הרחבתי את הידע והראייה הרוחנית שלי. למדתי מהיסוד מושגים וכלים במודעות רוחנית. ניקיתי 'סתימות' אנרגטיות ברמת הנשמה (אנ"ת, מגלגולים אחרים, מגלגול זה – הילדה הפנימית, יחסים קודמים עם גברים ועוד ועוד…)
כל מפגש – קבוצתי או אישי עם שוש קידם אותי עוד צעד ועוד פסיעה אל עבר המטרה. (כמובן שהדרך היא החשובה באמת…) מה שקרה בסוף… זה… שאת בעלי הכרתי באחת מקבוצות הלימוד של קהילת ש"צ.
האמת, שהכרנו כבר הרבה הרבה קודם במפגשי הלימוד… אבל הזמן הנכון הגיע כשהייתה מוכנות של שנינו לקשר המיוחל והמבורך. אז המציאות, בדרכה שלה, עולה על כל דמיון. לפני כחצי שנה עברו לגור בבית חדש ונולד לנו בן מתוק.
אני מרגישה שהסיפור שלי הוא דוגמא לנחישות והשקעה, לאפשרויות הבלתי מוגבלות שלנו ליצור את מציאות חיינו, ולכך שהדרך הרוחנית נושאת פירות. פירות יפים, מזינים ומתוקים, טפו טפו טפו…
אבל גם בלי קשר לפירות, זו דרך חיים שאין טובה ונכונה ממנה מבחינתי: מדיטציות, נשימות, התכוונות יום יומית לנשגב, להתפתחות, למהות, לנתינה, לאהבה, להודיה, לאחדות. האמונה בנצחיות הנשמה. באלוהים. אור ואהבה לכולם.
*
איילת פרנקל
איילת עיצבה גם את כל ההזמנות לאירועי קהילת שצ, המובאות באתר. תודה לך!
*
מירב וסהר חופי
הדרך הביתה / מירב
מילים הם תחבושות לפצעים,
עלים הם שמיכה לאדמה,
העננים דואגים לשמיים,
המים הם ערסל הנשמה,
אבדתי את עצמי
בסופה חולפת
האם אמצא את הדרך הביתה?
חולפת דרך הסופה
אל השקט שבעין הסערה
אל השקט המאיר שבתוכי
אל….
נשמתי
אל…
הבית שבי,
שבאלוהי שבי,
שבך,
שבנו,
שבליבנו,
שבלב-הפועם-
במרכזו-של-היש
במרכזו של האין…
*
נאור וילק
*
יפה דגן
מתחת לסלע ולמגרה
מעל לכל דמיון
צומח לפלא
הרצון.
מתחת לסלע וללב
הוא לבדו
מתלבלב.
הוא הרגע שסופו חולף
הוא מתחלף ונושף
ונוגע ברצון
שהופך כל אבן
ומתחפף.
*
אריק צרפתי
ככל שאני נמצא יותר זמן ליד החבר החדש הזה שלי, ככה אני לאט מתחיל להבין מה יש בו….פעם הוא מזמין אותי ..ופעם לך חפש …הוא לא כזה מתחנחן…הוא גס כזה ואפילו דוקרני..לא מתפשר וגם לא מרצה..רואים מה עבר עליו בחייו..יש פה שבר וקרע וחיספוס ..לא ילד החבר הזה…אבל שניה אחת .יש בו גם רוך קטיפתי..וקימורים נעימים מאד למגע ונעימים למראה..המרקם הסיבי הבשרני הקטיפתי..ויש מצבים שהוא גם מזמין אותי לנוח עליו..וליבו לב אוהב…השילוב של החיספוס עם הקטיפתיות..הרך והקשה..יש בו תנועה יש בו זרימה…יש בו הכל..מהכל….ואני דיי מזדהה איתו..אולי זאת אהבה??
*
ענבל סמית
*
שחר דייג וילק
*
גניה דגן
*
אבשלום חרובי
כבר נאמר : "הכל צפוי והרשות נתונה"…לכן עלינו להבין שבאחריותנו לרדת לעומקם של הדברים, להבין את חוקיו הקוסמיים הנצחיים של עולמנו, לחקור את שבאנו לעשות, ללמוד ולתקן כאן ולעשות את העשייה הנדרשת לשם כך. רק אנו עצמנו יכולים לבחור בכך, היות ו'חוק הבחירה החופשית' הוא מעל לכל…. רק אנחנו עצמנו יכולים לקחת אחריות אמיתית על חיינו, לנוע בנחישות לעבר התיקון שלנו ולחיות את הייעוד שלנו.
מנסיון אישי ומנסיונם של אחרים, את זה כמעט בלתי-אפשרי לעשות לבד – העבודה הופכת פעמים רבות ל'עבודה על עצמי' ועלינו להעזר במורה רוחני אמיתי לשם כך – מורה שלא רק מלמד אותנו, אלא גם עוזר לנו לראות דברים, שאנחנו מסתירים מעצמנו, או שפשוט אנו לא יכולים לראותם, בנקודת הזמן, בנקודת ההתפתחות שבה אנו נמצאים.
אני זכיתי לפגוש מורה כזאת , לפני כשלוש וחצי שנים. פגשתי אותך שוש, בעקבות המלצה של חבר, והעבודה המופלאה שעשיתי אתך ועם עצמי, בשלוב של לימודים אינטנסיבים וסדנאות, והטמעה של כל זאת בחיי היומיום שלי – כל אלו יצרו 'קפיצה קוואנטית' אדירה בחיי ואני מרגיש שאני נע לעבר הקפיצה הבאה…
זו בפירוש המתנה הכי גדולה שנתתי לעצמי, לנשמתי, לסביבתי, ואני מעניק אותה לכל מי שמסכים, אפילו במעט, להיפתח למשהו אחר בחייו, לפתוח את ליבו – השער לנשמתו ואת אוזניו הפנימיות, להכיר ולמצות את ישותו ומופלאותו האינסופיות.
בעייני, כל רגע שלא עושים זאת, זה רגע מבוזבז של חיים.