איך ליישב בין הרצון לקבל את עצמי כפי שאני לבין הרצון לתקן את עצמי?

תלמיד אחד חכם, בשיעור פרטי, שאל שאלה משמעותית לכולם, קיבל עליה תשובה ארוכה, הקליט, הקליד ושלח אלי. ואני מפרסמת את הדברים לטובת כולנו.

נקודת המוצא היא שכל מה שקיים בהווה הוא
נכון, מתאים וראוי (נמ"ר),
והסיבה לכך היא שאנחנו נמצאים כאן כדי להתנסות,
וכל התנסות ראויה, במיוחד כאשר מופקים לקחים  
ונלמדים שיעורים.

מסלול החיים, "החוזה המקודש", מעוצב בראשי פרקים,
וראוי לי לסמוך על עצמי ועל מה שתיכננתי לפני הולדתי.
ולכן, בכל רגע נתון זה בסדר גמור להיות מי שאני, אם כי
זה לא פוטר אותי מהחובה והאחריות להתפתחותי האישית,
לתיקון היבטים שנראים לי טעוני תיקון.

אני יכול לקבל את עצמי לחלוטין,
משום שאני זורם עם זרם המציאות הפנימית שלי ומקבל אותו,
אבל בו-זמנית אני גם לומד את עצמי ועושה עבודה של תיקון.

ומפני שהתרגלתי לדפוסי ההתנהלות שלי,
לפעמים מאתגר מאוד עבורי, במהלך התהליך
של השיפור והתיקון, למזער היבט מסוים בתוכי
שהוא בעצם שלול-אור. אבל אני מודע לכך,
ושואף לשלול את השלול, מתוך חמלה וקבלה שלו.

שני הדברים שצויינו בכותרת –
הרצון לקבל את עצמי כפי שאני
והרצון לתקן את עצמי,
כלל לא עומדים בסתירה,
כאשר אנחנו מבינים שבאנו הנה כדי להתנסות
אבל גם כדי להתפתח בהתנסות,
ושתהליך האבולוציה הרוחנית שלי
הוא בעצם ההתנסות הגדולה ביותר,
התרומה הגדולה ביותר לעצמי, ל'אני-הנני',
כי זו תכלית הניסוי והניסיון.

הניסוי מבקש לראות עד כמה נתפתח כאן,
עד כמה מסת האבולוציה תהיה עוצמתית
בתחום האהבה והאחדות.
הניסיון מבקש שניצור תקשורת עם מכלול האני-הנני.

אם יש לך רצף של התנסויות, ואף אם שליליות, 
הרי שהוא בא לקדם אותך,
להוות רצף של שיעורים עבורך, 
להביא אותך לכך שתפיק לקחים ממנו.
מכאן שבכל רגע נתון
אתה בסדר גמור, כי
זה מה שאתה יכול לעשות כרגע,
זה מה שאתה מסוגל כרגע,
וזה בסדר גמור כל עוד אתה זוכר
את המחויבות שלך להתפתח.

לכן, אל נא תשפוט בחומרה ובאי-קבלה 
את עצמך, או את מה שקורה לך!
גם כשנדמה שדורכים במקום, למעשה מתקדמים,
כי בסופו של תהליך "רע", שמצטבר,
מתעוררים ומתמרדים ואומרים:
"אני לא יכול ככה יותר. אני חייב אחרת".

למשל זוג שלא מסתדר, רב שוב ושוב,
והאישה אומרת בליבה, "מה הטעם למריבה הזאת?".
יש לה טעם, למריבה, אם בסופו של דבר,
כאחת מני רבות, היא זו שמביאה
להחלטה להגיע לטיפול זוגי שישפר את התמונה,
או להחלטה להיפרד ובכך להתפתח הלאה;
כך, בסופו של דבר, המריבה מאפשרת התפתחות.

לכל חוויה יש טעם ומשמעות. לכן ראוי לי לומר לעצמי:
אין מצב שבו אני לא מוכן לקבל את עצמי ו/ או את מציאותי.

כשאני מתפתח במודעות רוחנית ומבין מהו תיקון נשמה,
אני מקבל את עצמי עם השיבושים שהם חלק ממני. 
השיבושים חשובים מאוד, כאמור, כמו כישלונות,
כי הם מובילים אותנו, במהלך ההתפתחות שלנו,
להפנמת "לא זו הדרך", לתיקון.

לכן, מאד נכון לקבל את עצמי כמות שאני,
בהבנה ובאהבה, ולפעול לתיקון מה שנראה לי
טעון-תיקון, בלי להתפשר ולוותר ולהעלים עין.

ונזכור: גם אם אני לא מצליח כעת לפעול במרץ
לתיקון השיבושים שלי, והם עדיין איתי – הם חשובים,
כי כאמור יום אחד לגמרי יימאס לי לחוות אותם,
סאת השיבושים תתמלא –
ואני אתעורר בכל מאודי

לשינוי.