העישון וחדילתו מפרספקטיבת הנשמה

(רשומה מעובדת על-פי תובנות שנמסרו לב"כ בפגישה אישית – מאי 2007)

רוב הנשמות הן בעלות רגישות אנרגטית מסוימת (ובאופן מוקצן – נשמות אינדיגו-קריסטל). בדרך-כלל חוות רוב הנשמות קשיי התאקלמות בגופי אדם. עם זאת, ההשתרשות בגוף מספקת לנשמה (לכול נשמה), מידה חשובה, חיונית, של ביטחון ו'הגנה'.

אנשים בעלי נשמות מפותחות חווים קושי מסוים, כאשר נמצא בקרבתם אדם בעל אנרגיה נמוכה, או כשהם שרויים בסיטואציה נמוכת-תדר, "נטולת-אור"; בהמשך מיידי לחוויית הקושי, פעולות של אכילה לא-מבוקרת ועישון מתרחשות אצלם (כביכול ללא יכולת לשלוט בהן), בזמן/לאחר חווית הקושי, המביאה עמה תנודה רגשית מועצמת. פעולות אלה בדרך-כלל נלמדו וקיבלו "עידוד", לאורך שנים, מן ההורים (או נוכחות קבועה אחרת בילדות) שעישנו או אכלו, כתגובה על תנודה רגשית כלשהי, או בעת שהיו שרויים במצב שהביא לירידת תדר (כגון לחץ, כעס או עייפות).

מדובר כאן בתגובה נשמתית רגישה,  המבקשת חווית קרקוע כשסתום רגשי, כהפך מהתגעשות, שמקורה בהתרשמות אנרגטית רגשית חזקה, המועברת בשברירי שניות מן הגופנפש לנשמה. כאשר יש באדם תחושת איזון מסוים מצד אחד, ויציאה פתאומית ממנה (אף כי אולי גם לעתים צפויה מראש, כמו למשל בפגישה מורכבת עם אימא), מצד שני, בבחינת "מה קורה לי כעת!?" – משודר לנשמה חשש-פחד מהפרת איזון אנרגטי פנימי, שמבקש מידית אחיזה בגוף ובמוצק שיקושר אליו (אוכל, סגריה).

נתמקד עתה בהיבט אחד של העישון – מפרספקטיבת הנשמה. ראוי לציין שאני מאייתת כאן 'סגריה' כדי להנכיח בכך את תפישתי, לפיה העישון, מיד בתחילתו, סוגר את המשך הזרמת הרגש המועצם מן הנפש אל הנשמה. באמצעות פעולת העישון (כבמקרי התמכרות אחרים) נאטם במידה מסוימת הקשר של 'האני היומיומי' (גופנפש) עם 'האני הגבוה' (נאטם – 'סגר'; "יה", כשזוכרים שמדובר בניצוץ אלוהי).

מוקד פעולת העישון ברמת הנשמה, הנו אם-כן מוקד רגשי: הצורך המידי הוא לקחת פסק זמן כדי לעכל התגעשות רגשית. כאשר מצליחים למצוא "תחליפי פסק זמן" ולהטמיעם כהרגל – ההצלחה ב'לחדול לעשן' מובטחת. מדובר אם-כן בפעולת העישון כבמעין Time out   – התכנסות פנימה, עיסוק שנותן שהות להירגע, התעסקות עבור עצמי; העיסוק הזה מהווה זמן עיכול, התכנסות לשם עיבוד נתונים, לאיזון ול'פריקה' של אנרגיה עודפת.

כשהתדר מאוזן, יש רגישות לחריגה מתדר, לזעזוע בתדר; הסיגריה, במקרה של נוכחות כלשהי שיוצרת חריגה מתדר מאוזן, מהווה פסק זמן לאיזון התדר לאחר החריגה שנחוותה. כשיש רצון לחדול מלעשן, נשאלת השאלה איך לווסת את התדר ללא הסגריה?!

בנוסף, לנשמה, באמצעות הסגריה, יש העצמה של הקשר עם הגוף, לאחר זמן קצר מאוד של עישון. למה? העשן הוא משהו מוחשי אשר נכנס ויוצא מהגוף; כשהאדם נושף גם הנשמה רואה את העשן יוצא דרך הגוף שלה. הנשמה צריכה לראות קשר עם הגוף שלה – התמכרות הנשמה מתבצעת כי היא צריכה הוכחה פיזית. במקרים מסוימים הנשמה ראתה גם שאנשים במשפחה עשו את זה – ובעשותה כמוהם היא מרגישה ביטחון.

מוצעת כאן הבנה מקיפה:

'הנשמה המעשנת', היא אם-כן זו שזוקקת עישון על מנת לחוות עצמה בתוך הגוף. בהתגלמותה בגוף הנשמה מבינה את הגוף כחלק בלתי נפרד ממנה, וכדי לחזק את הקשר איתו היא ממלאת עצמה ברכיב פיזי – מזון או עשן; חוויית הזרימה אל תוכה מעניקה כאמור לנשמה 'פיזיות' חיונית, בעיקר כאשר מתרחשים שינויים בתדר אשר קשורים בהיבטים של רגש. מדובר ברגש מועצם – חיובי או שלילי, נעים, או לא נעים. ההזדקקות להירגע "בחיק הגוף" היא תחושה כמעט אוטומטית של הנשמה, שמבקשת בטחון באמצעות פעולות הגוף. לכן היא תחווה את הגוף על ידי זה שתוציא ותכניס עשן, או תבלע משהו, ואז מערכות הנשימה והעיכול מדווחות ש"הכל בסדר".

העיסוק בסגריה הוא לכן מעין טקס גופני חשוב לנשמה. זאת הסיבה שמעשנים מרגישים שנגזל מהם אקט מסוים, כאשר מישהו מדליק עבורם סיגריה ואינו מניח לנשמה-בגוף להתעסק באש, שבנוסף – היא תמיד משרה ביטחון על הנשמה, עוד מימי קדם (האש מקושרת בחוויית הנשמה עם ביטחון, אוכל מבושל, חום, בניית בית ועוד). מכאן באה ה"התמכרות" – המעשן מרגיש לא טוב אם אין לו סיגריות; למעשה זוהי הנשמה הנלחצת שהוכחת הגוף (body proof) ורווחתה מחווייתה את הגוף נלקחות ממנה.

הפתרון יכול להיות קשור באיך ללמד את הנשמה להגיע לסיפוק המטרות האלה. השאיפה היא ליצור טקס חלופי עם תקשורת מידית עם העצמי הגבוה – שהכול בסדר, הכל מדויק, כמו שצריך להיות, ואין חשש מהצפה, אף כי עצימות הרגש מורגשת כ'מטביעה', שכן רגש הוא אנרגיה זורמת, אנרגיה בתנועה (e-motion).

לפי ההבנה שבעצם זיהוי הבעיה (הצפת הרגש) טמון תמיד זרע הפתרון (לחדול לעשן),   מומלץ קודם-כול לעשות התמרה של רגש הפרדתי לרגש אחדותי, מול האדם המסוים שנוכחותו יוצרת את ההצפה, או בסיטואציה ה'מציפה'. יש להתמיר את תנועת הרגש שנוצרה ולהפוך אותה מחוויית פחד (שבאה כזכור מתנודה חריגה בתדר) לחוויה של קשר יזום בין הנפש לנשמה, בין ה'אני' ל'הנני'.

תרגול:

קח במחשבתך, כדוגמה, מצב שבמהלכו אתה שרוי בתדר יציב. הכל זורם כשורה. והנה – עכשיו מתרחש משהו מעצבן, או משמח מאוד, משהו שמביא אותך לרצות לעשן. דמיין את עצמך רוצה לצאת החוצה ולהדליק סגריה. עכשיו תראה איך במקום לצאת החוצה לעשן, אתה נושם מכתר הראש נשימת אור עוצמתית של ספירלת אור, ומכניס שני סלילי אור דקים דרך פתחי הנחיריים… אתה רואה כיצד האור הנכנס פוגש בעוברו דרך הגרון, בין אזור הגרון לצ'אקרת הלב, את הרגש המועצם שלך שעבר לנשמתך, וגם את החשש, הפחד של הנשמה, מאיבוד האיזון שנוצר ועולה מן הלב. תתבונן איך נראה האור ביחס אליהם; תן להם להתערבב יחד באזור שבין הגרון לבין הלב. תן לאור הנכנס ולאור הכהה של הרגשות הלא-נעימים להתערבב; תמשיך לנשום ותעלה לאט-לאט את התדר של התרכובת הכהה על-ידי נשימת אור לתוכו ומתן תשומת-לב לאור הממלא אותו ולא לפחד ולכעס, או לתיסכול – או לכול רגש מועצם לא-נעים או כן נעים, שעלול להפר האיזון. ממוקד רק באור, אתה נושם מאוד עמוק, ועכשיו תוך כדי נשימה אתה רואה את התרכובת המוארת מסתובבת "מתחת לגרון", באיטיות, בניגוד לכיוון השעון, וכשהסיבוב ממשיך ומתחיל להיות יותר מהיר, אתה עוצר ומתחיל לסובב את כדור האור לכיוון השני, כיוון השעון, הכיוון 'הנכון'. זו נקודת ההתמרה. האנרגיה של האור והאהבה הזורמת אליך משלושת הפתחים מתחזקת ומחזקת את כדור האור שנוצר מהתרכובת. כעת אתה מדגיש את אנרגיית האור העולה כלפי מעלה ומעלה את הכדור, והקול הפנימי שלך, הבא מן הגרון, רוכב-כביכול על הכדור עולה למעלה למקום הדמיוני של מושב הנשמה בנקודת ה"טיקה" (מעל לחיבור-כביכול של הגבות) ומעביר מסר לנשמה: "הכל בסדר, את בגוף שלך והגוף אוהב אותך… הכל בסדר… הגוף אוהב אותך… הגוף מכיל אותך באהבה". ההתמקדות היא בתהליך ההדמיה  וההתכוונות, ולא במחשבה – ברגע שקורה.

ממושג ה'ר ג ע' נגזר הפועל  'ל ה ר ג ע'; מרגוע אמיתי מתרחש תמיד ברגע הזה.

מדובר אם-כן בעישון כבאחד מן המקרים הרבים בהם גוף הכאב פועל על הנשמה ברגעי הצפה המורגשים כמאיימים להפר את איזונה. תהליך ההרגעה, המוצע כאן, בא מתוך מחויבות הנפשגוף לאיזון, והוא מכוון כאמור אל הנשמה השומעת שהכול בסדר, מדויק, מושלם, ושאין צורך בהגנה ומעין-בריחה לשם התנתקות מן המציאות.

הנכתב כאן והמוצע כאן כדרך-ריפוי, מתאימים גם להתמכרויות אחרות, בשינויים מתבקשים.

ואכן, התמכרות היא בדרך-כלל ביטוי למעין-ברית של כחש ו'מרמה' שעורך גוף הכאב עם הנשמה: 'אני אזכיר לך לברוח אל התמכרותך ואת תרוויחי מכך שתפרקי את חוסר הנוחות הרגשית שלך'. במודעות רוחנית אנחנו מבקשים להפר את הברית הזאת, לא על-ידי התנגדות אלא על-ידי מחויבות-לעצמי, תוך הדמיה והכנסה-לגוף של אור קוסמי-אלוהי, שהוא אנרגיה של אהבה וביטוי של אהבה-לעצמי. המתמכרים ברובם לוקים בסעיף זה, ותכנית הנשמה, בכוונה! – ממריצה אותם להגיע להתמכרות על-מנת לחתור בכול הכוח להשגת ערך עצמי מאוזן, על-ידי טיפוח אחריות ומחויבות לעצמאות-עצמם בכול רמות קיומם.