הדברים הבאים אולי ישמעו ברורים מאליהם בשביל חלק מהאנשים, אבל בשביל החלק האחר זהו עניין שצריך לחדד והוא לא מובן מאליו:

ברמת העיקרון אנו אמורים, כידוע – לאכול בכדי לחיות ולא לחיות על מנת לאכול.

עבור חלקנו האכילה מלווה במיני אפקטים פסיכולוגיים שמשפיעים על דפוסי האכילה ועל ההזדקקות והצורך בה. 

ההבנה היא שכאשר אכילה מלווה באנרגיה הפרדתית: ברגשות אשמה, בתחושת אי נעימות, בקונפליקטים פנימיים ובירידת תדר – האוכל הוא סוגיה בעייתית, מכאיבה, ויש מקום וצורך לרדת לשורש העניין על-מנת להבריאו.

היחס לאוכל, ותפישת האוכל כסוגיה בעייתית, קשורים ליחסים שלנו עם הילד הפנימי שבתוכנו, והם נוצרו מכך שבילדותנו האכילה לוותה ברגש שלילי של מישהו אחר, משמעותי בחיינו (לרוב האם או האב, ולרוב מדובר בפחד מפני איבוד אהבת ההורים כלפינו).

בבגרותנו, הזמן הספציפי בו הילד/ה הקטן/ה בתוכנו צץ/ה, הוא – בין היתר ובעיקר – 1. בעת שאנו ננזפים (כאשר מתייחסים לאדם כאל ילד, הילד הפנימי מופיע). 2. במקומות בהם אנו "צריכים" ("חייבים") לעשות פעולה בלתי רצויה.

כדי להבהיר את בעייתיות נושא האכילה ארחיב על-ידי תיאור התנסותי האישית, בהבנה שלדברים יש שלל גוונים ותופעות.

בילדותי האוכל שאכלתי היה באופן תמידי תחת פיקוח. חשוב היה לאכול רק אוכל מסויים וחשוב היה לא לאכול יותר מידי – מחשש להשמנה (אחותי, שנולדה לפני, הייתה שמנה ממש).

היחס לאוכל מצד אימי היה אמביוולנטי: מצד אחד היא אמרה שחשוב לאכול בכדי לגדול, ומצד שני  האכילה נתפשה אצלי כמעט כאסורה, עקב החשש להשמנה. אותה אנרגיה אמביוולנטית של אימי כלפי האוכל, ששודרה אלי, הועתקה על-ידי ישירות לכל אוכל שנתנה לי והוטמעה בתוכי. השתל האנרגטי שהוטמע בי, בעניין זה, יצר קונפליקט בין אנרגיית ההורה האוסר שהיא העבירה, לבין האנרגיה שלי ורצוני ליהנות מאוכל טעים. את אותה אמביוולנטיות, שצמחה ממה שאימי שידרה בילדותי, חוויתי בחיי הבוגרים באופן כמעט יומיומי, שנים רבות, לא משנה היכן אמצא, אם בקרבתה או רחוק ממנה. התחושה הכללית שלי בזמן אכילה (ובעיקר אכילה של אוכל לא בריא עבורי ) היא תחושת אשם ותחושת "אני לא בסדר", ובכל זאת אני ממשיכה לחזור לאותם דפוסי-אכילה מוגזמים, ונוטה לאכול מה שאינו נכון לי.

בשיעורים עם שוש ביררנו במה תורמת לי ההתמודדות עם הסוגיה, מדוע בחרתי לחוות אותה, מדוע אני חוזרת על מעשי למרות שאני יודעת שבעקבותיהם לא ארגיש בטוב, ומה עלי לעשות בנדון.

למדתי קודם-כל על העניין בכללותו: מדוע אנו חוזרים על דפוסי אכילה לא בריאים?

במעשה האכילה יש שני סוגי עונג: 1. עונג האוכל עצמו. 2. עונג 'פריצת גדר' – שהוא עונג 'חוויית עצמי' ו'כוחי' – אני יודעת שאסור ובכל זאת עושה זאת.

אבל: בגלל זכרון ה"איסור" אני חווה רגשות אשם.

מדובר ב"ערב חושך עם אור" – אני מתנגדת לשליטה החיצונית שהייתה עלי באיסור האכילה (אור) ועל כן פורצת גדר (חושך), ומערבת גם את תחושת-האשמה הבלתי-נמנעת הנובעת מתוכי, בשל אנרגיית ההאשמה ("תפסיקי לאכול!", "את לא בסדר – אכלת שתי מנות!") של אימי – שהפכה חלק ממני.

על מנת להבריא את ה'מקום' הזה – הבנתי שחשוב להבהיר לילדה הפנימית שהאכילה ומינוניה אמורים להיות בשליטתה ולא בשליטת ההורים! כלומר, הבחירה לאכול בריא אמורה לנבוע מתוך הרצון שלי להיטיב עם עצמי, לא עם אימי. כך אמנע מאכילה 'מתריסה', שמזיקה לי כבוגרת.

בנוסף, בעת שמירה על אכילה מאוזנת נכון לאכול מתוך מחשבה על בריאות תקינה ולא מתוך הרצון למצוא-חן בעיני אחרים או לעצב מודל של רזון. דבר זה חשוב ביותר על-מנת לא לתת לאוכל מקום של כבוד, כפי שהיה בילדותי, ובכך למנוע ממנו כוח ליצור בעיה מתמשכת.

בשיעורים עם שוש הבנתי מדוע אוכל עבורי נתפש כשלילי, ומדוע אני חווה אותו כדחף בלתי נשלט המבקש לחזור ולהישנות.

בשיעור הבנתי כי התחושות האמביוולנטיות שהועברו אלי, בילדותי המוקדמת, מאימי כלפי האוכל, מהוות עבורי סוג של טראומה מתמשכת. משמעותה של טראומה היא: התקבעות של אנרגיה שלולת אור, שהיא פחד או שהיא עטופה בפחד,  אשר מתקשה להשתחרר (על המנגנון ארחיב בהמשך).

החוויה של האכילה בהיבט אמביוולנטי נחווית בעיני הילדה הקטנה כטראומה, משום שכילדה לא הבנתי מדוע אכילה צריכה להיות אסורה וכתוצאה מכך חששתי שאם אפריז באכילה מהנה אפגע באהבת אימי אלי. ההבנה שלי כיום היא שבתור ילדה אין הצדקה לכך שיהיו לי רגשות אשמה כשאני אוכלת, ואהבת ההורים אמורה להיות אהבה ללא תנאי.

אותו ה"דווקא" ה'אכילתי' שהילדה הקטנה בתוכי עושה, כעת – בבגרותי, נובע בין היתר מ"אינדיבידואציה" – הרצון להגדיר את עצמי באופן נפרד מהאופן שהוריי רוצים להגדיר אותי, וגם מתוך רצון 'ילדותי' להתנגד לאיסורים. בנוסף, האכילה נעשית גם כעת כסוג של מבחן האהבה של הוריי אלי.

פרט לאלה יש סיבה נוספת לאכילה המוגזמת שלי – הסיבה המשמעותית ביותר, והיא – המנגנון לפירוק הטראומה. 

משעה שאדם חווה טראומה, המנגנון האנושי הבריא מחזיר אותו לחוויה שוב ושוב, עד אשר האדם פותר את הקושי המצוי במקור הסוגיה. כלומר, במקרה שלי, מתרחשת, שוב ושוב, חזרה לדפוסי אכילה בעייתיים – עד אשר ההבנה המשובשת הנמצאת במקור הטראומה תתבהר, ואוכל לשחרר את אנרגיית הפחד מילדותי, בעניין האכילה.

הבנתי היום שכאשר אני אוכלת באופן לא-מאוזן אני חוקרת. אני בודקת מתי מישהו יפסיק אותי ובודקת את תגובות הסביבה אלי. היות ויש לי שתל אנרגטי של אימי, גם כשאני לבד –  עודני בודקת ואף מתריסה. במילים אחרות, אני חוקרת את התגובה שלי עצמי.  מדובר במעין כפייה פנימית לחזור אל הטראומה, לבדוק אותה ולהגיע לתובנות הנדרשות.

בתוך כולנו נמצא ההורה והילד. בסוגיית האכילה אני מתריסה כלפי החלק האימהי שבתוכי , כי החלק הילדי מבקש לבדוק ולחקור את תעלומת התחושה הבעייתית בעת האכילה – בילדות.

התחושה בבגרותי של "התאווה לאכול חזקה ממני", נובעת מכך שניצוץ הנשמה חזק יותר מאנרגיית השתל האימהי, והוא מבקש לשחרר את החסימה – את התקבעות השליליות כלפי האכילה. לכן מוצפת הבעייה – עד שתיפתר!

מזמן שלמדתי והבנתי את סוגיית האוכל בשיעורים עם שוש, אין לי יותר צורך לחזור ולחקור את הטראומה, והאוכל לא מהווה עבורי יותרISSUE .  היפה והמיוחד הוא שסוגיית האוכל מקרינה על חווית החיים כולה. בשליליותה היא מתבטאת בשלילת ביטחון, אסרטיביות ויציבות פנימית וחיצונית, והיא נעוצה לפיכך, בחיים הבוגרים, בחוויות רגשיות באופן יומיומי. לכן, שינוי היחס לאכילה, בצירוף תחושת השליטה העצמית שגברה מאוד, פועלת כעת על אותם תחומים לחיוב רב.

סוגיית האכילה טומנת בחובה שיעורים ותובנות חשובות:

תחילה במדובר בתחום גדול וחשוב של משמעת עצמית, שהיא שליטה עצמית.

כמו-כן מדובר כאן בסוג בעייתי מאוד של תלות, וברור שחיוני ללמוד לקחת אחריות כדי למגר אותה. התלות היא באימי אשר אומרת לי (בעבר ובהווה) מה לאכול ומתי, בכך שאני כביכול מחכה שהיא תפסיק אותי מאכילתי, ובכך שאיני מעבירה את האחריות לעצמי.

נוסף על כך, יחיד המתמודד עם סוגיית האוכל בעצם נשלט על ידו, ויכול ללמוד על השליליות שבשליטה ועל החשיבות בהשתחררות משליטה.כדי לתקן שליטה – בתיקון המרכזי של האדם – עלינו לחוות שליטה ולמאוס בה. במקרה שלי – שליטת האם, ושליטת האוכל עלי – האוכל כשלוחה שלה!

לסיכום, הבנתי שהטראומה היא לא "באשמתי", ושההבנה השגויה של האכילה וראיית האוכל כדבר אסור, שיש לחשוש ממנו, היא של אימי ולא שלי. הבנתי שעלי לשחרר את ההבנה המשובשת הזו ולהחזיר אותה באהבה למקורותיה.  

במיוחד קיבלתי, באמצעות השיעורים על האכילה – עוד הזדמנות לחוות את ההבנה בנוגע להשגחה ולהכוונה העליונה שיש לכל אחד מאיתנו, וזכיתי בהבנת החשיבות הגדולה של תיקון חוויות החיים שלנו מן הילדות, לגבי ההתנהלות הבוגרת הנכונה כלפי העולם וכלפי עצמנו.

ועל כך אני מודה, לך שוש, ולכל הנוגעים בדבר. באהבה, ת"ד

הערת שוש:

תודה לת"ד על הנכונות לפרסם את תקציר שיעורינו. נקודת המוצא שלי בשיעורי עם האדם המחפש מזור לבעיה כלשהי, היא שהבעיה-החסימה-ה'חשיכה' – מתגלות ו'מציקות' משום שהן מבקשות להשתחרר – לטובת האדם! בדרך-כלל מדובר בטראומה, בחיים הנוכחיים או בחיים אחרים. על-ידי תהליך של הבנת הטראומה מכל צדדיה, והבנת תרומתה ל"ניסוי-ניסיון-התנסות" ("נינוה") כמטרות-העל של קיומנו כאן וכמשמעות-העל של חיינו – מתאפשרת הבראה שלמה, והחיים נחווים בזרימה קלילה ומהנה יותר.

מנסיוני, היבטי האכילה הלא-מאוזנת הם רבים ואף מורכבים, חלקם נעוץ בערך עצמי לא-מאוזן, בטראומה גלגולית כגון שואה, או בשתל הורי רב-עוצמה. בעבודתי אני מתנהלת תמיד לפי ההבנה הבסיסית שאין זה נכון לי לפתח 'שיטה' או תפישה כוללת, ושכול תלמיד הוא מקרה-לגופו, שכן כול גופנפשנשמה היא יישות ייחודית באדם ייחודי.