דמיינתי את עצמי בים עם אמא ואבא. יכולתי לראות את אמא עסוקה בלתת לנו אוכל ואת אבא שלי שכל הזמן צועק ומזהיר.

לא היה בי כעס, הרגשתי שאני רוצה לעשות רק מה שבא לי, בלי למצוא חן בעיניי אף אחד ו"עשיתי את עצמי": גבעה קטנה ובור קטן שמייצגים את הגבוה והנמוך, שבילים מתפתלים המעידים על דרכים רבות ואפשרויות רבות, פרח, לב, ציפור, טביעות ידיים ורגליים … זו אני. התמסרתי לרוח הקלילה, נשמתי אור והרגשתי כל-כך טוב

מעניין – אני לא זוכרת מה היה כש"הזמנתי" (בוירטואלי) את ההורים שלי לראות את היצירה שלי (לפי הנחיית המנחה).

הרגשתי חופש, שאכן אני יכולה להשאיר את הילדות מאחור ולא לדוש בה, הרגשתי שהילדה הפנימית גדלה והתאחדה עם הילדה הגדולה והייתה בי שמחה וליבי התרחב מאוד.

בהמשך, במשחק התפקידים עם משתתפת אחרת, שהייתה בתפקיד אמא שלי, חוויתי אמא שלא ממש הגיעה אלי. גוף הכאב הפתיע אותי בעוצמה אדירה. הבטתי סביב בתחילת הפעילות, כולם עבדו בזוגות, רק "אמא" שלי לא באה אלי. ניסיתי להדחיק את המחשבה וראיתי איך היא מחלחלת ומפלסת את דרכה אל ליבי.

כש"אמא" שלי סוף סוף הגיעה חוויתי את השליטה וההתכווצות.

היא דיברה אליי בדיבור ילדותי, כמו שמדברים אל ילד קטן, היא בכלל לא הקשיבה לי ולא שאלה אותי, מיד השתלטה על הכל.

היא אמרה: "אוי כמה זה יפה, הנה פרח והנה לב, איזה יופי, מה זה ציפור? מקסים, כמה אני גאה בך…".

הלב שלי התכווץ, הרגשתי אבודה, נכל נראה לי  מזויף, לא האמנתי למילה; היא הרסה הכל. שתקתי, נתתי לה להמשיך, לא היה לי בכלל חשק להוכיח אותה, נסגרתי בתוך הכאב.

כשהיא ראתה את הגבעה היא שאלה: "מה זה הר?" אמרתי: "לא, זה גבוה" , אבל היא לא ירדה לעומקם של דברים ולא טרחתי להסביר לה.

אחר-כך היא שאלה אם אני מזמינה אותה פנימה ואמרתי לה כן, למרות שבכלל לא רציתי; היא שאלה אם אני רוצה שנלך יחד בשבילים שעשיתי… למעשה היא שאלה "לאן השבילים מגיעים?", ואמרתי: "לשום מקום". "למה?", היא אמרה, "תראי הם כאן וכאן …. את רוצה שנלך עליהם ביחד?" ועניתי: "לא!!!". הידד לעצמי. אחר-כך היא הציעה שנקרא ל"אבא" ושאלתי אותה אם היא רוצה בזה, והיא החזירה בשאלה: "את רוצה?" ועניתי שלא איכפת לי. אבל היא לא קראה ל"אבא". היא הוציאה מצלמה וירטואלית וצילמה "כדי שנוכל להראות לאבא"…

נפשי ונשמתי לא ידעו את עצמן מרוב מצוקה… הבנתי שאני עוברת טלטלה עזה שיש בה מתנה גדולה, אבל לא יכולתי להכיל אותה, או להבין אותה באותו רגע, פשוט הייתי בתוך החוויה.

כשהגעתי למעגל אחר, הפעם כ"אמא" – בהחלפת משחק התפקידים, לא הוצאתי מילה. "הילדה" דיברה, הסבירה, הטיחה … ולא הפריע לי בכלל, כי לא הרגשתי שזה מכוון אליי… אני לא באמת אמא שלה, זה לא ניגן על שום מיתר בתוכי.

במעגל הקבוצתי, התלבטתי עד כמה לשתף בחוויה, כי חששתי לפגוע ב"אמא", שלא תחשוב חלילה שהיא עשתה לי משהו, אבל עוצמת החוויה הקשתה עליי, בשלב הראשון להפריד אותה מהחוויה.

בדרך הביתה שיתפתי את בעלי, אבל הוא פתאום שאל שאלה לא קשורה והבנתי שהמחשבות שלו נודדות למקום אחר והוא לא ממש איתי.

ככל שחלף הזמן הרגשתי יותר ויותר הודיה ותודה, הבנתי שהייתה לי הזדמנות מיוחדת לחוות את מה שהדחקתי ואת מה שידעתי רק בהבנה השכלית, את מה ששוש תיארה וסיפרה ואני האמנתי.

יכולתי ממקום בוגר ועוצמתי להכיל את החוויה הזו, מטלטלת ככל שתהייה, להבין ברמת החוויה את חוסר ההבנה של מהותי (שלא הבינו אותי) ואת הכיווץ וסגירת הלב.

כשישבתי על החול בחוף הים לא הבנתי: מדוע אני חווה את זה… חשבתי שאולי סגירת פרק הילדות לא היה אמיתי ושגוף הכאב עשה מניפולציה גאונית.

בדרך בנסיעה דיברתי בליבי אל גוף הכאב, הרגעתי אותו והבטחתי שלא אעלים אותו לגמרי, שתמיד יהיה לו מעט מזון כדי שיוכל לשרוד, אך שאין צורך שיהיה גדול מדי. הודיתי לו, כי הבנתי שקיבלתי שיעור-מתנה וביקשתי את ההבנה.

ההבנה הגיעה מספר ימים אחר כך כשדיברתי עם אחת מהמשתתפות בסדנה ושיתפנו זו את זו בחוויה שעברנו.

ההבנה הייתה, שכדי להשלים את המעגל הייתי צריכה לחוות את הדבר, כי אני בת אדם ובת חווה. ועל כך תודתי הגדולה ל"אמי" , לשוש, להורים שלי, לעצמי, לגוף הכאב, לניצוץ נשמתי, לכל המדריכים ולבורא כל העולמות ומקיימם והכל אחד … 

תודה, ד'