הפלונטר הבין-נשמתי: על תוכניות נשמה וחובות קארמטיים

התעללות בתקופת הילדות מצביעה על דבר אחד: מטרת התיקון העיקרית של נשמת האדם שהתעללו בו.

הפגישה החמישית עם אביתר (שם בדוי כמובן) נערכת כבר בזרימה הרבה יותר טובה. בארבע הפגישות הראשונות, כשסיפר על עצמו, היה מכווץ מאוד והתקשה לדבר מרוב כאב. אביתר, נשוי ואב לשלושה, אדם מופנם ורגיש, אך קשוח בתדמיתו כמנכ"ל, סקר, בפרטי פרטים, פרקים קשים מילדותו, בשנות ה-50 המוקדמות, במושב מסורתי-דתי בדרום. הוא חזר ותיאר את אביו הנוקשה, השתלטן להחריד, ואת המכות הרבות שספג ממנו תוך השפלות וייסורים רבים, וביכה את אימו החלשה, שעמדה מנגד, חסרת ישע.

האם נפטרה זמן קצר לפני שנפגשנו. המאמר שתקראו מבוסס על עיקרי הפגישה החמישית, כפי שסוכמו על ידי אביתר. אני מודה לאביתר על שהסכים להעמיד את החומר שלו לעיון פומבי, באומרו: "אף ששינינו את השם, עדיין האינטימי והכואב הופך נחלת הכלל, וזה לא קל…".

"אביתר: בחודשים האחרונים, ככל שאנחנו מתקדמים בקבוצת המודעות הרוחנית, אני מתחיל להרגיש את המהות הפנימית שלי יותר ויותר זורחת ועוצמתית, אבל איך זה שבילדות היא כל כך מושפלת ורמוסה..? מה הסיבה שהיא בחרה בפתיחת חיים קשה כזאת?

שוש: במרוצת עבודת האיפשור שלי למדתי שבדרך כלל ההתעללות, על אינסוף פניה הקשות, מצביעה על מטרת התיקון העיקרית של נשמת האדם שהתעללו בו: תיקון תפישה עצמית, הלוקה תכופות בגאווה ויהירות (אלה מצויות באדם, כמעט תמיד, ביחד עם שפלות-רוח ורגשי נחיתות). תכנית החיים שלך, על כל הכאב והסבל שבהם נפתחה, באה כנראה לעזור ולתקן משהו שהשתבש בך, וההתייחסות במילה "בך" היא לאני הגבוה שלך, לניצוץ נשמתך.

השיבוש אולי קרה, מבחינת הזמן הליניארי של כדור הארץ, הרבה לפני שהוריך נולדו, והוא נובע כנראה מתפישת עצמי לא מאוזנת של ניצוץ הנשמה אשר בקרבך, על סמך התנסויותיו הקודמות על הפלנטה, או על סמך התנסויות של אחיו-הניצוצות, הקשורים אליך ומתדרים את עצמם אליך, או על סמך מה שהבאת ממקורך לשם תיקון. השיבוש בא לידי ביטוי בתפישה כמו: "הכל מותר לי ואני יכול לעולל לאחרים כל מה שעולה על דעתי, בלי להתחשב בחוקי המוסר והצדק". זוהי אנרגיה קשה של הפרדה מהעיקרון הקוסמי "הכל אחד", והיא באה לעתים לידי ביטוי גם במעשים קשים של הפרדה, כגון התעללויות, ולא רק במחשבות.

קריאת עומק בתנ"ך, המפענחת את צופן ההדרכה שלו למודעות רוחנית, מזהה תחום זה בפסוק: "אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה".

אביתר: הפסוק הזה נשמע באמת לא הוגן… על פניו הייתי אומר שזהו פסוק תמוה למדי: היכן הצדק כאן? ואיפה פה האחריות האישית, הבלעדית, של אדם על חייו?

שוש: האמירה של הפסוק לא באה להפחית מחשיבות בחירותיו החופשיות של כל אדם כשלעצמו, ומזכותו לעצב את מציאותו כרצונו, אלא להפך. מוצפן כאן עבורנו חוק קוסמי חשוב: חוק הסיבה והתוצאה. דור ה"אבות", לפי הבנת הנסתר שבפסוק, הם קיומים קודמים של ניצוצות הנשמה (הוויות האני הגבוה), שכאשר, לדוגמה, הם התגשמו פעם בגופי אדם, הם התעללו באנשים, מתוך "בוסריות" אישיותם, כלומר מתוך אי הפנמת "הכל אחד" ומתוך אנרגיה של הפרדה – "אני נעלה ואתה נחות". דור ה"בנים" במטאפורה הזאת הם קיומי אותם ניצוצות עצמם (או ניצוצות-אחים) בגופי אדם חדשים, שבאו לעולם מאוחר יותר, על-מנת ללמוד את שיעוריהם, הפעם כקרבנות של התעללות, ובכך לתקן, מתוך חוויות מאוד קשות לפעמים, את תפישתם המשובשת האומרת ש"לאכול בוסר (לאחוז באנרגיית הפרדה ולהזיק לאחרים) זה בסדר".

בתיקונים כאלה, של הקהיית שיניים, מוקהה הצורך לנשוך (להתעלל) באמצעות חוויות של קורבן ופגיעות סדרתיות, לעתים מאוד טראומטיות וקשות, המתוכננות מראש בתכנית הנשמה בגוף, עוד לפני הלידה. בתכנית החיים הזו, אמור ניצוץ האדם בגוף, המבטא את עצמו בהכרתו של האדם, במחשבותיו וברגשותיו – לפסול, לדחות ולהוקיע התעללויות מכל וכל.

הבעיה היא שלאדם יש נטייה לשמר את האירוע הקשה, הבלתי-מובן, כגון טראומה המתחוללת בעוצמה ובמפתיע, ולשחזר שוש ושוב את הדברים, גם בבגרות, מתוך מגמה להבין, להכיל ולרפא אותם, ועל ידי כך להתפתח. לכן, אנשים שהתעללו בהם בילדות חוזרים למעשים האלה בתור הורים, הפעם כמבקשי עיבוד, ריפוי ושחרור חוויות אלה מקרבם.

אביתר: כן, זה נכון, יש לי שלושה בנים בגיל העשרה, ולכולם הרבצתי, במקרים מסוימים.

שוש: אבל לא בשיטתיות מתעללת?

אביתר: לא. לשם לא יכולתי להגיע. יום אחד, אחרי שסטרתי לבן הצעיר, חוויתי בתוכי כאב כל כך חזק, כאילו אני הייתי המוכה, ומאז לא נגעתי בהם יותר.

שוש: כן, זה המנגנון שכביכול כופה עלינו לחזור אל דברים לא פתורים, לפתור ולפטור אותם. נראה שאתה, בסופו של דבר, השגת את החוויה המתקנת. חווית  – "מה שכואב לו כואב לי". זו חווית ה"אני ואתה וכולם – אחד".

אביתר: כן, זה בדיוק מה שהרגשתי אז. זו היתה חוויה מדהימה, חזקה מאוד. אבל מה אשמים הילדים…

שוש: בקיום שסופג התעללות, כמו גם בקיום מתעלל, נמצא לעתים רכיב של החזרת חוב קארמטי. במושג חוב קארמטי אנו מתכוונים לכך שאם ניצוץ נשמה מסוים בגוף-אדם החדיר פעם ליקום, ולאדם אחר, מנת אנרגיה שלילית עוצמתית ועולל בכך נזק חמור, הוא יכול לשוב ולהתגשם בגוף אדם על מנת "לקחת בחזרה", על עצמו, את מנת השליליות הזאת, לחוות אותה, אולי מידי אותו ניצוץ-נשמה חבול, ולהתמיר אותה (מלשון תמורה, שינוי) לאנרגיה חיובית של תובנות ראויות, על-פי החוקים הקוסמיים של מוסר וצדק. התמרה כזאת תבוטא גם במעשים של חסד ואהבה. לכן: אופציית תיקון אחת היא שניצוץ-אדם א', שהתעלל בניצוץ-אדם ב', בסצנת חיים X, הופך לעיתים קרובות בסצנת החיים הבאה, Y, לזה שב' מתעלל בו, וכביכול מחזיר לו כגמולו ומלמד אותו את שיעורו העיקרי. וכך ניצוץ ב' מבין, מחווייתו-שלו, שההתעללות היא שלילית ונפסדת וכי המכאיב לאחר מכאיב לעצמו. הבנה עמוקה כזו, המחלחלת לכל רבדיו של הניצוץ,  עשויה להיות התיקון שאליו הוא מבקש להגיע מלכתחילה. תיקון כזה יהפוך על פיהם יחסי עוינות ואיבה ליחסי חמלה ואהבה. כאשר מערכת יחסים מתאזנת באופן כזה ומתהווה איזון בקשר האנרגטי שהיה משובש-מאזן בין שתי הנשמות, הן משתחררות מתסבוכת אנרגטית שנוצרה ביניהן לפני דורות, לעתים דורות רבים מאוד, עקב עוול מסוים.

אביתר: האם לא יתכן  לקחת את הדברים שלך למקום של – "אוקיי, זה בסדר לי… וזה מגיע לו… אולי אני עושה לו טובה, כהורה, בכך שאני מכה אותו..? אולי זו הקארמה בינינו שאני מחויב לפתור אותה ככה? "

שוש: בשום אופן לא! דווקא כאן ניתן לעמוד על תפקיד המפתח של הבחירה החופשית והעצמאית, ולהבין את ההמלצה המקראית: "ובחרת בחיים", שפירושו – ובחרת באהבה בכל דרכיך. הוראת הקבע "ואהבת לרעך כמוך, אני ה'", תומכת בחוקי הקארמה האומרים שיש ליישב כל דבר, לרבות הקשר הקארמטי הכי זוועתי – בדרכי שלום, חמלה ואהבה, מתוך הכרת האחד (אני ה') שבכולנו. חוקי העולם שלנו, המבוטאים בחוקי המדינה, שעל-פיהם נענשים עברייני חוק בבתי המשפט, תומכים גם הם, לחלוטין, בחוק הקוסמי הזה. בהתאם לאופציה השנייה בהחזרת חוב קארמטי עלינו לעשות הכל כדי לנהל מערכות יחסים אוהבות וחומלות עם כולם! והיות שלא תמיד מחוור לנו מה טיב מערכת היחסים עם אדם זה או אחר, חשוב שכל מערכות היחסים שלנו תהיינה מאוזנות ואוהבות. במערכת יחסים כזו, בעלת אופי חיובי של נתינה ואהבה, משתחרר הפלונטר הבין-נשמתי אחת ולתמיד! זו הסיבה שבערוב חייו של אדם מורגש בדרך כלל הצורך שלו, של בני משפחתו ושל חבריו, להספיק להתפשר, להבין, לחמול ולמחול.

אביתר: לשיטתך – לו הייתי יודע את הדברים האלה כאב צעיר, אולי הייתי בוחר באופציית התיקון השנייה, כלומר, בחמלה ובאהבה מלכתחילה.

שוש: כנראה שכך הוא. ויתכן גם שהיית לומד ויודע את הדברים, ובוחר בדרך התיקון של האהבה והחמלה, לאחר שנה-שנתיים של הורות, ולא לאחר חמש עשרה שנים. תכניות נשמה מרבות למזג, באינסוף ואריאנטים, בין תיקון על בסיס של פחד ("הוכחה על דרך השלילה") לבין תיקון על בסיס של אהבה. ההתנהלות המודעת מתוך חמלה, אחווה והפנמת עקרון "האחד" – זהו באמת הרווח הגדול שיש בקניית דעת התורה הענפה הזאת, המכונה "מודעות רוחנית".