למה אני כל כך לחוצה?

 

למה אני כל כך לחוצה?

התמונה של ‏שושנה צימרמן‏.

שוש: אוקיי… הבנתי. את רוצה לדעת למה את כל כך לחוצה… השאלה שכדאי קודם-כל שנברר ביחד היא באיזה מידה את לחוצה. רוב האימהות בגילך ובמעמדך לחוצות. השאלה היא – באיזה מידה? האם הלחץ מנהל אותך ונמצא מורגש בכל רגע מזמנך, או כמעט בכל רגע, או שאת  לחוצה לייט? כל אישה שיש לה שלושה ילידים ועובדת/ לומדת – לחוצה. השאלה היא מידת הלחץ. אין טעם לשיחזור גלגול בעניין הלחץ שלך כרגע. כדאי קודם להתייחס ליום-יום, לראות את הדברים שהם טעוני עזרה ביום-יום.

וחשוב מאוד לדייק. לאנשים כאן לפעמים יש נטייה ליפות את הדברים. אני חושבת שאת בדרך כלל די מציגה אותם כפי שהם, מתוך הבנה נכונה שרק ככה אפשר לעזור לך. אבל לפעמים יש לך נטייה להסתיר או לא להגיד את הדברים כפי שהם. נטייה שלא באה מרמאות אלא מרצון שהדברים יראו 'נחמדים', ואולי גם בכללי יהיו ככה, כמו שאת אומרת ומספרת עליהם.

אני לחוצה רוב היום, ברוב התחומים. אני פועלת רוב הזמן בלחץ.

אם כן נתחיל משאלת פתיחה לשם הדיון בלחץ החזק שלך, והיא: האם וממה בחיים את כן מרוצה?

האם את מתלבשת כמו שהיית רוצה?

האם את מבשלת אוכל לעצמך ולמשפחה כמו שהיית רוצה?

האם את מחנכת את הילדים כפי שהיית רוצה?

האם את בת זוג כפי שהיית רוצה לבעלך?

האם יש לך תקינים כפי שהיית רוצה עם ההורים שלך?

האם יש לך יחסים תקינים עם ההורים של בעלך?

האם יש לך יחסים תקינים  עם הגנים של הילדים שלך?

האם את עושה קניות כמו שאת חושבת שצריך לעשות קניות?

האם את לומדת  כאן ובהקשרים אחרים רוחניות כמו שהיית רוצה?

האם את נוהגת על הכביש כמו שצריך לדעתך?

התשובות על כול השאלות – לא!

אוקיי, בואי ננתח את התוצאות. איך היית מסכמת את ההבנה של השאלון החלקי הזה? איך היית מנתחת את התוצאות? ממה כל זה נובע?

מזה שהדרישות שלי לא סגורות על עצמם. מזה שגם כשאני קובעת משהו אני לא מחשבת נכון את האמצעים. מזה  שאני לא החלטית. מזה שאני מבזבזת זמן על גוף כאב. מזה שאני עדיין ילדה ומתנהלת כמו ילדה.

שוש: למה את מתנהלת כמו ילדה?

הסיבות לכך שונות – ישנם כל הדברים שאני יודעת על טראומת האונס בגלגול מסוים; וגם – לא לימדו אותי מסוגלות ועצמאות. סיבה נוספת: חוסר החלטיות וזה שאני מחבלת לעצמי בדברים. ותלותיות – אני עדין מרגישה שאני תלויה באחרים, ולא סומכת רק על עצמי או רק על התכנון שלי. ואז אני גם לא עושה את זה נכון. אני לא מסתמכת על החשיבה שלי בלבד. וגם חוסר אמונה. וגם למה אני לא עושה מדיטציות מספיק- – – (כי זה לא עוזר מיד בעייפות כמו קפה).

התהליך של השיפור שלך ברור לי, אני רואה אותו, יותר מזה, מניסיון אישי אני יכולה להבין בדיוק מה שאת עוברת. הטראומה של הילדות משפיעה לכל החיים, אבל מודעות רוחנית טובה ממש מרככת אותה. כשאבא שלי נפטר הייתי בת שמונה. הוא היה האדם היחיד שהקרין את אורו אלי בגיל ההוא. הפטירה שלו הייתה מכה מאוד חזקה לילדה שהייתי. והטראומה נשארה מהילדות! אני חושבת שרק בגיל חמישים התחלתי להתבגר – כשנכנסתי למודעות רוחנית. אולי אם הייתי נכנסת למודעות רוחנית בגיל ארבעים הייתי מתבגרת בגיל זה. בכך אני באה לעודד  אותך. היום אני מרגישה לגמרי אדם בוגר. זאת אומרת שזה ענין של מודעות רוחנית ועבודה על עצמך. למשל שגידלתי את שני הילדים הראשונים שלי הייתי ממש ממש ילדה. ולא היו כמעט הורים בתמונה, ולא היתה תמיכה כספית או סבתות באזור. כלומר הייתי לבד במקום שאף פעם לא הכרתי, כי גדלתי רק בקיבוץ ופתאום הייתי לבד בעיר. לא הבנתי מה זה עיר מה זה קנייה. לא הכרתי איש. בכך אני יכולה לעודד אותך – שתשוקה ומאמצים להתבגר יצרו את מי שאני היום. גם את יכולה! היכולת שלך היא גבוהה. השאלה עד כמה נוח לך עם המציאות שלך כעת?

לא נוח לי, אני מוכנה להשתנות. זה כמו לבזבז את החיים. זה לבזבז את הגלגול הזה אם אני חיה בו ככה.

כל הדברים שדיברנו עליהם בפגישות הקודמות, ומה ששאלתי וענית ועוד עשר-עשרים שאלות ענית עליהן כי לא שאלתי אותן, כל אלה מעצבים את הסך הכל שלך, שהוא פשוט נראה כמו של ילדה, ילדה לא מרוצה בתחום הזה הזה הזה והזה. למה? כי בעולם של ילדים זה בסדר. אבל בעולם של מבוגרים – לא. ואז היא עושה השוואה ומה שהיא רואה לא מוצא חן בעיניה.  זאת הנקודה העיקרית.  זאת אומרת אם היית בעולם של ילדים היית מבסוטית ממה שקורה.  היות שאת בעולם של מבוגרים, את עושה השוואה ואת אומרת – זה לא מתאים. לכן אשאל אותך – האם את יודעת מה צריך לעשות כדי לשפר?

כן!

התשובה היא כן. והשאלה  שנשאלת היא למה את לא עושה את מה שאת רוצה לעשות כדי לשפר בכול התחומים בצורה הכי מובהקת? וברור: לא נעסוק כעת בשיפור הרב שהשגת בעבודתך, אלא נתייחס למה שאת לא עושה – למה את לא עושה?

אני חושבת על כמה דברים: יתכן שזה קשור בכך שאני לא מתכננת דברים על הדקויות שלהם. זה כאילו אין לי זמן לתכנן. אבל אם הייתי מנצלת את זמן עבודות הבית לחשיבה היה לי טונה של זמן. אבל אני מבזבזת אותו עם גוף כאב.

זה שאת לא מתכננת זו לא הסיבה, זו תוצאה של משהו עמוק יותר. בואי נחפש סיבה עמוקה יותר. וחשוב פשוט לחשוף את הסיבה: למה את לא עושה את מה שאת יודעת שראוי לעשותו?

הייתי אומרת כי זה נוח לי…

זו אמירה מעניינת. צריך לבדוק אותה. אולי זה נוח לך מבחינה מסוימת אבל לא נוח מבחינה אחרת. עובדה: את מעלה את הדברים כאן כ"לא נוחים" לך ומתוך רצון לשפר. ועדיין לא ירדנו לעומקו של עניין: מה הסיבה שאת לא נוקטת באופן נמרץ את כל הפעולות הדרושות לשיפור בכל התחומים.

אולי כי זה המצב שאני מכירה – בלאגן, להיות לא בסדר.

אוקיי, זה המצב שאת מכירה, אבל לדבריך לא נוח לך איתו! אם כן למה את לא משפרת, ומעדיפה להישאר במה שאת מכירה? לא בגלל "מה יגידו", דווקא מפני זה היית צריכה לשפר יותר. (אני לא מקבלת את התשובה עבורך עד שאת לא מקבלת אותה. כשאני שואלת אותך יש לזה חיוניות גבוהה שאת תשיבי, כי כך הנשמה פועלת).  מה את מרגישה? חווה? למה את לא משנה?

אני מרגישה שאני לא יכולה לשנות…

בדיוק! "לא יכולה", זה מה שאת חושבת על עצמך. הטראומה שלך התרחשה בגיל צעיר מאוד ומאז התקבעה בך המחשבה של המתבגרת: "אני לא יכולה לבד!". ככה נוצר דימוי עצמי נמוך של "כמה לא אעשה לא אוכל". ולכאן שייכת המנטרה האמריקאית של ההורה לילד שלו:  you can make it .
יקירתי, להבנתי הגבוהה: ברור שאת יכולה!

גוף הכאב, שתפקידו למנוע התפתחות, חוזר ואומר לך שאת לא יכולה. נקודה. "אין לך אפשרות לשפר כלום. את לא יכולה", הוא חוזר ואומר בכל מיני צורות. להאמין לו – זו שגיאה גסה. כיום את יודעת מה את רוצה. את אפילו יודעת איך להשיג את זה. מעכשיו תפעלי להשיג את השיפורים הדרושים לך, כי את בהחלט יודעת כעת שהערך העצמי הנמוך מושתת על תרמית. את כעת יכולה לעבור לפאזה של עצמאות ובגרות!

הבעייה היא שמושרש אצלך חזק הרעיון שאינך מסוגלת. מראש את אומרת, "חבל על המאמץ, זה מה שיש". לכן את יכולה להתאמץ בכל תחום פעם-פעמיים, אבל לא מתמידה, כמו ילדה, כי לא חושבת שבאמת אפשרי שינוי.

חשוב שתדעי שאת בחברה טובה – יש מיליארדים כאלה בעולם, שחושבים שהם לא מסוגלים. על זה  נוכל לעבוד כאן! זה קשור בגלגול שבו נשמתך הייתה בגוף שנאנס. לא רק, אבל בהחלט כן! תגידי לי כעת – מה את כן יכולה?

ללמוד.

נכון! בדיוק! ולמה? כי חינכו אותך שאת אפס בכל התחומים. לא מצפים ממך בכל התחומים כי את לא יכולה. דבר אחד את יכולה, אמרו לך בילדותך, אז עד היום את מאמינה בו. עכשיו השאלה היא איך את משכנעת את עצמך, ומשכנעת את הנשמה, שכאילו יושבת בתוכך; איך את משתכנעת ומשכנעת שזה היה חינוך לקוי ושהתפישה הזאת לקויה.

אני חושבת שאת פשוט צריכה לשכנע את עצמך הנשמה כבר תשתכנע ממך. וזה לא קשור כלל לתכנון. את אומרת שהאוכל שאת מכינה יוצא חד גווני ומשעמם את כולם. זה הקטע וזו לא בעיית תכנון. זו הרגשה מובילה ומייאשת: "אני לא יכולה לעשות אוכל טוב ומעניין וברמה. עוד פעם בטטות עוד פעם כרובית עוד פעם כל המזון הידוע"… זאת הדעה על עצמך. מאיפה יש לך את זה? מאימא שלך? בהחלט – את בחרת בה כדי שתחדד בעיה שנשמתך הביאה איתה אליך. והרי את יכולה להרים סעודה מעולה. את יכולה להזמין הביתה מישהי שתלמד אותך את יסודות הבישול הנכון.   ברור שכשאת מרכיבה את הסעודה את צריכה לתכנן איזה דברים לקנות בסופר. אבל אין כאן בעיית תכנון… הבעיה של הלחץ המתמיד נובעת מהראש – אני לא מסוגלת, אני בוודאי אכשל! אין כאן אמת של בעיה. יש כאן בעיה מזויפת. את נשמה אלוהית, עם יכולות אלוהית. ובטח עם יכולת ללמוד מגוגל איך עושים אוכל נפלא.

הלחץ החזק ביומיום נובע אם כן מן ההבנה המשובשת שאת לא מסוגלת באמת לשנות ולשפר; שעשייתך נדונה מראש לכישלון, וכי מה שלא תעשי, פרט ללימודים, לא יהיה באמת משביע רצון: לא במטבח, לא עם הילדים, לא בכול תחום… את חסרת אונים (כמו בסצנת אונס ולאחריה), ואינך בוטחת ביכולותיך ב'עולם המבוגרים'. האנרגיה הזאת הגיע אל העוברית שהיית על-ידי נשמתך הנצחית, אך בכוח המודעות לכך תוכלי כיום לשנות את תפישתה; את, בהשראתה-הקרנתה, מתפקדת בעולם הזה מתוך חיקוי הסביבה ולא מתוך עצמך… משום ש'עצמך הגבוה' לא מאמין במסוגלותו ויכולתו. ואולם, כעת את יודעת שהתפישה הזאת מקורה בשיבוש (בטראומה ובקיום הזה – בילדות) ולכן את /מעבירה דף/ ומוכנה להאמין ביכולותיך.

נכון.

ובכן, באיזה תחום את בוחרת לשפר- לפי המחשבה  I can make it- אני יכולה לעשות זאת. קחי תחום אחד ולכי עליו… זכרי, השמים הם לא הגבול.

בחרתי: אוכל.

מצוין. אוכל לילדים הוא אוכל לא-מגוון, כי הם ילדים…  אבל לך ולבעלך רצוי שתקחי אתגר – להכין ממש ארוחות מבושלות היטב, או מאורגנות היטב – לפי מה שתבחרי. הפתעות נאות וערבות לחך… יום אחרי יום!

שחזור גלגול, בקומה הגבוהה כביכול, נבצע כשקומה א' תהיה יותר מאורגנת ויותר מרוצה מעצמה, מפני שאת תתקדמי ותפנימי שאת מסוגלת… דימוי עצמי מאוזן במידה ראויה – הוא תנאי לשחזור טוב ופורה.

בהצלחה! בהצלחה במה שיגיע ממך לנשמה, שהיא את (!!!) ובמה שיסתובב לך בראש… ורק אחרי שיסתובב הכול בראש נכון – יהיה הכול נכון וכייפי במטבח!
 
 

לבחירתכם - שתפו נא