איראן ותובנות של הפרדה ואחדות

כשאנחנו לא לומדים שיעור מסוים וחיוני – הוא חוזר ומגיע אלינו פעם נוספת, אותו התוכן במעטפת שונה. אם-כן:  מה לא למדנו ומתי, עד כדי כך ששיעור-חוזר כה חזק כ"צוק איתן", פוקד אותנו כעת?

התשובה המובהקת היא:

לא למדנו מכול מלחמותינו שהתרחשו לאחר מלחמת יום הכיפורים, לאחר בוא סאדאת לירושלים, לא למדנו ממלחמות לבנון הראשונה והשנייה, לא למדנו מן האינתיפאדה הראשונה והשנייה, לא למדנו מהבחישות שהכשילו את הסכמי אוסלו, לא למדנו לראות נכוחה את האויב האמיתי שלנו (ושל העולם המערבי, בכלל):
את איראן.

התעלמנו והדחקנו את הפרספקטיבה המציינת את הקשר האיראני נגד מדינת ישראל בפרט, ונגד העולם כולו בכלל, קשר הבא לידי ביטוי מובהק גם ב"צוק איתן".
מתמיה מאוד שאין כותבים ומדברים על כך מספיק. והרי משנות השמונים המוקדמות – כל מלחמותינו, כל הרוגינו והרוגי המחנות שממול – כולם פרי השראה איראנית הם, ופרי שטיפות המוח (בנוסח סובייטי-לשעבר) שעברו באיראן 'לוחמי האיסלם הגאים'.
ואין החמאס אלא מהדורה שנייה של החיזבאללה, ואין מסכני עזה אלא מהדורה שנייה של תושבי דרום לבנון, וכן גם נשקם ומנהרותיהם ומימונם, וגם ביו"ש שוקדים האיראנים על שליטה לא-גלויה. 

התערובת הקשה של פאנאטיזם דתי ושיגעון גדלות של שליטי איראן לא כוללת התעניינות רבה כל-כך ביהדות וביהודים והיא מכריזה על הכחדת מדינת ישראל בנימה אנטישמית שורשית (שורשיה מתגלים כבר בחיבה הפרסית לנאצים במלחמת העולם השנייה) – רק משום שזו עומדת בדרכה וחוסמת את מגמתה המובהקת: להשתלט על הר הבית בירושלים "הקדושה" ולמחות את השלוחה האמריקאית, הציונית-הדמוקרטית, מעל פני האדמה.

בהשתלטות מיוחלת ואפילו בלתי-מוסווית זו, הנעשית בעורמה אדירה באינספור שלוחות (לרבות בתוך מדינת ישראל), חבויה הכוונה להראות לכל העולם, ובעיקר לעולם הערבי המגוון עצמו, מי היא "האומה הגדולה מכולן". הרוע האיראני הוא זה המהלך אימה באזורנו והוא הכוח הנורא המושך בחוטים – חוטי הברזל של הטרור האמיתי במזה"ת, על אפה וחמתה של ארה"ב, מכוננת הסגר הכלכלי על איראן, ותוך ניצול חמקמק-חבוי של האיסלמיזאציה של אירופה.

זוהי רוח האומה הפרסית, זהו אותו אוייב היסטורי קדום, אוייב חכם ואכזר, הפרדתי-מתוחכם, שבא עם תפישה בסיסית של דיקטטורה, ומתייצב כפולש צמא-כוח (במאה הרביעית לפני הספירה) למול ברית מדינות יוון, ערש הדמוקרטיה. כל מרכיבי מלחמות פרס-יוון חוזרים ומופיעים גם היום בזירה הבינלאומית: הפרדה קיצונית, אכזרית, מול אחדות, דיקטטורה שסיסמתה היא "להשמיד את הרוע הנורא" שבעולם החופשי, הדמוקרטי.

איראן של היום יונקת, באמצעות אותו צביר נשמות, מן האימפריה הפרסית שבימי קדם מתגברת את שליטתה ברחבי העולם העתיק, מלוב עד אפגניסטן (לא כולל רצועות המדבר הדרומיות שאין לפרס עניין לזרוע בהן הפרדה. היא שם בלאו הכי). זו התרבות שהעניקה לעולם קונפליקטים-מאולפים בין הלבן לשחור בהמצאת משחק השח. זו הדת הפאנאטית שרדפה והקיאה באכזריות (במאה ה-19!) את אנשי הדת הבהאית, דת האהבה והשלום, אשר ביקשה לאזן את המתרחש 'בבית', ולהגדיל רוחניות באומת 'החומר'.

זהו האוייב האמיתי שלנו ושל העולם החופשי כולו. זוהי האנרגיה ההפרדתית במירעה, אנרגיה המצויה כרכיב מאתגר בכל אדם, מדינה ואומה. איראן היא בבירור אומה המהווה ביטוי מאסיבי קיצוני לאנרגיית ההפרדה, וגם היא כמובן לגיטימית בעולם החומר. אלא שלגיטימי גם לזהותה ולזהות את אמצעי ההרס שבידיה, אשר עלולים חס וחלילה, בקונסטלציה מסוימת, להתמגנט אלינו, לכשיתחזקו כאן רכיבי הפאנאטיזם וההפרדה שבתוכנו, על-פי החוק "דומה מושך דומה"

יפעל נא איפוא ראש ממשלתנו, מחר או מחרתיים, או לאחר מכן – 
בכדי להוקיע קבל עם ועולם את האשם האמיתי, הפועל ללא ליאות בהרג ובהגברת הסבל והכאב באזורינו – 

יעמוד נא ראש הממשלה מול עשרות מיקרופונים של כתבי הרשתות המשפיעות בעולם, יושיט את יד ימינו ויאמר דברים של גינוי ההפרדה אך גם דברים בעד האחדות. אולי דברים כגון אלה: 

אני מושיט יד לשלום לשכנינו החיים בטרור נורא  –
שכן אין לנו מלחמה עם הפלסטינים בעזה, עם תושבי דרום-לבנון, עם תושבי יו"ש. יש לנו מלחמה עם מדינת ענק השואפת, על-פי הצהרותיה, "לשחוט את כל הציונים" ו"לשחרר את ירושלים הקדושה". מדינה זו זורעת באזורנו, תוך ניצול נורא של עוני ותסכול של תושבים מקומיים – הרס וחורבן, פחד, השפלה ודיכוי.
אנחנו מתחייבים לעזור לתושבי הרצועה בשיקום ובסיוע מכל הסוגים, באם וכאשר יכנס לרצועה כוח מפרז אפקטיבי של האו"ם, שיפקח על סילוק המדריכים האיראניים בתחומים השונים (אמל"ח, כלכלה, "חינוך") ועל אי חימושה של הרצועה בידי האיראנים. אנחנו מייחלים לכך שגם בדרום-לבנון, בעיר התחתית הגדולה ששוקמה מתחת לפני האדמה, המאוישת בחטיבה האיראנית 'חיזבאללה' – ייעשה כן.
פנינו לשלום ולא לפחד. פנינו לגבולות פתוחים של אור ואהבה.

נאום כזה, ג'סטה כזו – יעידו: 
למדנו את השיעור! הבנו מיהו האויב האמיתי שלנו ואנחנו נערכים למולו בכל התחומים – מתוך חמלה, מתוך השתתפות בתיסכול ובכאב של איראנים מדוכאים רבים מספור, אנחנו מבינים: "הטוב שבנחשים – רצוץ את ראשו". מן הרוע אין להתעלם, אלא דווקא עקב התבלטותו, יש מקום ואף חובה מוסרית כלפי עצמנו, לערוך אבחנה מובהקת בין טוב ורע. אבחנה בהירה כזאת יכולה להביא לתובנות ולפעולות רבות, הנעשות מתוך מגמה להפוך הפרדה לאחדות, וקיצוניות למתינות. בזכות הידע הזה והמעשים הנובעים ממנו, יגבר האור והאחדות תשגשג.

(24/7/14)

לקריאת תגובות – ראו-נא כאן