דאגה לבן

נפרדתי כעת במסעדה מ-ס', שסיפר על הדאגה העצומה, המאוד-מטרידה, שהוא חש רוב הזמן ביחס לבנו שב- – – (כבר חודש!).
עיקרי השיחה על ה'דאגה' היו כאלה:
דאגה היא כמובן אנרגיה שלולת-אור, הפרדתית: יוצרת שסע פנימי בין אני-נינוח, המאמין בהשגחה עליונה של חסד, לבין אני-'לחוץ', ספקן, שאינו מאמין אלא בשליטה על הדברים-כולם.
העברית החכמה יודעת ששיכול האנרגיה של 'הפרדת' ד.א.ג. נותן 'חיבור': א.ג.ד., ומאפשר לאדם להתאגד עם כל כוחותיו, ללא דליפת אנרגיה של פחדים וחששות, ואם צריך – להיערך לבאות מתוך זהירות (זוהר = אור).
ס' ציין שהוא יודע שהדאגה באה ממחשבת סרק העוגנת בעתיד (שבכלל, כידוע, אינו ידוע…), ושהיא סוגרת את הלב האוהב, כי מקורה בפחד, הפכה של האהבה, ובכך היא מנחיתה את התדר. הוא אמר גם שהוא מבחין שמה שקורה לבן הוא טריגר להצפתו בדאגה, אבל לא הגורם האמיתי. "גדלתי להורים דואגים-תדיר, אינטנסיבית", הוא מסביר, "ועכשיו ההווה מהדהד את הקבור בי, את מה שהטביעו בי, ומציף בתוכי את הילד הדאוג שהייתי, עד כדי אבדן רסן הבוגר-שאני".
נראה גם שהדאגה מזיקה משום שהיא מעין התכוננות לבאות (שלא תבואנה) עד כדי חשש מיגנוטן…
נראה גם שהיא זללנית אנרגיה סמויה בכל שנותינו, מתעצמת במצבי דחק, ואפילו חבלנית לא-קטנה בכל "יציאה אל העולם הרחב"…

"אז אני אחבק את הדאגה ואעשה איתה אהבה", אומר ס' אחרי הרהור ארוך, בקריצה שובבה. "וככה אמוסס אותה, בתוספת החמלה שיש בי על עצמי ועל הוריי"…
והוא קם ללכת עם חיוך שמח של הקלה. אני מודה לו ואחר-כך קצת דואגת: מה קרה לג'?… האם היא בסדר ותגיע לפגישה שלנו כאן בזמן…?