סדר ט"ו בשבט
מבוא (לקריאה שקטה לפני התחלת ה"סדר")
טבע הארץ טבוע בט"ו בשבט במובהק ובמפורש. חג זה מציב גבולות בין החורף המסתיים, לאביב בראשיתו. בכל אשר נפנה נחוש בהתעוררות הטבע ובשיבתו לחיים חדשים. בתקופת המשנה והתלמוד היו אבותינו עובדי אדמה וחיו בחיק הטבע. הם חשו היטב את השינויים המתחוללים בחודש שבט ועל כן שנו (במסכת ראש השנה, פרק א, משנה א):
"ארבעה ראשי שנים הם: באחד בניסן – ראש השנה למלכים ולרגלים; באחד באלול – ראש השנה למעשר בהמה; באחד בתשרי – ראש השנה לשנים לשמיטין וליובלות לנטיעה ולירקות; באחד בשבט – ראש השנה לאילן כדברי בית שמאי; בית הלל אומרים – בחמישה עשר בו". והלכה כידוע כבית הלל. קביעת התאריך במועדו, אף שהיא מלווה ויכוח, מעידה על התבוננות בטבע, במזג האוויר ובגדילת הצמחים.
צמיחתו של ט"ו בשבט כחג קיבלה תאוצה על רקע הניתוק הפיזי של עם-ישראל מארץ-ישראל. היה זה חג שבו ניתן ביטוי לגעגועים לארץ, לטיבה וטבעה, לפירותיה ונופה. במרוצת השנים התרחב המנהג לאכול פירות בט"ו בשבט ולספר בשבחה של ארץ-ישראל.
במאה השש-עשרה, עם עליית המקובלים יוצאי ספרד ופורטוגל לארץ-ישראל, קיבל ט"ו בשבט את תיקונו בלוח המועדים שלנו. האר"י מתקין "סדר" האר"י (ר' יצחק לוריא אשכנזי) איש צפת, על "גוריו" וחבריו עמד ותיקן "יום אכילת פירות", סמל להשתתפות האדם בשמחת האילנות. תיקון ט"ו בשבט, שהיה לימים ל"סדר", יצא מצפת והיכה שורשים בקהילות ישראל בארצות המזרח, השכנות לארץ-ישראל, ומהן פשט לארצות אשכנז. הספר "חמדת ימים" (1737) עשה פרסום רב לתיקון זה ואף קבע את מתכונתו הדומה ל"סדר ליל פסח". לימים הוצא הקטע על ט"ו בשבט מתוך הספר "חמדת ימים" ונדפס בחוברת נפרדת בשם "פרי עץ-הדר" (שאלוניקי, 1753).
ואלה יסודותיו של סדר ט"ו בשבט: שתיית ארבע כוסות של יין ואכילת מיני פירות. ליד שולחן מקושט בפרחים ועליו נרות דולקים, מסבים בצוותא וברוב טקס אוכלים בכוונה יתרה מן הפירות, שותים יין, שרים וקוראים פרקי קריאה ממקורות שונים. שתיית היין מסמלת את המעבר בין עונות השנה, וכדי להמחיש זאת נעשה שימוש בגוני יין: מעבר מ-1)לבן ל-2)וורוד (לבן וטיפת אדום), 3 ) אדמדם: חצי-חצי, ולבסוף: 4)אדום.
חלוקה סמלית של סדר אכילת הפירות מביא המקובל רבי חיים ויטאל בספר "עץ חיים". כאמור, עצם סדר זה מדגיש את העולמות השונים. העולם הראשון הוא עולם העשייה, המסומל בפירות נקלפים שתוכם נאכל. העולם השני הוא עולם היצירה, המסומל בפירות שקליפתם החיצונית נאכלת ותוכם נזרק, ואילו הגבוה שבעולמות הוא עולם הבריאה, המסומל בפירות שנאכלים בשלמותם – קליפה ותוך.
מראשית ימי הציונות, הפך ט"ו בשבט לחג המדגיש בטקסי נטיעות את אהבת הארץ ונופיה ואת השמחה על שיבת העם לארצו.
סדר ט"ו בשבט
משתתפי ה'סדר' מוזמנים לשבת ליד שולחנות מקושטים בפרחים ונרות דולקים ועליהם קעריות עם פירות יבשים וטריים, יין לבן ואדום וכוסיות יין. סידור קערות ה'סדר' גם מול פני אם/אב ה'סדר'.
******************************************************************
קערות ה'סדר' יונחו בגבהים שונים על-מנת לסמל את האכילה הטקסית, המודעת לסמליותה, הנמצאת בבסיס ה'סדר':
בקערה הראשונה, הנמוכה: אגוזים, שקדים, רימון ופרי הדר (פירות עולם העשייה) שתוכנם נאכל וקליפותיהם נזרקות. ההבנה היא שבעולמנו – עולם התיקון, חשוב לנו להבדיל בין מה ש"ראוי לאכילה" – כלומר, בין מה שראוי לנו, בתוכנו, לאמץ בחום ולפתח, לבין מה שאינו ראוי – ואותו "לקלוף מעלינו" ולהשליך.
בקערה השנייה, הבינונית: זיתים, תמרים, משמש ותפוחים (פירות עולם היצירה) שעיקרם נאכל וזרעם יוצר חיים חדשים. ההבנה היא שזהו העולם הקוואנטי שבו הכול מאוחד, ומה שאינו ראוי לאכילה מצמיח "פרי" חדש!
בקערה השלישית, הגבוהה: גפן-צימוקים, תאנים (דבלים), תות וחרוב (פירות עולם הבריאה) – הכול בהם נאכל. ההבנה היא שכאן מדובר בעולם הלא-מקומי, הוירטואלי, שאין לנו כלל השגה בו, והכול בו "אורי"="ראוי".
******************************************************************
ט"ו בשבט לאור המודעות הרוחנית:
ט"ו בשבט, ראש השנה לאילנות, הוא – לפי המקובלים – יום-שיא שבו מקבלים כל השייכים לעולם הצומח, כבכל חודש שבט אך בעוצמה מוגברת, מנת כוח מירבית, אנרגיה עשירה של התעצמות, למשך שנה שלימה. אנרגיה זו היא בעלת מולטי-תדר, ומטרת בואה היא לתגבר ולהעצים בכל צומח את התדר הספציפי לו על סקאלת התדרים האינסופית של הממלכה הירוקה.
בהתאם למסורת תורת הנסתר העברית, נתפש חודש שבט כחודש עתיר אנרגיית גאולה, המעשיר את העולם בכוח מעולה של אהבה-לאין-שיעור, באנרגיה של 'אחדות הניגודים'.
זהו חודש שבו האנרגיה הקוסמית מאפשרת לך לצמוח לעבר מודעות רוחנית גבוהה יותר, ולהרחיב את התודעה לעבר המימד הקוונטי החובק כול, ליצירת יתר-סינכרון עם תודעת ה"אחד". צמיחת העץ היא כלפי מעלה, למרות כוח הכבידה (הרצון כביכול לדבוק בחומר-חימר-אדמה), וזו גם מגמת צמיחתו הרוחנית של האדם. סמל להתרוממות הסמלית הפוטנציאלית הזו הוא הדלי (מלשון "הדליה" – הרמה), סמלו של חודש שבט.
שיאה של אנרגיית החודש חל כידוע באמצעיתו של שבט, בט"ו בשבט. בליל ט"ו בשבט ניתן וכדאי מאוד לחגוג ביחד את העצמת האנרגיה המיוחדת הזאת, באמצעות התכנסות ואכילה טקסית משותפת, תוך מודעות למה שמסמל כל מה שבא אל פינו בסעודה. הסינרגיה שבמפגש המשותף בריאה, חשובה וחיונית לכול אחד מאיתנו, והיא מכפילה ומשלשת את מה שניתן לקבל בשעות לילה אלה.
הפוטנציאל העצום של חודש שבט מתממש ברובו רק כאשר יש לאדם ידע רוחני, ורק כאשר הוא מקפיד להיות באנרגיית אחדות (ולא פירוד!). בחמישה-עשר לחודש שבט כדאי להימצא במלוא הנתינה (=האחדות), על-מנת לזכות אחרים ולזכות בעצמך.
הסדר של ט"ו בשבט – ה'ביחד', מאפשר נתינה רבה בהכנה, וביחד עם עצם התאספות האנשים – נוצרת אחדות בעלת איכות מיוחדת! בכך אנו מושכים אלינו את אותה אנרגיית חודש שבט כשהיא בשיאה. זו היא, כאמור, האנרגיה הייחודית המאפשרת לממלכת הצומח (=הנתינה), על גווניה השונים, את מירב עוצמתה, ולאדם המודע היא מאפשרת התקדמות רוחנית מובהקת.
בט"ו בשבט ניתן אם-כן לאכול ביחד, במהלך "'סדר' ט"ו בשבט", פירות שונים אשר באמצעותם אנו מקשרים ביודעין, ומתוך כוונה מרובה, את "מודעותנו הנותנת" אל העצים עתירי-הנתינה. נתינת העץ באה לידי ביטוי במתן פרי, צל, נוי, עצי בניין למיניהם, יבוש ביצות, ריאות הירוקות ועוד ועוד.
תחילת ה‘סדר‘: חג שמח לכל הנאספים. אנא הציגו עצמכם בתמציתיות… –
(א) נפתח במקורותיו של ט"ו בשבט ובציוני החג השונים:
ארבעה ראשי שנים הם: באחד בניסן – ראש השנה למלכים ולרגלים; באחד באלול – ראש השנה למעשר בהמה; באחד בתשרי – ראש השנה לשנים ולשמיטין וליובלות, לנטיעה ולירקות; באחד בשבט – ראש השנה לאילן, כדברי בית שמאי. בית הלל אומרים: בחמישה עשר בו.(תלמוד ירושלמי, מסכת ראש השנה, פרק א, משנה א).
(ב) חג לנטיעות: למה זכו האילנות לראש שנה המיוחד לעצמם? ראו שניתן ראש-השנה לבני-אדם, באו ואמרו: כתוב בתורה 'כי האדם עץ השדה'. נמשל אדם לעץ ועץ לאדם. ואם כך, מה אדם יש לו ראש-השנה, אף עץ בדין הוא שיהיה לו ראש-השנה. וכיוון שדיברו אילנות דברים של טעם נתקבלו דבריהם. אמרו להם: באיזה חודש נקבע ראש-השנה שלכם? השיבו אילנות: כיוון שאנו צריכים למים קבעוהו בשבט שמזלו דלי. (היימן, הירושלמי)
(ג) "וכי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל… "(ויקרא, יט, כג) אמר להם הקדוש-ברוך-הוא לישראל: אף-על-פי שתמצאו אותה מלאה כל טוב, לא תאמרו: נשב ולא נטע, אלא הוו זהירים בנטיעות, כשם שנכנסתם ומצאתם נטיעות שנטעו אחרים אף אתם היו נוטעים לבניכם. (ויקרא רבה כ"ה).
(ד) רבי אלעזר בן עזריה היה אומר: כל שחכמתו מרובה ממעשיו, למה הוא דומה? לאילן שענפיו מרובין ושרשיו מועטין, והרוח באה ועוקרתו והופכתו על פניו; אבל כל שמעשיו מרובין מחכמתו, למה הוא דומה. לאילן שענפיו מועטין ושרשיו מרובין, שאפילו כל הרוחות שבעולם באות ונושבות בו אין מזיזות אותו ממקומו, שנאמר: "והיה כעץ שתול על פלגי מים". (פרקי אבות, ג, משנה יז)
(ה) יוחנן בן-זכאי אומר: אם הייתה נטיעה בתוך ידך ואמרו לך הרי משיח בא, נטע את הנטיעה ואחר-כך צא והקבילהו! (אבות דרבי נתן)
(ו) ט"ו בשבט – חג למפעל הציוני: בשוב ישראל להתיישב בארץ, נערכו נטיעות רבות ברחבי הארץ. הנטיעות היו סמל להתיישבות קבע ולהיאחזות בארץ ישראל. בראשית ההתיישבות ניטעו עצי אקליפטוס למאבק בקדחת ולייבוש הביצות, ברושים ודקלים לסימון שבילים ונוי ולהגנת עצי פרי מפני רוחות; אורנים לצל וליופי בהרים. כמו כן נטעו עצי פרי מסוגים רבים. כיום נוטעים עצי חורש טבעי, אלון, אלה ועוד.
מראשית ימי הציונות, הפך ט"ו בשבט לחג של אות ומופת לשיבת העם לארצו.
בארץ ישראל המתחדשת, חוזר הניגון, והחוויה הרוחנית החדשה סוגדת שוב, אם כי באופן שונה, חדש – "לחורשה ירוקה, ואישה בצחוקה" ול‘צמרת גשומת העפעפיים‘.
***כולם מוזמנים לשיר: עוד חוזר הניגון / נתן אלתרמן
עוד חוזר הניגון שזנחת לשווא והדרך עודנה נפקחת לאורך וענן בשמיו ואילן בגשמיו מצפים עוד לך, עובר אורח // והרוח תקום ובטיסת נדנדות יעברו הברקים מעליך וכבשה ואיילת תהיינה עדות שליטפת אותן והוספת ללכת // שידיך ריקות ועירך רחוקה ולא פעם סגדת אפיים לחורשה ירוקה ואישה בצחוקה וצמרת גשומת עפעפיים.
(ז) חג לציון איכות הסביבה: החג המיוחד לאילנות מדגיש ביתר שאת את הצורך לשמור על הטבע ועל איכות החיים והסביבה, על החי, על הצומח, על האוויר הצח, על השקט והשלווה. ט"ו בשבט מהווה הזדמנות חגיגית להגביר את הרגישות, האהבה והתודה לעצים, לצמחים ולטבע בכלל.
(ח) "הרבה מלאכות הטיל עלינו המקום (= האל) : לחרוש ולזרוע ולקצור ולעמר ולדוש ולזרות לנטוע ולעדור, ולבצור ולדרוך, לעזוק ולמסוק, להאכיל בהמה ועוף ולגזוז את הצאן ולשמור על עמלנו ויגיענו. אלא ישיבת ארץ ישראל גדולה, שהיא שקולה כנגד כל המצוות שבתורה, הריני הולך להביא נטיעות אלו שעל כתפי לנטוע אותן באדמתנו. כמו שנאמר: "ונטעו כרמים ושתו יינם ועשו גנות ואכלו פריהם, ונטעתים על אדמתם ולא יינתשו עוד מעל אדמתם אשר נתתי להם, אמר ה' אלהיך" (עמוס ט' יד'-טו'). (מתוך: ש"י עגנון, תחת העץ)
(ט) "עץ היהודים": יותר מכל העצים החדשים בארץ-ישראל, מסמל האקליפטוס את ההתיישבות וההיאחזות החדשה בארץ האבות. האקליפטוס, עץ אוסטרלי גבה קומה ויפה צמרת, הובא לארץ על-ידי גנניו של הברון רוטשילד, כדי לייבש אזורים ביצתיים מוצפי מים. תוך זמן קצר נקלט העץ במושבות וצמח לתלפיות בסמוך לבתים. האקליפטוס הפך לסמלן של מושבות העלייה הראשונה. כל-כך זוהה עם ההתיישבות היהודית בארץ, עד שהערבים קראוהו: "סג'ארת אל יהוד" כלומר, עץ היהודים.
(י) אקליפטוס / רחל
לא אחת ראיתי: הונף הקרדום והורד ונינעץ בשאר; / מעולל בעפר הוא שרוע דום – זה הנוף המרטיט, הנוהר. / השריד היתום מזדקר נוגות מיותר ועירום מכל. / ותמיד נדמה: הפעם הזאת לא ישכח העץ, לא ימחול… / תיפקדנו שוב, אך שנה תנקוף – תעמוד משתאה, תביט: / למרום כאז כמה הנוף, ונוהר כאז, ומרטיט.
(י/1) אגדה אבורג'ינית: לפני כשלוש מאות שנה הוגלה אסיר אנגלי ושמו ג'ון מלונדון לאוסטרליה, ששימשה בימים ההם מושבת עונשין. פנה ג'ון לראש השבט האבורג'יני, במקום אליו הגיע, וביקש לקנות ממנו חלקת אדמה. הראה ראש השבט לג'ון חלקה גדולה מכוסה בעצי אקליפטוס ואמר: "אם תצליח לברא חלקה זו מעצי האקליפטוס, אתן לך אותה במתנה, ואף אוסיף עליה את בתי כדי שתהיה לך לאשה". מבוקר עד ערב עמל ג'ון בחלקה וכרת את כל עציה, אבל כעבור ימים אחדים ראה שכל העצים לבלבו וצמחו מחדש. הוא לא התייאש, ועקר את העצים על שורשיהם, אך גם הפעם מיהרו העצים ללבלב. חזר ג'ון לראש השבט ושאל בעצתו. אמר לו האבורג'יני: "אי אפשר להשמיד את העץ העקשן הזה, אבל רואה אני שאיש חרוץ אתה, ואתן לך את בתי ואת החלקה במתנה, כדי שגם אתה תכה שורש באדמת אוסטרליה לעולם ועד, ואיש לא יוכל לעקור אותך ממנה". מאז חיים באוסטרליה צאצאיהם של ג'ון ואשתו בשלווה ובשלום עד היום הזה.
(יא) חג היציאה אל הטבע: רבי נחמן מברסלב היה אומר – דע כי כל רועה ורועה יש לו ניגון מיוחד, לפי העשבים ולפי המקום שהוא רועה שם, כי כל עשב ועשב יש לו שירה, ומשירת העשבים נעשה ניגון של רועה. הוא היה אומר: הלוואי והייתי זוכה לשמוע את כל השירות והתשבחות של העשבים, איך כל עשב ועשב אומר שירה לה' יתברך, בלי תהייה ובלי שום מחשבות זרות ואינם מצפים לשום גמול. כמה יפה ונאה ששומעים את השירה שלהם וטוב מאוד ביניהם (=בתוכם, בטבע) לעבוד את האלוהים ביראה. (מתוך: ליקוטי שיחות, רבי נחמן מברסלב)
***כולם מוזמנים לשיר: שירת העשבים. מילים (עפ"י ר' נחמן מברסלב) ולחן: נעמי שמר
דע לְךָ שֶׁכָּל רוֹעֶה וְרוֹעֶה יֵשׁ לוֹ נִגּוּן מְיוּחָד מִשֶׁלּוֹ דַּע לְךָ שֶׁכָּל עֵשֶׂב וְעֵשֶׂב יֵשׁ לוֹ שִׁירָה מְיוּחֶדֶת מִשֶׁלּוֹ וּמִשִׁירַת הָעֲשָׂבִים נַעֲשֶׂה נִגּוּן שֶׁל רוֹעֶה
כַּמָּה יָפֶה כַּמָּה יָפֶה וְנָאֶה כְּשֶׁשׁוֹמְעִים הַשִּׁירָה שֶׁלָּהֶם טוֹב מְאֹד לְהִתְפַּלֵּל בֵּינֵיהֶם וּבְשִׂמְחָה לַעֲבֹד אֶת ה' וּמִשִׁירַת הָעֲשָׂבִים מִתְמַלֵּא הַלֵּב וּמִשְׁתּוֹקֵק
וּכְשֶׁהַלֵּב מִן הַשִּׁירָה מִתְמַלֵּא וּמִשְׁתּוֹקֵק אֶל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אוֹר גָּדוֹל אֲזַי נִמְשָׁךְ וְהוֹלֵךְ מִקְּדוּשָׁתָהּ שֶׁל הָאָרֶץ עָלָיו וּמִשִׁירַת הָעֲשָׂבִים נַעֲשֶׂה נִגּוּן שֶׁל הַלֵּב
(י"ב) כוס ראשונה – יין לבן – סתיו
נמזוג כוס ראשונה של יין לבן לכל המסובים. היין הלבן מסמל, בתחום הטבע, את עונת הסתיו ואת ראשית החורף. החמה נחלשת, השמיים מתכסים בעבים, העצים בשלכת, הטבע נכנס לתרדמה.
(י"ג) קידוש: סברי מרנן, ברוך אתה מלך העולם, אשר קידשתנו במצוותיך. ותיתן לנו מועדים לשמחה חגים וזמנים לששון, את (יום השבת הזה ואת) יום ט"ו בשבט הזה, יום תפילה והודיה לברכת האדמה. כי בנו בחרת ואותנו קידשת ומועדי קודשיך בשמחה ובששון הנחלתנו. ברוך אתה מקדש ישראל והזמנים. (עפ“י הגדת צה"ל לט"ו בשבט). ונברך ביחד: ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם בורא פרי הגפן! לחיים!!
(י"ד) נציין עתה את שבעת המינים בארצנו: "ארץ חיטה ושעורה וגפן ותאנה ורימון, ארץ זית שמן ודבש". (דברים ח, ח). את שבעת המינים נייצג באכילת המין הראשון – החיטה: "מה היה אותו האילן, שאכלו ממנו אדם וחוה? ר' מאיר אמר: חיטים היה. כשאין באדם דעה, אומרים: לא אכל אותו האיש פת חיטים מימיו". (בראשית רבה, טו, ח) (נתכבד כולנו בעוגה או מאפה דגן אחר שעיקרו קמח חיטה). ולפני האוכל נוהגים לברך: ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם בורא מיני מזונות. (אכילת המאפה)
(ט"ו) ט"ו בשבט הוא חגה של הכנסת. נציין איפוא בשמחה את עצמאותנו ואת בית המחוקקים העברי במדינת ישראל – כנסת ישראל: בט"ו בשבט תש"ט (1949) נחנכה בירושלים ברוב פאר הכנסת הראשונה של מדינת ישראל. "יצאנו מפרוזדור המשטר הזמני", הכריז בטקס הנשיא חיים ויצמן, "ואנו נכנסים לטרקלין של משטר דמוקרטי מסודר וקבוע. כנסת זו נבחרה על-ידי כל קהל אזרחי ישראל, ורצון העם כולו בא לידי ביטוי חופשי ומלא בבחירות אלו". יהי רצון ונזכה לכנסת ישראל מבורכת בכול, מחוקקת חוקי אהבה ואמת, חוקים של אור. 'סדר' זה שלנו בא לזכות מפירותיו – כל אדם מישראל וכל אדם בעולם, באשר הוא.
(ט"ז) כאמור, בסדר ט"ו בשבט אנו נותנים את דעתנו על רצוי/ראוי ולא-רצוי/לא-ראוי הפנימיים שלנו, באמצעות חלוקת הפרי שאנו אוכלים לשלושה סוגים. אנו זוכרים שבכול אדם-נר"ן יש אחדות (בשר הפרי) ופירוד (קליפה וגלעין שלא נאכלים), ובזמן אכילת הפרי אנו מוזמנים לחשוב על כל מה שהופרד מהפרי על-מנת להיאכל, ומבקשים שגם מאיתנו יפרדו כל ה"לא-רצויים", על-מנת שנהיה 'אכילים', כלומר, ראויים לתכליתנו.
בתורת הקבלה אנו לומדים על ארבעת עולמות אבי"ע – עולם האצילות הגבוה ביותר, שאין לנו כלל ידיעה בו וכולו אחדות, ושלושה עולמות המשתלשלים ממנו, זה מתחת לזה, כשהאחדות הולכת ופוחתת: בריאה, יצירה ועשייה.
האר"י הקדוש, שהראה את התואם בין עולמות אלה לבין סוגי הפירות, הנהיג את סדר ט"ו בשבט מתוך מגמה ללוות את אכילת הפרי במודעות רוחנית, מתוך כוונה לעודד אותנו לבער מאיתנו את קליפותינו, ולהפריש מחוצה לנו את הגרעינים הפנימיים של גופי הכאב שלנו.
בהתאם לסדר ט"ו בשבט בספר "פרי עץ הדר", נאכל כאמור שלושה סוגים של פירות, בכל סוג ארבעה פירות. שלושת הסוגים סווגו לפי מידת הפסולת שלהם (אנרגיית ההפרדה): א. בעולם הזה – עולם העשייה, ב. בעולם הבא מעליו – עולם היצירה, ו-ג. במימד שמעליו – עולם הבריאה (בכל "עולם" מארבעת עולמות אבי“ע יש עשר ספירות. העולם האחרון, הגבוה ביותר, שאינו מיוצג בסדר ט"ו בשבט, כדי להדגיש שאין לנו בו כל ידיעה, הוא עולם האצילות).
(ט"ז/1) נתחיל מן התדר היותר נמוך – מעולם העשייה, הוא עולמנו, ונאכל כעת מיני פירות שקליפתם מחוץ נזרקת כפסולת, וכן נזרקים, אם ישנם, גם מחיצות, או גלעין, מפנימיות הפרי. על פירות אלה נמנים: אגוזים למיניהם, שקדים, רימונים, ערמונים, צנוברים ועוד. אלו הם "הפירות שיש בהם קליפה מבחוץ וגרעין מבפנים, נובעים מעשר הספירות של עולם העשייה, שהוא הרחוק ביותר מהשורש ומאור אין סוף ברוך הוא… בעת הברכה והאכילה יש לכוון להסיר מליבנו את הקליפה והמחיצה הפנימית החוצצת בינינו לבין אור המקור" (לפי הרב שיינברגר, סדר ט"ו בשבט). אפשר לומר כאן כי בעת האכילה נכוון להתכוון להיפרד מאותן קליפות שדבקו בנו מאז שנולדנו, ושאנחנו מכירים אותן ומבקשים לאפשר לעצמנו הרפיה ושחרור מהן.
(ט"ז/2) עצי הבאובב כ‘גוף הכאב‘ (מתוך הנסיך הקטן מאת אנטואן דה סנט אכסופרי)
היו כמה זרעים נוראיים בפלנטה שהיא ביתו של הנסיך הקטן – זרעי באובב. קרקע הפלנטה היתה מלאה בהם. אם מאחרים לטפל בעצי הבאובב, כבר אי אפשר להיפטר מהם לעולם. הם מתפשטים בכל רחבי הכוכב, שורשיהם חודרים את מעבה האדמה, ואם הפלנטה קטנה מדי ועצי הבאובב רבים מדי, הפלנטה מתבקעת לרסיסים.
"זה ענין של משמעת", הסביר לי הנסיך הקטן אחר כך, "אחרי שמסיימים את רחצת הבוקר יש לדאוג בקפדנות לנקיון הפלנטה. יש לעקור באדיקות את כל שתילי הבאובב, ברגע שאפשר להבדיל בינם לבין שיחי ורד, שנראים דומים להם כשהם צעירים. זו – – —מלאכה משעממת", אמר הנסיך הקטן, "אבל גם מאד קלה".
יום אחד הוא אמר לי הנסיך הקטן: "עליך לצייר תמונה יפה, כדי שהילדים במקום בו אתה גר יראו בדיוק איך כל זה. אם הם ייצאו פעם למסע, זה יהיה להם לעזר. לפעמים," הוא הוסיף, "אין נזק גדול בדחייה של מלאכה ליום המחרת, אבל בכל הנוגע לעצי הבאובב פירוש הדבר אסון. הכרתי פלנטה שגר עליה בטלן אחד. הוא הזניח שלושה שיחים קטנים…"
לכן ציירתי את הפלנטה הזאת, כפי שהנסיך הקטן תיאר אותה באוזני. אינני אוהב להטיף מוסר, אבל הנזק הטמון בעצי באובב אינו ידוע די הצורך, והסכנה האורבת לכל מי שילך פעם לאיבוד על אסטרואיד היא כה גדולה, שאחרוג ממנהגי, ואומר: "ילדים! היזהרו מעצי באובב!"
(י"ז) ניקח לידינו מפירות עולם העשייה. ונפתח באגוז. נוהגים לברך לפני אכילת הפירות: ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם בורא פרי העץ. (אכילת אגוז)
עם ישראל נמשל לגל של אגוזים המסוגל להיות יציב רק כאשר כל האגוזים נמצאים במקומם. במידה ששולפים אגוז אחד הגל מתמוטט ומתרגש. מכאן למדנו: כל הפירות אדם יכול ליטול מהם מתוך השק, ואין חבריהם מרגישים. אבל האגוז, כיוון שאתה נוטל בידך מעט מהם – כולם מתרגשים. כך ישראל: כיוון שניטל אחד מהם וניתן במחבוש, מיד ניעורים כולם ופודין אותו. (לפי שיר השירים רבה ו)
(י"ח) שקד – בעונה זו אנו נהנים מפריחתו היפהפיה של עץ השקד. נאכל מפרי העץ ויערב לנו טעמו. (אכילת שקד)
***כולם מוזמנים לשיר: השקדיה פורחת מילים: י. דושמן לחן: מ. רבינא:
השקדיה פורחת/ ושמש פז זורחת. /ציפורים מראש כל גג /מבשרות את בוא החג./ט"ו בשבט הגיע/ חג לאילנות. /// הארץ משוועת/ הגיעה עת לטעת/ כל אחד יקח לו עץ/ באתים נצא חוצץ/ט"ו בשבט הגיע /חג לאילנות./// ניטע כל הר וגבע /מדן ועד באר שבע /וארצנו שוב נירש/ ארץ זית-יצהר ודבש/ט"ו בשבט הגיע /חג לאילנות.
(י"ט) רימון – נתבונן בפרי הרימון, נטעם מגרעיני הרימון ונזכור את יפי מראה הפרי, המקשט את תשמישי הקדושה שלנו, עקב כותרת הכתר שלו. ומצאנו כתוב במקורותינו המפרשים את מגילת שיר השירים: מהו "הנצו הרמונים" – אלו התינוקות שיושבים ועוסקים בתורה ויושבים שורות שורות כגרעיני רמונים. (שיר השירים רבה, ו יז). (אכילת רימון)
***כולם מוזמנים לשיר: עץ הרימון נתן ריחו (נתן אורלנד וידידיה אדמון)
עץ הרימון נתן ריחו / בין ים המלח ליריחו. / שב, חומתי, גדודך מגדוד / שב, תמתי, דודך מנדוד.// אוצרות אופיר וצרי גלעד, / רכב מצרים שללתי לך בת, / אלף הזמר אתלה לך מגן, / מן היאור ועד הירדן. /// — ל-ל-ל-ל…… שב אל הקשת, שב החץ, / שב הרימון אל ראש העץ./ לך ואליך החיל יוחל / בואי, כלה, כי רד הליל.
(כ) כתוב בסדר ט"ו בשבט המקורי: "ישתדל להביא את כל המינים הללו אם אפשר להשיג אותם. ועל כל פנים לא פחות מי"ב מינים (ארבעה לכל סוג), ועליו תבוא ברכת טוב". ולפיכך נסיים את טעימת פירות עולם העשייה בפרי רביעי, פרי עץ ההדר. נטעם ממנו ונודה לעצי ההדר על כל חין-יופים ומעלותיהם הטובות ועל תרומתם להשבחת מאכלינו. (אכילת פרי הדר)
(כ"א) כוס שנייה – יין לבן וטיפת יין אדום – חורף
נמזוג כוס שנייה של יין: רובה לבן ומיעוטה אדום. ליין הלבן הוספנו מעט אודם כדי לסמל את עונת הטבע הקרה – החורף "הלבן", אשר גם בעיצומו מתגלים סימנים קטנים להתעוררות, ללבלוב העצים ולפריחה צבעונית, ולעיתים – "אדומה". מחזור חיים חדש של עולם הצומח מתחיל בחורף. לחיים!
***כולנו מוזמנים לשיר: פירות חמישה-עשר (שלג על עירי) – נעמי שמר
שלג על עירי, כל הלילה נח./ אל ארצות החום, אהובי הלך. /
שלג על עירי, והלילה הקר. / מארצות החום, לי יביא תמר. דבש התאנה, מתק החרוב./ואורחת גמלים, עמוסי כל טוב.
הנה שוב ישוב, שמש לבבי./ ומשם תפוח זהב יביא. שלג על עירי, נח כמו טלית./מארצות החום, מה הבאת לי.
שלג על עירי, שלג על פניי./ ובתוך הפרי, כל געגועיי.
(כ“א/1) "אבא שלי, ממקימי מושב בית מאיר שבדרך לירושלים, אמר, שלהקים מושב, זה לטעת עצים. הוא נטע שם עצי אתרוג. עצי אתרוג סובלים מאוד בחורף, אבל אבא שלי דאג להם ופינק אותם. אותנו, שלושת ילדיו, הוא ריכז במיטה אחת וכיסה אותנו בשמיכה אחת, ושתי שמיכות הוא לקח למטע האתרוגים וכיסה בהן את העצים". (מפי יאיר קלי)
(כ"א/2) נציין בפרק זה את פירות עולם היצירה, המסמלים את דרגת הפסולת (ההפרדה) הקטנה והולכת במעבר מהעולם הזה, עולם העשייה, אל הבא אחריו – עולם היצירה. נאכל מן הפירות שבתוכם גרעיני זרע – אמנם הגרעין אינו לאכילה אך הוא גרעין יוצר חיים. "הפירות שיש בהם גרעין, דהיינו קליפה פנימית, נובעים מעשר הספירות שבעולם היצירה… תפקידנו להסיר קליפה ומחיצה זו מתוכנו ולגלות את האור הפנימי שבכל פרי בחיינו" (הרב שיינברגר, סדר ט"ו בשבט). בעת האכילה נכוון להיפרד מאותן קליפות שדבקו בנו לפני שנולדנו לחיים אלה. אלו הן הקליפות העקשניות שאנחנו מכירים לאור המודעות הרוחנית שלנו, והן הובלטו בקיום זה על-מנת שנוכל לבצע את התיקון שלנו, כאן ועכשיו. אנו מודעים, מתפללים ופועלים, יום-יום ובעיקר הלילה, כדי לאפשר לעצמנו הרפיה ושחרור מהן.
(כ"ב) נטעם כעת מפריו הכבוש של עץ הזית, אחד משבעת המינים, ונקרא במקורות:
למה נמשלו ישראל לזית? … זית, אין עליו נושרים לא בימות החמה ולא בימות הגשמים, אף ישראל אין להם בטילה עולמית, לא בעולם-הזה ולא בעולם-הבא (שמות רבה לו). (אכילת זית)
(כ"ג) "ותבא אליו היונה לעת ערב והנה עלה זית טרף בפיה.." (בראשית ח, יא): ענף עץ הזית נהפך לסמל הרגיעה והשלום. עם ישראל שואף לשלום-אמת ובכדי להביאו מצווים כולנו למשוח עצמנו בשמן המשחה של דימוי הזית: במחשבה חיובית על יתכנות הרגיעה והשלום. משורש מ.ש.ח. אנו מכירים את המילה 'משיח', שפירושה: זמן מודעות רוחנית גורפת בעולם. בזמן זה 'לא ישא גוי אל גוי חרב'. וזהו זמן ש.מ.ח. – ללא ספק!
(כ"ג/1) נעבור אל התמר ואל פריו המתוק. נשאל ונענה: "למה נמשלו ישראל לתמר? מה תמרה זו אין בה פסולת אלא: תמרים לאכילה, לולבין להילול, חריות (כפות) לסיכוך, סיבים לחבלים, סנסינים לכברה, שפעת קורות לקרות בהן הבית, כך הם ישראל אין בהם פסולת. אלא מהם בעלי מקרא, מהם בעלי משנה, מהם בעלי אגדה, מהם בעלי מצוות, מהם בעלי צדקות". (בראשית רבה מא, א) (אכילת תמר)
***כולם מוזמנים לשיר: צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה (תהלים צב, יג)
(כ"ד) בסעודת פירות ארץ-ישראל בחמישה עשר בשבט, ביקש רבי מנחם מנדל מקוצק מתלמידו רבי יצחק מאיר לדרוש מענייני דיומא. פתח רבי יצחק מאיר בפלפול בסוגיית הגמרא על ראש השנה לאילן, שאל ותירץ, היקשה ופירק. אמר לו רבי מנדל: לו היינו בארץ ישראל די היה לנו לצאת לשדות ולהתבונן באילנות כדי להבין מהו ראש-השנה לאילן, פשוטו כמשמעו, ולא בדרך הלימוד והפלפול! (ילקוט החכמה)
(כ"ה) נטעם כעת מן הפרי השלישי, שגוגואו הוצא ממנו – המישמש המיובש! ניתן ללשון ולחיך למשמש את המישמש בהנאה, ונברך את הפרי המשמח לבב ילדים ובוגרים. (אכילת מישמש)
(כ"ה/1) להשלמת הרביעייה נטעם כעת מן הפרי האחרון בסדרת פירות-הגרעין, פרי התפוח, פרי בריא להפליא, ששמו ניתן לו על שום צורתו התפוחה! (אכילת תפוח עץ)
(כ"ו) כוס שלישית – חצי יין לבן – חצי יין אדום – אביב
נמזוג כוס שלישית של יין, חצייה אדום וחצייה לבן. בכוס השלישית כמות היין האדום גדולה יותר, כשם שעצמת השמש באביב גדלה והולכת. כוס זו מסמלת את הטבע המתנער משנתו, כאשר פריחת האביב בשיא תפארתה, ושלל צבעים וגוונים מאירים בשדות ובגנים. לחיים!
נשתה את הכוס השלישית מתוך תפילה להגנה על הטבע הארץ-ישראלי ועל איכות הסביבה, לשמירה ולטיפוח של הצומח בישראל ובעולם כולו.
(כ"ו/1) בעת מעשה הבריאה, כאשר הוציאה הארץ עצים, גנים, פרדסים ויערות, פחדו העצים מן הברזל פחד מוות, כי אמרו בינם לבין עצמם – הנה ימים באים והאדם יעשה לו קרדומות (גרזנים) מברזל וכרת אותנו וכילנו. הברזל ששמע את דברי העצים אמר להם: עצים יקרים! אם תחיו בשלום יחד ולא תבגדו איש ברעהו, לא אוכל לעשות לכם כל רעה! כי מנין, מהיכן אשיג ידית עץ לגרזן? (י.ב.ליבנר)
(כ“ו/2) בפרק הכוס השלישית נכוון לדרגה הגבוהה שבפירות – עולם הבריאה, המסמלת לנו עולם שאינו מתכלה, שדבר אינו מתבזבז בו. ניקח לידינו מן הפירות הנאכלים כמות שהם: גפן, תאנים, תות וחרובים. פירות אלה "שאין בהם קליפה ולא גרעין בפנים, נובעים מעשר הספירות של עולם הבריאה…ולכן אין להם קליפה ומסך, כי הקליפה מראה על מחיצה בין הכלי לבין אור הקדושה, וכאן אין מחיצה המפסיקה את נביעת שפע אור ה'" (הרב שיינברגר, סדר ט"ו בשבט). בעת האכילה נכוון לבקש להימצא באותו מימד גבוה שבו אין קליפות כלל, ואליו אנו מכוונים את החזון הגבוה של המודעות הרוחנית שלנו. אנחנו מבקשים להימצא במימד זה, בו-זמנית, במעין אחדות הניגודים, כלומר – להכיל בתוכנו באהבה את מודעות שלושת המימדים, ששלושת סוגי הפירות מייצגים עבורנו.
(כ"ז) גפן – נאכל כעת מפרי הגפן – צימוקים, ויחד נשאל ונענה: למה נמשלו ישראל לגפן? אלא מה הגפן כשבעליה מבקשים שתשביח מה הם עושים? עוקרים אותה ממקומה ושותלים אותה במקום אחר והיא משתבחת. כך, כיוון שביקש הקדוש-ברוך-הוא להודיע ישראל בעולם – מה עשה? עקרם ממצרים והביאם למדבר והתחילו מצליחים שם. קיבלו את התורה ויצא להם שם בעולם. (שמות רבה מד, א) (אכילת צימוקים)
***כולם: הבו לנו יין… מילים: מתתיהו שלם
הבו לנו יין, יין, – לא שתינו עוד עדיין, – הבו לנו יין ותירוש! בחיינו לא נקוטה, אף נחיה ולא נמותה, מה טובים, יפים חיי אנוש! עורה, עורה! צא בחור, במחול נלהב, שיש ושמח בחור! סורה, סורה! כל מר נפש, מר לבב. סורה, סורה, סור!
(כ"ח) תאנה – נטעם מפרי עץ התאנה שנסחט ממנו כל עסיסו, הוא שקורין חכמינו גרוגרות ודבלים, ונזכיר את הפסוק המקראי – "נוצר תאנה יאכל פריה" (משלי כז יח). והתורה – למה נמשלה התורה לתאנה? אלא כל הפירות יש בהם פסולת: תמרים יש בהם גרעינים, ענבים יש בהם חרצנים, רימונים יש בהם קליפין, אבל תאנה כולה יפה לאכול. (ילקוט שמעוני, יהושע א) (אכילת תאנה-דבלה)
(כ"ט) רמי בר יחזקאל נקלע לבני ברק. ראה עיזים שאוכלות תחת תאנים. והיה הדבש נוטף מן התאנים, וחלב מטפטף מן העיזים ומתערבבים זה בזה. אמר זהו "זבת חלב ודבש". (כתובות, דף קיא, ע'"ב).
(ל) פרי עץ ה-תות ופרי האדמה – התות, אף הם נאכלים כולם, ללא כל פסולת, וטעמם מתוק-מתוק. נאכל את התות בהודיה – על יפי תוארו ועל טעמו הנפלא. (אכילת תות)
(ל"א) נסיים את אכילת י"ב הפירות בפרי ארצישראלי מובהק, ה- חרוב – הפרי שצורתו מעוקלת כעין החרב, ומכאן שמו, ותחליפיו לשוקולד, לאחר גריסת הפרי כולו – טעימים ובריאים! נאחל לעצמנו ולעולם כולו – שלום ושלווה, ללא חרב, עם מלוא הקב חרובי-דבש. (אכילת חרוב)
(ל"ב) מעין וחרוב בפתח המערה – באו אצל יוסף אבו-מוסה לפקיעין. אמרו לו: שמא ידעת או שמעת מהו הטעם בדבר שנהגו אחינו בני-ישראל לאכול חרובין בט"ו בשבט? אמר להם: שמעתי מפי אבי, ששמע מאביו, ששמע מפי אבי אביו – עד הפלח הראשון שהיה במקומנו מימות הבית; וכך שמעתי: שתים עשרה שנה נתחבאו רבי שמעון בר יוחאי ורבי אלעזר בנו במערה זו שבמקומנו, מפני גזירת מלכות הרשעה. ושם נברא מעיין להם וחרוב למאכלם, והיו יושבים ועוסקים בתורה יומם ולילה. לבסוף שמעו בת-קול מכרזת ואומרת: בניי, חביביי, צאו מן המערה, לכו והרביצו תורה בעמי ישראל שגלו באומות ונשתכחה תורתם. קם רבי שמעון על רגליו ואמר: ריבונו של עולם, ידוע לפניך שלא לכבודי ולא לכבוד בית אבא מרדתי במלכות הרשעה אלא לכבודך. נשבע אני כי לא תשכח תורתך מעמך שכבר הבטחת לנו שלא תשכח מפינו ומפי זרענו ומפי זרע זרענו מעתה ועד עולם. אלא ממה אני מתיירא? שמא, חלילה, תשתכח ארץ-ישראל מעם ישראל, מתוך שהם ניזונים ממזונות נכר ונושמים אויר נכר. מיד שמעו בת קול האומרת: אף אתה בני! (=צדקת). עמד והנהיג שיהיו ישראל אוכלים חרובין בט"ו בשבט, מדי שנה בשנה, וכשהם אוכלים ושואלים: חרוב זה שאנו אוכלים על שום מה? מזכירים ונזכרים, שבית המקדש חרב, ארץ-ישראל שוממה וחרבה. עמדו וכתבו הדבר לרבי חנינא, וקבעם כמנהג והיה קורא בהם מדי שנה בשנה. (סיפור עם)
(ל"ג) חוני המעגל היה מהלך בדרך. ראה אדם נוטע חרוב. אמר לו: החרוב לכמה שנים טוען פירות? אמר לו: לשבעים שנה. אמר לו: כלום יודע אתה שתחיה שבעים שנה? אמר לו: מצאתי את העולם בחרובים; כשם שנטעו אבותי לי, אף אטע אני לבני. (תענית כג, ע' א)
(ל"ג/1) החרוב פורח באשכולות ארגמן וזהב. לרגליו מרבדים צהובים, ירוקים ואדומים, גלי שלכת. ריח מתוק וכהה נודף מדבשו, לבלובו בושם סמיך. / עוד נשארו עליו תרמילים אחדים, שחורים ועקומים, פירות אשתקד… / רבונו של עולם, איזה עמל, איזה אהבה וכוח יצירה דרושים בשביל לעצב עלים עגולים כאלה, ירוקים ונוצצים, ולא להתיאש שהם הצהיבו ונושרים, וללבלב בתפארת כבדה מול לעג האורנים. ולשאת ברצינות ובחסד פירות אשתקד מועטים ולצפות לתרמילים חדשים, ולחלום ולחלום, עד שינבע הדבש בבשרם השחור והארוך. / איזה אהבה ואיזה גאון. (זלדה)
(ל"ד) כוס רביעית – יין אדום בלבד – קיץ
הכוס הרביעית שאנו שותים כעת, בסיום ה'סדר', מסמלת את דמדומי החמה, בקיץ, שהם כאדמומיותו של היין בכוס. הכוס הרביעית מוקדשת לחום האהבה שבלב, לשלום, לאהבת ישראל, ולכבודה של ארץ-ישראל. נודה גם לאימא-אדמה על מתנות הטבע ומראותיו שהיא מעניקה לנו, ונפעל באהבה לטובתה שהיא טובתנו. לאהבה ולחיים!
(ל"ד/1) מעשה באדם שהיה הולך במדבר והיה רעב, עייף וצמא, ומצא אילן שפירותיו מתוקין וצלו נאה ואמת מים עוברת תחתיו. אכל מפירותיו ושתה ממימיו וישב בצלו. וכשביקש לילך אמר: "אילן, אילן, במה אברכך? אם אומר לך שיהיו פירותיך מתוקין הרי פירותיך מתוקין; שיהא צלך נאה הרי צלך נאה; שתהא אמת מים עוברת תחתיך הרי אמת מים עוברת תחתיך. אלא יהי רצון שכל נטיעות שנוטעים ממך יהיו כמותך". (מן התלמוד, תענית ח)
(ל"ה) ראש השנה לאילנות, שנקבע בט"ו בשבט, מסמל את גאולת ישראל. 'כימי העץ ימי עמי' נמשלו ישראל לעץ העומד ערום וקפוא בחורף. הסופות מטלטלות אותו ומאיימות עליו לעקרו; לכאורה מצבו ללא תקווה, אולם גם בשעה זו, בעצם ימי החורף, יונק האילן חיות מחודשת ממעמקי האדמה. כך ישראל – נתונים לביזה ולמשיסה כל הימים, ודווקא במעבה האפילה נרקם כבר אור הגאולה. למראית עין שולט הייאוש, אולם השרף עולה כבר באילנות. (על פי ר' ישראל מרוז'ין)
(ל"ו) ונסיים את סדר ט“ו בשבט בברכה ותפילה:
ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם, על המחיה ועל הכלכלה, על הגפן ועל פרי הגפן, על העץ ועל פרי העץ ועל תנובת השדה ועל ארץ חמדה טובה ורחבה, שרצית, והנחלת לאבותינו – לאכל מפריה ולשבע מטובה.- – – נודה לך על הארץ ועל המחייה, על פרי גפנה ועל פירותיה. ברוך אתה ה', על הארץ ועל המחיה, על פרי גפנה, על סגולתם של פירות הארץ והעולם, ועל חיינו המסורים בידך.
יהי רצון שבעבור עריכת סדר זה, בזכותן של ארבע כוסות ובזכותנו, נזכה להגשמת כל ערכינו ושאיפותינו; שכל אישה ואיש, שכל עץ ואילן יתנו את פריים המיוחד להם בקהילה ובטבע, לאהבה ולהנאה מאילנות ארץ-ישראל.
שתתחדש עלינו שנת אילן טובה ושופעת ברכה ואור.
כולם: תם ונשלם סדר ט"ו בשבט כתיקונו.
תודה רבה למשתתפים, למארחים ולכול מי שסייע בהתקנת ה'סדר'! חג שמח!
(תודה לכל מי שבכתיבתו נעזרנו בתצריף ה'סדר' ובמיוחד ליואל רפל, שה'סדר' שעיצב משמש בסיס ל'סדר' זה.)