יום הזיכרון לשואה ולגבורה

רשומה ומדיטציה ליום הזיכרון לשואה ולגבורה

 

על אנרגיית השואה

עם התקרב יום השואה והגבורה מתמלאת הארץ באנרגיה קשה הקשורה במה שהתרחש בשואה  – עקב התגברות הזיכרון של אנשים שהיו שם (לאור מתן לגיטימציה של מועד זה לכך), עקב העיסוק בשואה בתקשורת המצולמת והכתובה, וכן עקב כנסים וסימפוזיונים רבים, וציון המועד, שהוא ציון חובה, בכל מוסדות החינוך וההשכלה בארץ. אנחנו הולכים ומתמלאים במשבי זיכרון קולקטיבי נורא, שאין להכילו, ברגישות גבוהה לכל מה שקשור בשואה, בכאב ובעצב.על אנרגיית השואה נסוב תוכנה של רשומה זו. הרעיון המנחה את המדיטציה, המוצעת כאן בהמשך, הוא לנצל את ההזדמנות של הצבר אנרגיה זה ביום הזיכרון, ולשחרר, לפי מיטב היכולת, את אנרגיית השואה ההפרדתית, המזיקה, מגופי האור הקולקטיבי שלנו, מתוך כבוד ואהבה לניספים, לנוכח עוצמת הסבל הבלתי-נתפשת שחוו. 

כדי לכתוב על האנרגיות של תקופת השואה, כפי שהן מתבחנות בנשמות שחוו תקופה זו בגוף אדם, עלי להתבסס רק על ניסיוני בתחום, משום שלא מצאתי גופי-ידע שניתן להיעזר בהם. לפיכך, כל הנכתב כאן, בכוונה טובה וטהורה, בא ממקורי ומהתנסויותיי, וברור שרב הנסתר על הידוע ואף יתכן שהידוע אינו מדוייק. החלטתי, למרות דלות המידע שיש בידי, חוסר הוודאות המוחלטת בנכונותו, וכן רושמו ההזוי-משהו, להעבירו לכאן (אף כי עדיין לא במלוא הפירוט), אולי יהיה לעזר למי שרוצה בכך. אני מקדישה רשומה זו בתודה לעשרות רבות מתלמידיי האהובים, שנשמותיהם חוו את השואה, או התקשרו אליה באופנים שונים (המפורטים בהמשך), ולשותפתי לדרך הרוחנית, ולעיסוק בתחום זה בפרט, ד"ר דורית לב. תודה לכם!

א.

נשמות רבות המוגשמות כעת בגופי-אדם במדינת ישראל, יש להן קשר הדוק עם אנרגיית השואה. לעובדה זו יש השפעה רבה מאוד לא רק בתחום הפרט, אלא, כמובן, גם בתחום הקולקטיב העברי, על זרמיו הרבים. קשר הדוק זה נובע מגורמים שונים, כגון, יחסי שאירים, במשפחה, עם מי שחווה את השואה (והוא עדיין בגוף או כבר לא בגוף), ובעיקר – מקיום קודם של הנשמה, המכונה גלגול (לעיתים יותר מקיום אחד) בגוף של גבר או אישה שחי/ה בתקופת השואה, אם בגוף של קורבן ואם בגוף  של מקרבן.

לעיתים ניתן "לאתר" בנשמה אחת את שתי החוויות גם-יחד (קורבן ומקרבן). מקרבנים מצביר הנשמות העברי היו יהודים עוזרי הנאצים ("קאפו") – משתפי פעולה מאונס, או נשמות בגופים של גרמנים או בני לאומים אחרים, שהשתתפו בהשמדת היהודים באירופה; רבים מהם גינו את עשייתם הנוראה כמקרבן וחשו עצמם כ"קורבנות" התקופה, בעודם בחיים או לאחר מכן.

יתכן גם שלנשמת-אם אחת ("אשכול נשמות", חיה) יש כמה גלגולים בשואה ומכאן חוויית הכפילות של קורבן-מקרבן בנשמה שבגוף.

לכל נשמה שחוותה את תקופת השואה יש בדרך-כלל, בחייה הנוכחייים בגוף חדש, רגישות מסוימת הקשורה בתקופה, אם כי במהלך חיי האדם חל בדרך כלל  שיפור בחריפות הרגישות. נביא, לדוגמה, רגישויות של נשמה שחוותה את השואה מן הצד של הקורבן, כאשר התסמינים נמצאים מוחלשים באדם ככל שנטייתו לדכא את רגשותיו חזקה יותר (כאשר הוא "לא מחובר" לעצמו): קושי יוצא דופן, ולעיתים אפילו היאטמות גבוהה, בעולם הרגשי; קושי מיוחד במה שכרוך בשואה או ביום הזיכרון לשואה ולגבורה, והתנגדות לחוות מוזיאונים המתעדים את השואה, וכן סרטים וספרים; קושי ניכר עד דחייה מובהקת של המסגרת הצבאית (לגברים, בעיקר); תחושה לא נוחה במקומות סגורים, כולל מחנות וישובים קטנים ומגודרים עם מגדלי שמירה; קושי לנסוע ברכבת; קושי עם צווארון סריג כפול ("חונק") או עם מעיל עור שחור וארוך ועם מגפי עור שחורים גבוהים; תגובה קשה לריח חריכה; צורך באגירה (מזון, נעליים וכו') ונטייה לא לדאוג לצרכיו; התנגדות (כילד) לישון במיטת קומותיים ועוד ועוד, הכל בהתאם לאימי התקופה שכל נשמה עברה באופן ספציפי.

נשמה שהייתה מוגשמת בגוף שחי בצד המקרבן מביאה איתה לאדם רגישויות הנובעות מסגירת הלב בשואה ומאנרגיית הפחד שם, לצד תחושת האשמה הקשה: חרדות קשות, הממוקדות בדרך כלל בגוף (היפוכונדריות), קושי בקשב ומיקוד, ניתוק מן העצמי הגבוה (מנגנון הגנה) המביא לעיתים לפיצול ממש, המורגש כשסע פנימי עוצמתי; תחושה עזה של "איני ראוי" עד כדי סלידה מעצמי, המבוטאת בקושי עקבי להתפרנס, בדחיית אנשים קרובים ובהימנעות מקשר רגשי עמוק "מחייב" (ממוסד); בעיה בביטוי עצמי בתחום הזרמת רגש ובעיקר בעיה לתת ולקבל תשומת לב ואהבה; מחשבות סופניות ונטיות לענישה עצמית, להתאבדות או להסמלה שלה, לפעמים באמצעות התמכרויות. בגלל הרצון לכפר בתקופת החיים כאן בחרו נשמות רבות כאלה במקצועות/עיסוקים טיפוליים ובהגשת סעד ותמיכה פיזיים או רוחניים. עקב תחושת הכוח המשכרת שהייתה להן (תחושה שגורמת לאגו להתמכר אליה, כמו המתמכר לכסאו בפוליטיקה, שכן הן קבעו את הדבר החשוב ביותר בעולם: "מי לחיים ומי למוות"), סובלות נשמות רבות משיבוש קשה באגו (בדרך כלל מאגו נפוח ומדולדל כאחד), מה שמכביד על התקדמותן בתיקון ובהחזרת הקארמה.

אכן, הנשמה מגיעה לגוף על מנת לחוות חיים חדשים לחלוטין, ומתוך צורך לתקן חריטה משובשת מגלגולים קודמים, אך יש לזכור ש"טפטוף" מזיכרונות גלגול קודם נמצא לעיתים "דולף כלפי מטה", אל דפוסי התנהלותו היומיומית של האדם שאותו היא מעצבת.

בעבודה עם אנשים רבים, גברים ונשים, שנשמתם סובלת מתסמיני אנרגיית השואה, למדתי שהמקרבן והקורבן נמצאים, ברמות שונות, בכל נשמה, בין אם הייתה בגוף של מקרבן ובין אם חוותה בתקופת השואה את היותה קורבן. הסיבה העיקרית לדבר נעוצה בכך שנשמת המקרבן הפכה קורבן, בעיקר משום שנאלצה לאטום את ליבה כדי לבצע פשעים ברמות שונות, ואילו נשמת הקורבן, שעברה עליה טראומה נוראה, לעתים במשך זמן ארוך כנצח, מבקשת, ככפויה לכך, לשחזר את הטראומה ובכך צומחת בה גם הווית מקרבן. סיבה נוספת היא, שככל יישות גם הנשמה שואפת לאזן את השיבוש שנוצר בה, על-ידי הגדלת הקוטב הנגדי לו.סיבה אחרונה שנמנה כאן היא שבדיאדה בין מקרבן לקורבן מתערבבות שתי האנרגיות, כך שבכל נשמה מן השתיים נקלט התדר המנוגד (והמשלים).

ב.

כתוצאה מסיבות שונות, התרחשה בתקופת השואה, פעמים אין ספור, תופעה של היתקעות נשמה שנפטרה מן הגוף ונשארה במימד המכונה 'ארצות האדם'; היתקעות כזו נוצרה בגלל מגבלות שונות שמנעו את עליית הנשמה, כמו תשישות ומעין-"ורטיגו" שלה, זעם ורצון לנקום, קשר רגשי עז לנשמות אחרות, כפירה מובהקת באלוהים ובעולם האמת הגורמת לאי-קבלה עצמית, או תחושת אשמה. מצב ההיתקעות מאלץ את הנשמה לחפש מקלט אנושי, על-פי-רוב בצאצאי הגוף שבו שכנה, כך שיתאפשרו לה אספקת אנרגיה מספקת והמשך קיום בגוף אדם אחר.

כאשר נשמה תקועה, שלא מצאה מקלט בגוף, נותרת באיזור שבו נפטרה, עשויה נשמה-אחות (בת אותה נשמת-אם), שמוגשמת בגוף (לא מחוייב המציאות שהתגשמה בתקופת השואה), להתחבר איתה בקשר אנרגטי, הודות לאחדות הקוואנטית שביניהן (שתיהן הנן שני חלקים של אותו שלם, ולכן הן בנות תדר כמעט-זהה לחלוטין ומסוגלות לתקשר זו עם זו). ההבנה היא שהנשמה-שבגוף, מכוח חיבורה לשלוחתה, עשויה לספוח אותה בעת עלייתה חזרה 'הביתה', לאחר מותה, או לגאול אותה, עוד בהיותה בגוף, ולהעלותה בלא-יודעין מכוח נסיבות שונות.

הימצאותה של שלוחה מתקופת השואה, המתדרת אל הנשמה-האחות את קשייה מחייה טרם סיומם, מקשה מאוד על הנשמה, ולכן גם על הגופנפש שלה (האדם). לפיכך, יש חשיבות רבה להעלות את השלוחה באמצעות הדמיה טרנספרסונאלית (מעין 'שיחזור גלגול'), המונחית על-ידי מטפל רוחני מיומן. 

ג.

לעתים, רגישויות מתקופת השואה מסתמנות כמובהקות וחזקות בנשמה-שבגוף, ולכן באדם, משום שחלק מן הנשמה-שבגוף, "רסיס-נשמה", לא הצליח לעלות בעת שנתלש ממנה בזמן קריטי מסוים, ולכן לא נישא עימה, במוות, בצאתה מן הגוף אל ספירלת האור (מנהרת האור), "במעלות" ("קדושים וטהורים") העולות אל "אוצר הנשמות", אלא ניתקע במימד של 'ארצות האדם'.

על פי "צליל הנשמה" הייחודי לכל נשמה (ממש כטביעת אצבעות), נוצר מגע בין הרסיס לבין הנשמה החוזרת להתגשמות בגוף חדש; התקווה היא שבבוא יום פטירתה מן הגוף, יעלה עימה הרסיס, הודות לקשר זה, חזרה "הביתה". עקב היווצרות הקשר בין הרסיס לנשמה, מוזרמות מן הרסיס אל הנשמה ואל הגופנפש שלה (האדם), תחושותיו הקשות (שקפאו בהיתלשו מן הנשמה), ולכן גם שיבושי תובנות מזמן זה.

בין שאר המטלות שניטל על הנשמה (שפעלה בגוף בזמן השואה) לבצען, כמו 'פתיחת הלב' והתמרת עצב עמוק בשמחת חיים, נמצא תיקונן של תפישות שגויות, שאינן מאפשרות לה המשך התפתחות; אלו הן תפישות המוקרנות על נפש האדם הנושא אותה, וביטויין מגיע בתחושות כגון: "אין משמעות לחיים" / "אין אלוהים ואין עולם אמת לנשמות" / "אלוהים הוא חסר כל יכולת אם הוא מרשה סבל כזה" / "אין אהבה אמיתית, הכל אינטרסים" / "מי שהרע לי חייב לסבול מידי" / "יש לחשוד בכולם כי כולם בוגדים פוטנציאליים" / "עולם החומר הוא העיקר והשאר לא קיים, ולכן, לשם הישרדות, יש לצבור חומר בלבד" ועוד ועוד. בטיפול מורכב על-ידי מטפל רוחני ניתן לעזור לנשמה כזאת, לנקותה מאנרגיית שואה, ולאפשר לה בכך שינוי תודעתי משמעותי. אם מגיעה אל הנשמה השפעת רסיס תקוע (מהגלגול שלה בשואה), עלולות תפישות אלה להיות מוגברות, כאמור, באופן מיוחד, וחשוב להעלותו או להחזירו לנשמה.

ניתן לעזור לאדם שקשייו נובעים מן הדברים האמורים כאן, בתהליך של ליווי רוחני, ובו: א. נבקש לחזות ונחזה את הקיום הזה ואת הרסיס התקוע; ב. נאפשר לנשמה ולרסיס תיקון של התפישות המשובשות; ג. נעלה את הרסיס (הלובש בדרך-כלל את דמות האדם שממנו יצא), באמצעות הדמיה הדומה לשיחזור גלגול, "במעלות קדושים וטהורים" חזרה "הביתה", כך שיצטרף אל חלקי נשמתו העליונים.

סבל רב יכול להיחסך מהאדם בשל כך, והדבר יקל על עליית הנשמה שלו בבוא יום פטירתו, עם צאת הנשמה מן הגוף. יש להדגיש שחשוב לערוך את העלאת הרסיס עם מורה רוחני מיומן, ולא לבצעה לבד.

כצעד מקל, הבא לעזור לקולקטיב העברי ובעיקר לפרטים בתוכו, שמועקת השואה רלוונטית לגביהם באופן מודגש, ניתן לערוך את המדיטציה, שההדרכה לביצועה מובאת כאן בהמשך; כמובן שניתן לעשותה בכל יום מימות השנה, אך רצוי לבצעה ביום הזיכרון לשואה, עקב הסינרגיה הייחודית המתהווה בו.

 

עוד בנושא 'קורבן-מקרבן' באתר, כולל דרכי ריפוי והחלמה, ראו-נא במקבץ הרשומות כאן

 

מדיטציה ליום הזיכרון לשואה ולגבורה

הכנה

הרעיון של המדיטציה המוצעת כאן הוא, כאמור, לשחרר מגופי האור שלנו את אנרגיית השואה הנמצאת בהם. השיחרור עשוי להיות מושג ביעילות גבוהה, עקב הצטברות האנרגיה הקולקטיבית, המתגברת, כאמור, הדמיה זו.

גם אם כבר שוחררו מאיתנו שלוחות/רסיסים מתקופה זו חשוב, להבין שעדיין יתכנו שאריות זיכרון הנובעות מהיכרות עם תקופת השואה, דרך אנשים או באמצעות גורמים אחרים (סרטים, ספרים וכו'). מדובר על שיחרור זיכרונות התקופה באופן כללי. הדבר בא להקל על מי שהזיכרונות האלה מכבידים עליו בחיי היומיום, בהתבטאם בדפוסים שהוטבעו בו, באורחות חייו או במחשבותיו. העבודה הספציפית לגבי גלגול מסוים אמורה להיעשות באופן ספציפי ובעזרת הדרכה של בעל ניסיון בהגשת עזרה אנרגטית.

מומלץ לערוך את המדיטציה מיד לאחר הישמע צפירת הדומייה ברחבי הארץ. אם הדבר אינו מתאפשר רצוי לערוך אותה ביום הזיכרון בשעות האור או לעת ערב, טרם שקיעה. במקרה זה יש להיכנס אל המדיטציה דרך עמידת זיכרון פרטית בת שתי דקות בערך, שמשחזרת את הצפירה, ולאפשר לה להיות כמעט מוחשית.

לאחר עמידת הדומייה בהשמעת הצפירה (או בשיחזורה מאוחר יותר), יש לעבור במחשבה על סעיפי המדיטציה לפי הנקודות הבאות:

* לתת לתמונות/אסוציאציות הקשורות בשואה, ל"היכנס לראש" ולצאת ממנו – "חופשי", לפי "רצונן".

* לכלול בהיזכרות-ביעף גם את כל רגעי הצפירות שנצברו בביוגרפיה הפרטית בימי הזיכרון לשואה, שאותם זוכרים מגיל צעיר. באופן כזה נבנה רצף התפתחות מסוים מהילדות, בשניות אחדות.

* לדמיין את כל האנשים העומדים (או שעמדו) דום במדינת ישראל, ולראות כביכול הבלחות אור כחול המרחפות מעל ראשיהם וממריאות כלפי מעלה.

יש להבין את האור הכחול הזה כאנרגיה של חוויה קולקטיבית אדירת כוח, ושזהו אור מחשבה הממזג בתוכו את זיכרון האימה, ואת הכאב והאבל, עם החמלה, האהבה והזהירות (כלקח המופק ומתקבל כאן ועכשיו).

בהמשך נראה את האור, מעל ראשי האנשים העומדים, כיוצר כיפת אור ענקית, כחולה, שהולכת ונפרשת מעל לכל המדינה.

ניתן לעמוד ולצפות בכיפת האור הכחולה החופה על כל הארץ, להבין שהיא נוצרה על ידי רגשות לאין ספור של אזרחי מדינת ישראל, ולהאיר אותה עוד ועוד, בנשימות ונשיפות ארוכות – ברגשות עזים של חמלה  ואהבה.

לסיום רצוי לשרטט על הכיפה הכחולה, על צידה הפונה לאדמה, מגן דוד ענק, עשוי מאור של אהבה וחמלה לנשמת האדם באשר היא. ניתן לסיים חלק זה באמירת: שמע ישראל, ה' אלוהינו, ה' אחד.

הנחיית המדיטציה

* יש להביא לתחילת המדיטציה את מראה כיפת האור הכחולה הפרושה על כל המדינה, ועליה משורטט מגן דוד ענק, עשוי מלובן אהבה וחמלה לנשמת האדם באשר היא.

* כעת אפשר לשבת בישיבה נינוחה ורפויה, להאיר את כל גופי האור שלי, פנים וחוץ, להצהיר:  "אני-הנני (שם ושם משפחה) בן/בת (שמות ההורים, שם האימא תחילה), מואר/ת ומוגן/ת, בחסד אלוהים, באור ואהבה".

* עכשיו יש לדמות את האני (בגוף) בישיבה בתוך פירמידה בעלת ארבעה קירות של אור ומעליה פרושה עדשת (דיסק) אור בעלת קרינת בדולח חזקה, המקיפה מלמעלה למטה את כל הפירמידה,

* לומר בהתכוונות ובקול רם: "מימיני – מיכאל, משמאלי – גבריאל, מאחורי – רפאל ומלפני – אוריאל, ועל ראשי – שכינת אל. שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד".

* כעת יש להצהיר בקול רם וברור, לאט ובמתינות: "אני-הנני (שם ושם משפחה) בן/בת (שם האם ואחר-כך שם האב) מוכן/ה ומזומן/ה להוציא כעת מכל גופי האור שלי, באהבה ובחמלה, את זיכרונות החושך של תקופת השואה. באהבה, בחמלה, בהודיה על ההתנסות, בתחושות עמוקות של סליחה ושל מחילה עצמית, מתוך הבנה שכל מה שקורה בארצות האדם קורה לפי תכנית ההתפתחות הקוסמית ובחסד האל. בעזרת אלוהים ומלאכי האור שלו, ומתוך אמונה, אהבה ויראת כבוד כלפיו, אני בוחרת לשחרר כעת את זיכרון החושך הזה מכל תא ותא בגופי האור שלי ולהעלותם עם שאר אחי ואחיותי".

(תוך אמירת דברים אלה, בקול רם אך לאט ובמתינות רבה, יש לחשוב לרגע על שיבושים פיזיים ורגשיים מוכרים לנו, שנמצאים, או היו נמצאים, בתוכנו, הקשורים בחשכת תקופת השואה). 

* כעת יש לשוב ולהאיר את כל הגוף בחוזקה, ולעשות זאת באהבה, בסליחה, בחמלה ומחילה ובמתינות, ולהטיל מגופי האור שלי, יחד עם אינספור העומדים בצפירת הזיכרון, בנשיפות קצרות בחוזקה כלפי חוץ ולמעלה – ים של ראשי-סיכה כהים, המסמלים את אנרגיית השואה, להחזותם מתבהרים והופכים להבלחות כחלחלות של אנרגיה בוהקת. הבלחות אלו מתרוממות ונישאות אל אמצע שרטוט המגן דוד שעל כיפת האור הכחולה, הפרושה ממעל. אפשר ללוות אותן במבט עד שהן נבלעות כליל במרכז המגן דוד.

ההבנה היא שהזיכרון האישי של החושך מן העבר, המואר באור המודעות הרוחנית שנרכשה כאן ועכשיו, יוצא – לאור הבחירה העצמאית (הבחירה האישית) – מגופי האור שלי ושל כולנו, ומתכוונן אל מגן דוד קולקטיבי רב-עוצמה, אשר בזכות היווצרותו כאן ועכשיו, ביום הזיכרון, הוא עוזר לאנרגיית השואה הקשה לנוע למעלה, מעולמנו והלאה, ושם היא תטופל על-ידי כוחות-אור רבי-עוצמה.

ניתן ללוות פעולה מתונה זו, של עבודת הפינוי, בנשיפות קצובות קצרות ולהקפיד על עשייה מוארת באור המודעות והאמונה השלמה, גם אם הדבר מתרחש מתוך בכי.

* רצוי לסיים את התהליך בהודיה ובאמירת 'שמע ישראל'. ניתן אחר-כך לקרוא את פרקי הפתיחה והסיום בתהילים ולהדליק נר זיכרון (אם טרם הודלק קודם).

תודה.

 

*