יום הכיפורים

רשומות, הצעה למדיטציה ועוד

'סליחה' – כהתמרה אנרגטית

לעיתים (לא בכול מקרה!) כאשר מישהו פוגע במישהו הוא מהווה וגורם יסוד שלילי – שלול אור ושולל אור –  בזרימת אנרגיית החיים שלו ושל מי שנפגע ממנו.

לעיתים, כאשר מתרחשת 'פגיעה', ממש מועבר אל גופי-האור של מי שנפגע, צביר אנרגיה שלולת אור, שהיא אנרגיה נמוכת תדר: כעס, פחד, קנאה וכו', כלומר, אנרגיות שונות של הפרדה, אלא אם הדבר נעשה בין הורה לילדו, או בין מורה לתלמידו. אנרגיה דלת-אור כזו מורידה את התדר של מי ש"ייצר" אותה ושל מי שספג אותה. 

סוד הקדושה של יום הכיפורים

1.   מן ההיבט האישי החילוני שלי ומן ההיבט של תחומי הוראתי – הספרות העברית ומחשבת ישראל, אני חוזרת ומתבוננת מדי שנה ביום הכיפורים ובשלל התהיות והגישות הרווחות כלפיו בקרב הציבור הלא-דתי, באמצעות שיר ישראלי מודרני, שנכתב על ידי זלדה, משוררת דתייה ששיריה נקראים בהרבה אהבה על-ידי חילוניים ודתיים כאחד.

דרך השיר אני מנסה להבין את המטאפיסיקה שמעבר-לדת, המאפיינת את היום המקודש, ולהציע לאורה, כאן בהמשך – תהליך עשייה פנימית, שניתן לעשותו כמעין-טקס פרטי ביום הכיפורים. כל זאת, לבחירתו של מי שמעוניין בעשייה משמעותית ביום זה, בתחום נפשי-רוחני, שאינו תלוי בהכרח בהתנהלות דתית/מסורתית.

זלדה (1984-1914), המעניקה לקוראיה באמנות כתיבתה מעין גשר-רגש בין יהדות רבנית ליהדות ריבונית, מאזכרת את עקרונות היום המיוחד בשיר האהבה שלה, "ערב יום הכיפורים":

בְּעֶרֶב יוֹם הַכִּפּוּרִים

הִפְלַגְנוּ

מִנִּסְיוֹנוֹת שֶׁתַּמּוּ אֶל נִסְיוֹנוֹת שֶׁהֵחֵלּוּ.

עֶרֶב יוֹם הַכִּפּוּרִים הָיָה לָנוּ

רֵאשִׁית הַזְּמַן

בְּדִמְמַת אִי שֶׁהֵאִיר

יָם

בְּנֵרוֹת.

שָׂם אִמַּצְתָּ אוֹתִי אֶל לִבְּךָ הַדּוֹאֵב

לִפְנֵי הַכּל יָכוֹל,

בְּטֶרֶם תֵּלֵךְ לְהִתְפַּלֵּל עִם כֻּלָּם,

בְּטֶרֶם תִּהְיֶה אֶחָד מִן הָעֵדָה

בַּהֵיכָל,

אֶחָד מִן הֶעָצִים

בַּיַּעַר.

(מתוך "הלא הר הלא אש", הקיבוץ המאוחד, 1972)

השיר מעלה כמה רכיבים מסורתיים של יום הכיפורים, המקובלים גם על לא-דתיים. יום הכיפורים נתפש כאן, כהמשך לסמליות ראש-השנה וכחתימת 'הימים הנוראים' – כיום של הפלגה חדשה, היות שהחיים בכללם נתפשים כרצף של מסע-התנסויות.

בשיר עצמו, זהו מועד מודגש של הפלגה מיבשת ידועה שמוצתה – נסיונות-התנסויות השנה החולפת, אל הים הפתוח, אל ראשית זמן נוספת, יחידה חדשה ברצף העתיד הבלתי-ידוע.

יום הכיפורים מוצג בשיר כאי הממוקם בין היבשת שנותרה מאחור לבין היבשות הלא-נודעות עדיין, וליום-אי זה יוחדו בשיר שני מאפיינים חשובים:  

דממה – ללא קולות "השוק" האנושי, כמרחב של שקט עמוק המאפשר התבוננות וחשבון נפש; ואור – אור של נרות, אור ארעי, אך, במובהק, אור של קדושה, המעוצב כציור קסום של אי מואר בנרות.

חלקו השני של השיר מוסיף רכיב חדש לאיפיון יום הכיפורים, זכרון האהבה: שם, ביום-אי זה, "אימצת אותי אל לבך הדואב…". הלב כואב ודואב לנוכח חשבון-הלב ותוצאות המאזן השנתי האישי, אבל החיבוק האמיץ אל הלב, ההתדבקות באהבה לב אל לב, נעשים בשלמות "לפני הכל-יכול", ולכן –  בשיתוף עמו.

בזכות נוכחותו של רגש האהבה בקו האופקי – בין בני הזוג, ותחושת השיתוף-מאהבה, בקו האנכי, עם הכל-יכול, המקדימים את העשייה הציבורית של האדם בבית הכנסת, מתאפשרת היציאה מן הפרטי אל הכללי, אל העדה, שהיא גם כביכול אוסף של עדים ביום הדין.

ההליכה "להתפלל עם כולם", באה על-מנת להעצים ולהתעצם סינרגטית עם "בני היכלא", הזוכים, לפי המסורת, ביום הכיפורים, להתעלות-הרוח עד ל"היכל העליון". גבהות עלייה זו מתאזנת היטב בשיר על-ידי הענווה שבתחושת היות האדם "אחד מן העצים ביער", אחד מן העדה, הנע ומתפלל ב"רוח" (תרתי משמע), עם כל ה"עצים" שמסביב, לפי "כי האדם עץ השדה".

2.   מסורת תורת הסוד העברית מגלה ואומרת, שביום הכיפורים, לפי מעין-תוכנה שנתית, בראשיתית, של כדור הארץ, כולנו "בני היכלא", כלשון שירה של זלדה, מפני שאת כולנו מציף ביום קדוש זה, וזו סיבת היותו מקודש, פרץ-כוח אדיר ורב-השפעה, שפע-אנרגיה עוצמתי הנקלט בגופי האור שלנו ובגוף הפיסי.

אנרגיה זו, לפי הנרמז במקורותינו, מעצימה מאוד את הגוון העיקרי שהיא פוגשת בפנימיות האדם, לפי העיקרון 'מצא מין את מינו' – 'דומה מושך דומה', בין אם זהו גוון של אחדות – אהבה, חמלה, יושר, אמונה באחדות-הכל, נתינה, ובין אם גוון של הפרדה  – פחד, עוינות, אי-יושר, התלוננות, לקיחה מופרזת.

מי שמנקה את עצמו מבעוד מועד מן ה'לא-רצוי לו', ממחשבות שליליות שחשב ומרגשות הפרדה שחווה במרוצת השנה החולפת, מי שמתנער בינו לבינו, או עדיף – בינו לבין חברו, ממעשים משובשים שעשה, מי שבאמת עורך חשבון-נפש ו'ניקוי' יסודי – לא יאפשר לכוחותיו של יום הכיפורים להגביר את ה'לא-רצוי', אלא להפך: יתנקה ויכין להם את המקום הראוי להם – מקום צח ונקי, ובכך יטה את העוצמה הזאת לטובתו, לטובת חתימת מהותו, התדר שלו, ויחזק את אורו ואהבתו (וזהו מקורו החבוי של האיחול – "גמר חתימה טובה").

מתוך מצב פרטי-אישי כזה מתקבלת גם כמובן טובת העדה (הקולקטיב) כולה, שכן 'הכל אחד'.

מתובנה זו של חוכמת הנסתר העברית לגבי אופיו הנסתר של יום הכיפורים, נגזרים כל הליכי ההיטהרות בארבעים הימים של ההכנות ליום הכיפורים, וכן גם ההתנהלות ביום עצמו:

"סליחות" חודש אלול,

מנהגי ראש השנה המכוונים לניקוי והעצמה,

"עשרת ימי תשובה" ש"בין כסה לעשור",

המנהג לבקש סליחה איש מאחיו

והלכות יום הכיפורים,

אופי התפילות שב'מחזור ליום הכיפורים',

ובעיקר, הצום.

הצום, על-פי הציווי בתורה – "ועיניתם את נפשותיכם", בא ליצור תחושה של עינוי ככפרה על עינוי שגרמתי למישהו, כפרה המכונה בפינו היום 'התמרה אנרגטית', אך בעיקר הוא בא לשם השגת מצב רוח של התנגדות פנימית חזקה, הנוצרת מעצמה, על-פי-רוב בלא-יודעין; התנגדות זו מונעת קבלת-יתר של האנרגיה ה'חורכת' של יום הכיפורים, ומגינה על האדם בכך שהיא מאפשרת את קליטתה של האנרגיה הקוסמית העוצמתית, במידה הרצויה בלבד.

ראוי אולי לגזור מתובנת "סוד יום-הכיפורים", כפי שבוארה כאן, מה נכון לנו – מה רצוי שיעשה "אחד מן העצים" כמונו, עץ-אדם ב"יער" החילוני.  ברוח זו, מובאת כאן בהמשך הצעה לעשייה מדיטטיבית ליום הכיפורים.

הצעה לעשייה מדיטטיבית ליום הכיפורים

אפשר לשבת בדממה, שעה-שעתיים לפני כניסת המועד או אף במהלכו, ביום המחרת, להדליק נר ולהציף את המסך הפנימי בזיכרונות מן השנה החולפת, שראוי לנקותם.

אפשר בתחילת ההצפה אפילו לרשום אותם, שלא יברחו… כל תמונה כזאת שעולה, הכרוכה באדם מסוים או באירוע מסוים, ואפילו רק רגש שאינו-רצוי או מחשבות לא-רצויות, אפשר וניתן לשלוף ולהוציא, אחד-אחד, באמצעות ספיראלות של אור, שהכוח המדמה שלך מוריד ממקור-כל-המקורות, והן עוטפות את ה'לא-רצוי' ולוקחות אותו הרחק למעלה, לשם אידויו.

לפני הוצאת ה'לא-רצוי לי' אפשר לברר מהו הפחד/החשש שהסתתר מאחוריו, שגרם לו להתעכב, שכן אנרגיית הפחד היא זו המתכווצת ולוכדת ומקבעת חוויות קשות, כגון הונאה, הפרת אימון, פגיעה והעלבה, עשיית רע כלשהו למישהו וכדומה.  

למשל: בשורש מחשבת הקנאה מצוי פחד נסתר ש"לא יהיה לי", ש"אין לי משהו כזה"… או, בעת מריבה קשה – מתעורר פחד שמישהו מבקש להשתלט עלי. נכון לזהות היטב את הפחד ולהודות בו, ואולי גם להודות לו – מכיוון שלימד אותנו דבר-מה על עצמנו, ובהיבט זה גם ניתן להבין את חשיבות ההודאה והוידוי, כאקט של שחרור וניקוי פנימי.

לסיום בירור הפחד הטמון בשורש ה'לא-רצוי', ובטרם ניקויו, רצוי להפיק ולחוש תחושה של 'מחלתי' ('סלחתי') מתוך 'חמלתי', שכן ראוי לזכור: ניתן לסלוח ולמחול לעצמי ו/או למישהו זולתי, מתוך הבנה ש"כולנו בני-אדם שאינם מושלמים", ובעיקר: כולנו כאן כדי ללמוד ולהתפתח, לעתים גם דרך שיעורים קשים ומקשים.

ב-ס.ל.ח. מתאפשר ה-ח.ס.ל., חיסול השלילי, שלול-האור הבלתי-רצוי שבתוכי.

בתום תהליך השחרור, לאחר שתוצרי הפחד הבלתי-רצויים, במחשבה-רגש, בדיבור או במעשה – פונו באמצעות הכוח המדמה, אפשר ורצוי להגביר את רטט האהבה בלב, על-ידי מחשבה על מי שאוהבים והתמקדות בדמותו: בן/בת הזוג, בני המשפחה האהובים, ה"כל-יכול", ה"עדה", העולם כולו, וכמובן: אני-עצמי.

ניתן גם לבטא כוונה להכפיף את עצמי, בכל דרך שאבחר, להוראת הפסוק "ואהבת לרעך כמוך, אני ה'", ואז להתפלל לשנה טובה היישר מתוך כל הצטברות האהבה הזאת, ולבקש מהאנרגיה המעצימה של יום הכיפורים לתגבר את האהבה והחיוב שבי וליצור עבורי, על-פי בחירתי החופשית, מעין פסק-דין בחתימה טובה של תועפות 'מחסני אהבה' – לעצמי ולסובבים אותי, קרובים ורחוקים כאחד.

על 'הרצון האמיתי' ועל הקושי לסלוח-באמת

בסמיכות זמן ליום הכיפורים על מאפייניו העיקריים – בקשת סליחה ונתינת מחילה, עולה גם השאלה מדוע קשה לי למחול ולשכוח, למרות רצוני המובהק לסלוח? בדרך כלל אנחנו נותנים את הדעת על מבקש הסליחה, אך מה בדבר יצירת הסליחה האמיתית וקשייה? היש כאן מקום לבדיקת הסיבות המביאות רבים מאיתנו לשמור טינה ולא לסלוח, למרות שרצינו ואף אמרנו: אוקיי, אני סולח/ת?

בחרתי להראות את החיבור החשוב בין שני הנושאים – הקושי לזהות את הרצון האמיתי והקושי לסלוח-באמת למרות הרצון-לסלוח, באמצעות תקציר המפגש עם ענת (שם בדוי כמובן), שאותה אני מלווה כבר שנה שנייה ברציפות בעבודתה הרוחנית המסורה. ענת, תמירה, חמודה ומאוד מיוחדת, הוסמכה לרפואה לפני שלוש שנים, רווקה בת 37, חיה לבדה בתל-אביב ו"מתקשה לפעמים לקום בבוקר מרוב תיסכול, בדידות וחוסר חשק לכלום".

ענת סיכמה את עיקרי המפגש הטיפולי בינינו, שלחה אלי את הסיכום, וגם הסכימה לפרסום הדברים, מתוך כוונה שיעזרו אולי במשהו למי שיקרא אותם.

*

*