יום העצמאות

אתמול למדתי שעצמאות אישית אמיתית מושגת עם ביסוס היכולת לאהוב – את עצמי ואת מי שסביבי.
היום אני חושבת שעצמאות אמיתית של מדינה תלויה באהבת רוב אזרחיה, אהבה שאינה מתחשבת בשלל המגרעות והתקלות שלה, אהבה שאינה תלויה בדבר.

נראה שבגלל זה, גם בטרום "רוחניותי", מעולם לא כתבתי מילת השמצה אחת על ישראל, וכשגרתי בארה"ב עזבתי סביבה ש"ליכלכה" על המדינה. ביקורת בונה – בבקשה. ביקורתיות ושפיטה לא-מתחשבת – לא ולא.

וכך אני חושבת: מדינת ישראל קמה על-גבי גלי אפר וקברים, כהמשך לטראומה לאומית שהדהודה בצביר הנשמות שלנו הוא בל-ישוער. מדינת ישראל צמחה מביצות ושממה ומתוך מאבק בלי-פוסק על קיומה, והיא מאכלסת מגוון מדהים של אנשים, דתיים וחילוניים, מתרבויות רבות, מדפוסי התנהלות וחשיבה שונים, מהרגלי יומיום שונים אף מתנגשים; ומעבר לכול הניגודיות וההפרדה שבה – היא אחת.

מדינת ישראל – אני אוהבת אותך בכל ליבי. אני מלאת אהבה והערכה למה שנוצר כאן, לפני ואחרי הקמת המדינה, ומודה אלף אלפי הודיות לאינספור ישראלים שיצרו כאן באינספור תחומים ולאלה שהגנו בחירוף-נפש, לעתים במחיר חייהם, על יצירה קולקטיבית דינאמית מדהימה זו.

ברכת אהבה אין-קץ לך, מדינת ישראל, ביום חגך.

תודה על הזכות הנפלאה להיוולד איתך ובתוכך.

על מאפיין אחד מרכזי בדמותה הקולקטיבית של מדינת ישראל (מתוך שיעור)

עם ישראל, לאורך כל דורותיו, ובמיוחד לאחר השואה, התמודד רבות עם תסמינים מובהקים של טראומות המתאפיינות ביחסי 'קורבן-מקרבן'; למעשה, אנחנו משקפים, מאז הקמת המדינה ולאחריה, את הסינדרום הזה, שנחרט עמוק מאוד ברוח הקולקטיבית העברית-יהודית. סינדרום ה'קורבן-מקרבן', על מופעיו הרבים בתחומים השונים, מניע רבים מן המהלכים שלנו בארץ ובעולם, תוך הדגשת תופעות ותוצרים, מכוונים ושאינם-מכוונים, של הבלטת סטטוס ה'קורבן' והדחקת סטטוס ה'מקרבן'; ושניהם תמיד נמצאים יחד, בכפיפה אחת, על-מנת לתת לעצמם ביטוי שלם ומספק.

אבי האומה, אברהם, ובנו, יצחק, נחלצו מן הדיאדה הזאת, אך כישות קולקטיבית התחלנו את דרכנו הלאומית כקורבנות, בארבע-מאות שנות עבדות במצרים. כזכור, מתואר בספר שמות, כיצד משה רוצח את אחד המצרים, טומן את גופתו בחול ובורח למדבר, ובכך ניתן לראות גם את צד המקרבן, הצד הנסתר שלנו, המציץ מאחורי כתפו של מנהיג עם-העבדים ביציאת מצרים. הצד המקרבן מופיע גם בהמשך, במה שמכונה 'מלחמות כיבוש כנען' ובראשית כינונה של הישות הפוליטית העברית, וכן בהתנהלותם המקרבנת של מלכי העם לדורותיהם. אפילו דוד המלך, בעל ספר 'תהלים' לפי המסורת, מתואר כמי ש'רצח וגם ירש'.

יסוד הקורבן, לעומת-זאת, מלווה כידוע את ההיסטוריה שלנו מראשיתה גם אחרי עבדות מצרים, בשנות הנדודים הקשות במדבר, ואחר-כך באין-ספור מלחמות של הישרדות, עד חורבנם של שני בתי המקדש והיציאה לגלות, שאין לתאר את פרקי סבלותיה וזוועותיה. תקופת השואה הייתה הנוראה-מכול וכתוצאה ממנה, ומן היסוד החוזר הזה, המבוטא גם בעימותים פנימיים בתוך קהילות ישראל לפני השמדתן, מצויים בכל ענף השייך לצביר הנשמות העברי, מרכיבים של טראומת 'מקרבן וקורבן', יותר מאשר ברוב צבירי הלאומים האחרים.

אחד האתגרים המרכזיים במדינת ישראל של היום, הוא לרפא ולהחלים בתוכנו את ה'מקום' הזה, בעיקר על-מנת שלא נוסיף ונפתח את הדיאדה 'מקרבן-קורבן' בתוכנו, במסגרת הוויתנו המשותפת. חיוני לדעתי לא לתת למוות ולשכול, להאשמות ולקיטורים ('קורבן'), לשופטנות ולביקורתיות משולחת-רסן ('מקרבן') להוות דבק, המלכד, כביכול (!), בהזדמנויות שונות, את כולנו או חלק מכולנו. חיוני שנבין שמלחמות, ומכאן גם כיבושים וביזוי הנכבשים, או 'נטילת החוק בידיים' ועבריינות בכל המגזרים – הם היטלים של סינדרום ה'קורבן-מקרבן', המקנן באדם מן השורה, במנהיג ובכלל.

הדבר יתאפשר כאשר כול אחד מאיתנו יבריא את עולמו הפנימי וישחרר ממנו את יסוד ה'קורבן-מקרבן', וכאשר, כחברה בריאה, נדגיש, בחניכת עצמנו וילדינו, את רכיבי ה'יש לנו', האהבה והאחדות, ולא את רכיבי ה'אין לנו', הפחד וההפרדה. לתיקון השיבוש, המחלחל מן הפן האישי לרבדים שונים של קיומנו כאן, תהיה השפעה על אין-ספור נשמות בצביר שלנו, אלו הנמצאות בגוף אדם ואלו שנפטרו ממנו. תיקון אישי כזה (בלי למעט בערך שאר תיקוניו של האדם) מאפשר השפעה מבורכת, מדהימה בחשיבותה, על רוח-העם, ולכן חלה אחריות גדולה על כל מי שמזהה בתוכו את נטייתו להיות 'קורבן-מקרבן'. מתוך תובנות זיהוי זה נראה כנכון וחיוני לצאת לתהליך אישי עקבי, הבא להבריא ולתקן את התסמינים של 'קורבן-מקרבן' ולנטרלם. ההצלחה של נשמה אחת, כאמור, היא הצלחה של נשמות רבות המצויות בקשר מתמיד וסינכרון קוואנטי ב"אשכולות" של צביר הנשמות העברי. כל ריפוי מכל סוג משפיע על רבים, ולכן כל תיקון שאדם מחויב לו ומבצעו, הוא חשוב ומעצים, אותו – כפרט, ואותנו כישות רוחנית, כהוויה לאומית במסגרת מדינית כוללת.

*

על העברת הטראומה בגנים מדור לדור, "טראומה רב-דורית", ראו-נא מחקרים מסוכמים כאן

*

ראו נא באותו נושא את הרשומה ב' בדף – לצאת מ'מקרבן-קורבן' ולהיפקח לאור

 

להיות עצמאי 
פירושו גם להיות 
ער וקשוב
לעצמי הגבוה,
לקול הפועם ודובר
בליבי, להדהוד מילותיו,
ולאורן – ללכת ישר(אל ה-)אל,
ולפעול באחדות, בתוכי ומחוצה לי 
מתוך אמונה בעצמי, בעצמנו,
ובתום הבא מאהבה.

ככל שנהיה עצמאיים יותר וערים לרוח האחת שבכול – נחזק יותר את עצמאות מדינת ישראל.

ליום העצמאות של מדינת ישראל בת ה-68 

אהבה ואור לכם, אהובים.
ברכת אהבה לכל הישראלים –
יהודים, מוסלמים, נוצרים, דרוזים, בדואים, צ'רקסים ועוד ועוד.
מדינת ישראל קמה מן האפר
ועליה להשיל מעצמה את האפר,
להתבונן בשביל האור הרומז לה –
הדרך כאן.

בשביל האור הישראלי מוזמן כל אחד ללכת ישר אל האל –
"אל" פירושו בעברית "כוח".
יילך נא כל אחד אל מקור הכוח שלו,
אל מקור הכוח של כל אדם בכל זמן ומקום –
אל היכולת הטמונה בכולנו, היכולת שהיא מקור כוחנו:
אל האהבה –

האהבה
שהיא איפשור וקבלה,
לעצמי ולזולתי,
האהבה
שהיא עזרה וחמלה,
לעצמי ולזולתי.

בשכלול היכולת לקבל ולתת
אהבה
טמון מקור הכל:
אהבה בזוגיות, אהבה בהורות, אהבה להורים ולמורים,
אהבה אחאית, אהבה במשפחה,
אהבה בקהילה, אהבה בחברה,
אהבה ליצירה,
אהבה לבעלי חיים, לטבע ולדומם.

בשכלול היכולת
לקבל ולתת באהבה
מצוי הכוח
לחיות,
במחויבות להוויה באהבה,
במחשבה ובמעשה לפעול
לאור האהבה.

זו עצמאות היחיד והיחד,
זו עצמאות האחד שבאחדות.

יום הולדת שמח לך –
מדינת מי שהולך ישר אל כוחו,
ישר אל האל,
ישר אל האהבה.

הולדת שמחה לך,
כל יום ויום –
אהבה.

 

"בעקבי הדרך" – שיר ללהקת גייסות השריון שכתבתי עם יאיר רוזנבלום ז"ל