ל"ג בעומר
לאחר כשלון מרד בר כוכבא (בערך שבעים שנה לפני חורבן הבית) הנהיגו דיני אבלות בימי ספירת העומר – לזכר 24.000 תלמידי ר' עקיבא שנפטרו בתקופה זו ממגיפה. דור של תלמידי חכמים ומנהיגים רוחניים בעלי שיעור קומה – אבד מן העולם… עד היום נשתמרו דינים אלה והם מבוטאים ב"ימי הספירה" באי קיום שמחות, אי-התחלות חדשות, ואף לא תספורות או התחדשות בבגדים.
לפי המסורת פסקה המגיפה בקרב תלמידי ר' עקיבא ביום השלושים ושלושה (ל"ג) לספירת העומר ועל-כן נהוג לציין יום זה כיום טוב. ההסבר לכך בהיבט הרוחני, מציין כי התלמידים הנותרים הבינו שגאווה ותחרותיות הם אלה שמיגנטו את המגפה (האומרת: כולנו שווים…), והבנה-תיקון זה היא שהשיגה את עצירת המגפה, ביום הל"ג בעומר, שכולו שופע ענווה וצניעות.
לפי חכמת הנסתר נשפע ביום זה 'כוח-משמיים' המתגבר את כוח האמונה וההודיה של האדם. ההבנה היא כי ר' שמעון בן יוחאי, מגדולי ישראל בכל הדורות ובעל ידע נסתר רב (לפי המסורת מיוחס לו חיבור ספר הזוהר), כיוון את יום פטירתו ליום הייחודי (אנרגטית) הזה – על-מנת לאפשר בו את ההילולה לכבודו (יום פטירתו של צדיק נחשב במסורת ליום חגיגת התאחדות נשמתו עם השכינה). בהילולה ובחגיגה "נפתח" האדם, בשמחה ובמאכלים טובים (נפש וגוף – ב'גופנפש'), וכשהוא "פתוח" – הוא יכול לספוג מאותה אנרגיה יוצאת דופן – פי שבעים ושבעה.
ואכן, עד היום כידוע נוהגים, כמנהג אנשי-קדם בחגיגותיהם – להדליק מדורות (ולכן לשמוח! בעיקר הנוער…), ולציין יום זה ב"מדורה מרכזית" באתר קבורתו של רשב"י.
"ספירת העומר" היא כידוע ספירת 49 הימים (שבעה שבועות) מיום שני של פסח ועד לחג השבועות, והיא מצוות "עשה" מן התורה: "וספרתם לכם…" (ויקרא, פרק כג). חכמי ישראל ביארו את ספירת העומר ברובד הרוחני – הזדככות והכנה לקבלת התורה – כל שנה – במועד קבלתה המקורי, המצוין על-ידי חג מתן תורה (חג השבועות).
איפיוניה הייחודים של 'ספירת הוד', הספירה השמאלית התחתונה באילן הספירות הקבלי, ספירת השבוע החמישי משבעת שבועות ספירת העומר – מתחדדים ומתעצמים ביממת ל"ג בעומר, הממקדת ומכפילה את אנרגיית הוד, לפי יום 'הוד שבהוד'. אנרגיה זו נקלטת ומברכת את אלו המודעים לה ביתר שאת, והיא מעשירה את המתכוונן אליה בלבו ובמעשיו – בתיגבור ענווה וצניעות ובהאדרת האמונה ב'רוח האחד', כמקור הכל וכנמצאת בכל.
על-פי חכמת הנסתר העברית, קשורים אם-כן איפיוני יממת ל"ג בעומ ב'הוד'-אה של ענווה וצניעות בדבר קיומו של האל האחד, האינסופי, שהכול – ממנו ובו, ובהעצמת היכולת ל'הוד'-ות לאל על חיי העולם הזה כאן ועכשיו, כאשר חיים אלה נתפשים כפרק אחד מאין-ספור פרקים בחייה האינסופיים של הנשמה הנצחית.
ההבנה ש'אני הנני ניצוץ-נשמה אלוהי בגוף אדם', וכן כל אדם אחר, ובעיקר הטמעת 'אני הנני נשמת אלהים' – הן העומדות במרכז ההוד-אה וההוד-יה, ובאמצעותן מתברך האדם המודע לכך, בל"ג בעומר, בשפע-אור רב, לתיגבור האמונה-באל והאמונה-בעצמי-אל, שניהם – כ'אחד'.
ביממת ל"ג בעומר, ניתן בחקר עצמי לברר ולשאול, לאורה העוצמתי של להבת המדורה הפנימית ובעוצמת החץ הנורה אל-על מ'קשת הברית', האות האלוהית המעידה על ההחלטה לבלתי החרב את הארץ במבול:
* האם אני חושש//ת להכיר ולהוד-ות במי שאני: ניצוץ אלוהי נצחי בגוף של אדם? מהן החסימות שבי שאינן מאפשרות לי אמונה תמימה (שלמה), והאם הן קשורות בילדותי ובחניכתי, כלומר, בטרום חשיבתי העצמאית?
* האם אני שואף//ת לממש, בענווה ובצניעות, את זכותי המולדת להתעורר ולהתעלות לחיבור אמיץ בין נפשי לבין ניצוצי – העצמי הגבוה שבי? ומה אני עושה או מוכן// לעשות לשם כך?
* האם אני שרוי//ה בענווה מספיקת כדי ללמוד ולהשתלם ולהכניס לחיי רוחניות עשירה, ולהקפיד על התפתחות-באור?
ביממת ל"ג בעומר – רצוי לשקוד על פעולה כלשהי הקשורה ברוח, עשייה המבטאת בעולם הפיסי את האמונה במטא-פיסי:
הוד-אה והוד-יה ביחס ל"אחד בכל", וביחס למשולש שנגזר ממנו – "ואהבת לרעך כמוך, אני ה' ":
אני, אתה וה"קודקוד" העליון המצוי בתוכנו ובכול.
יממת ל"ג בעומר כולה – ולא רק זמן-המדורה, היא אם-כן יממה להעשרת הבסיס לחיים רוחניים: מתוך התכוונות לכך ניתן לקבל ביממה זו סיוע המפתח את היכולת לתת אמון ולהפנים, עמוק בלב, את האמונה ב'אחד'-שבכול, ה'אחד' ש'דגלו אהבה'.
על מה שהיה בל"ג בעומר תשע"ו
