לגבי ה'דתיים' (ברובם), אלהים אכן נפח בנו את הנשמה, אך נותר מנותק מאיתנו, חיצוני לנו, ורק דרך אין-ספור מביאי (נביאי) דברו וכותבי רצונו – הוא מצווה עלינו מה לעשות וממה להימנע, כך שכאשר רוחנו תיפרד מן הגוף היא תשוב ותחבור אל מקומותיו העליונים, הנעלים והמעדנים.

עד הנה – יש דומה בתפישות אך כמובן רב השונה. ואולם השוני הגדול באמת נעוץ בכך שאני איני כופה בשום אופן, ולא עולה בדעתי לכפות, את תפישתי על מישהו, ואילו רוב ה'דתיים' סבור שנכון, ראוי וחיוני לכפות את "רצון אלהים" (המובע בכתבי הקודש ובפרשנויות מצטברות), על הכול ועל כולם. וחשוב לדעתו של היודע-מה-הכי-נכון ה'דתי' (אצלנו ובכול העולם, על מיגוון פאנאטיותו הדתית בכול מקום וזמן), ללמוד 'מבחוץ' מה רוצה אלהים, באמצעות "נושאי-דברו" בכתבים שכתבו, באורח ישר-אחדותי או עקום-הפרדתי, תוך ויתור על הקשב הפנימי לרצון "אלהים שבתוכי", ותוך ניהול מלחמות "קודש", במלל או גם במעשים קשים של הפרדה, למול מי שמעז להתנגד להם, מתיר לעצמו לחשוב אחרת או להיות שונה מהם.

וזה שורש "הרע הדתי" בעולמנו – הסילוף הנורא של המושג "אלהים" והשימוש בו, בסימאון או בפיקחון, כדי לנחול 'עולם הבא', או כדי להאדיר הון ושלטון, או סתם כתירוץ – כדי לפרוק אנרגיית רוע מצטברת ושחץ תאב-כבוד.
למול אנרגיה זו, על-מנת להטות את הכף בסביבתי הקרובה ואף הרחוקה, לטובת הטוב, החמלה והנתינה ללא-חשבון, אוכל להציב, במחשבה, ברגש, בדיבור ובמעשה – אנרגיה עוצרת הפרדה, ובעיקר: אנרגיה מבקשת שלום, שוחרת טוב ואחדות, חסד ונתינה-באהבה.

******************

*מרתק, לטעמי, המושג "אלהים", כמושג (מ-ש-ג) גמיש (ג-מ-ש) המונגש-מוגש (מ-ג-ש) לנו בעברית להגשמת (ג-ש-מ) הלא-גשמי, כשהוא מבוטא במלת רבים שהוראתה 'אחד' (ולכן יחיד), "ברא אלהים…", ולא "בראו אלהים". ככל המלים בשפה האנושית, גם המלה "אלהים" עוצבה לתקשורת בין-אישית, אך עיצובה הוא יוצא דופן ותומך-רומז גם לתובנות בדבר תקשורת פנימית, אישית (במחשבה) בין חלקי ה'אני': היומיומי – גופנפש, והגבוה – הנשמה. כלומר, המושג מתכתב עם מצב ה'יחיד' של האדם בעולמו-שלו וגם עם מצב ה'רבים' שלו, החיצוני לו, ה'רבים' שבחלקם הוא קשור מרגע הולדתו.

בכך, העברית, הנוקטת מלת "אלהים" להבנת ריבוי האנרגיה הקוסמית וה'מקור' האחד לה, מדייקת מאוד, ומאפשרת לי, במודעותי הרוחנית, פנייה רב-משמעית אל 'העצמי הגבוה' שלי. האלהים שבי,

בזכות היענות לרמז הלשוני הרומז במלה "אלהים" שהכוחות האלוהיים צמצמו עצמם לכוח אחד, אלוהי, המחיה אותי, ובזכות רעיון המצאו בי הזמין להכרתי האנושית המוגבלת מידע אישי או השכלתי, אני יכולה בו-זמנית (!!!) לפנות אליו, ל'אלהים' שבי, כבלתי-סופי, ולא כיחידה אנרגטית מנותקת מסביב ("נפש"), המצויה רק בי, ולכן כמובן מתוך הבנה שהוא גם בכול מחוצה לי, וגם, כחלק מהכול, בפנים, בתוכי. הנגזרות הרבות מתובנה זו הן מגוונות מאוד וחשובות לי מאוד, למשל אחת: אני-הנני "נשא" (חלק מ-)אלוהים ומופעל/ת על-ידו, ומה זה אומר עליי ועל יכולותיי?

זאת ועוד – הסימן הלשוני "אלהים" מאחד את הניגודים (אחדות הניגודים של 'יחיד' ו'רבים' במלה אחת) ובכך מסתנכרנים סימן לשוני למשהו רב-כוחות ומדרגים, ולכן בעל סיומת רבים (—ים) – כב"אלהים אדירים", עם סימן לשוני של מהות יחידה, תודעה אחת חובקת-כול לאין-גבול (בשונה, למשל, מן הסימן הלשוני God, בהוראת יחיד).

(להרחבת הדברים, ובעיקר לעיסוק בשאלה 'למה ברא אלהים את העולם והאדם', או 'מהי משמעות החיים האנושיים', ראו-נא ב- נינוה Ninveh שבפייסבוק וכאן באתר)