האופטימום, השפע, היהירות והאיזון

כל הנשמות חוות שיכחה עמוקה כשהן מגיעות לכדור הארץ. על-פי מנגנון מיוחד המוטבע בהן הן מונעות קדימה על ידי גרימת הנאה לעצמן. ההנאה היא בעצם הפקטור העיקרי שעל פיו אפשר להתקדם, כי ההנאה בבסיסה נגרמת כתוצאה מאיזון, והאיזון חיוני על מנת להתקדם ברובד האנושי כמו-גם ברובדים נוספים.

ידוע וברור שהאיזון, בתחומים שונים, מדריך את האדם להגיע אליו דרך הנאה. ישנן דוגמאות רבות לכך. למשל, כאשר אדם עייף נגרמת לו הנאה כשהוא הולך לישון. השינה מאזנת.. וכן הדבר לגבי רעב, פריקת פסולת מהגוף, סיפוק מיני וכדומה. בכל ההיבטים הבסיסים של חיי אנוש על הפלנטה יש הנאה מפעולות מאזנות, ומאיזון כסטאטוס נפשי-פיסי.

"אשליה אופטית" וטעות נפוצה אומרת שככל שיש לאדם יותר אנרגיה יש לו יותר איזון. למשל, הרבה אנשים אוחזים בתפישה שככל שיש לך יותר אנרגיה של כסף זה יותר טוב. וזה כמובן לא נכון. יש אופטימום של כסף לכל אחד לפי תכנית התיקון שלו. וראה את המקרים של עשירי הארץ ועוד אנשים שיש להם הרבה כסף ועם זאת יש להם גם הרבה טלטלות, ולא רק בגלל "מרבה נכסים – מרבה דאגה". זאת טעות נפוצה גם אצל מי שיש לו כסף רב והוא רוצה עוד… וזאת משום שהוא עלול להגיע לחוסר איזון מצד השפע. נשמות חזקות רבות טועות לחשוב שהן יכולות להשתלט על נשמות אחרות ולקחת מהן אנרגיה של כסף, או אנרגיה אחרת. זאת תחושה אשלייתית חזקה שדומה ל'שיכרון חושים'. דון ז'ואן, למשלת לוקח אנרגיה מינית מהקורבנות שלו. הוא חי באשליה ש"ההרבה" הזה "יסתום לו את החור" בפנימיותו; וכן המיליארדר שחושב שככל שיש לו יותר, טוב לו יותר. ויש כאלה שחושבים ופועלים להשגת כמה שיותר בתים, מכוניות וכדומה.

הנקודה העיקרית היא שזהו עיוות מאוד חמור כאשר ה'יותר' נעשה על-חשבון אנשים אחרים. זאת משום שבאופן  כזה אתה מפריד אנשים אחרים מהאנרגיה שלהם. למרות שזה קורה מזה דורות רבים על הפלנטה, כל הזמן – עדיין נשמר הסדר בחוקים האוניברסליים. החוקים האוניברסליים לא ירשו לאימפריה/אדם/ארגון להיות כל הזמן בלקיחה. אנשים נופלים כאשר יש בידיהם משהו לתועלתם שמבוסס על הפרדה, וכן הדבר לגבי האימפריות הגדולות ביותר שקרסו, לאורך ההיסטוריה, מחמת חריגה פראית מחוק הבחירה החופשית וחוק שדידת האנרגיה, אף-על-פי שזו הייתה התכנית הקוסמית, על-מנת להביא את היתרונות הגדולים של העם הכובש אל הארצות שנכבשו ועל-מנת למזג ידע ממקומות שונים על הפלנטה.

ואולם, מה שקרה לנשמות אלה, פרטים וקבוצות ועמים, הוא שהם התמכרו לשליטה ולקיחה, וכדי לשלוט יש צורך במידה רבה של יהירות, כי אחרת אי אפשר לשלוט. יהירות, גאווה ותחושת עליונות, במקרים אין-ספור אלו, נובעות מפחד מכך ש'מישהו יוריד אותי מגדולתי', ומפחד של הנשמה (חרדה), לא מודע לאדם בדרך-כלל, מפני שהיא יודעת שהיא עוברת על חוק קוסמי כזה או אחר, והיא מפחדת מעצמה, מהחלק המוצלל, האלים, היהיר – שבתוכה. הפחד הזה גורם לנשמה לשתף פעולה עם החבלן הפנימי ובכך להקריס את המפורסמים בשחקנים, בספורטאים, באילי-ההון (אם לא בכסף כי אז בעניין אחר) וכדומה.  

כאשר מתחילה באנשים התרגלות והתמכרות לגזילת אנרגיה מאחרים, עולה הסיכון שהנשמות הגוזלות "יעברו לצד האחר". הן עוברות לפעול מן ה'צד המוצלל' כאשר הן מאבדות את שליטתן-בעצמן, ופונות מן הרף של שליטה בינונית באחרים לשליטה בינונית ומעלה. מספיק לכך, כדוגמה, שהאדם שולט בשלוש-מאות אנשים שעובדים במפעל שלו והוא נותן להם שכר נמוך כי הוא רוצה יותר כסף. יש כאן התמכרות קשה ל'צד האחר' וכשהנשמה יוצאת מהגוף ומגיעה ל"מגרש המסדרים", היא רואה את מה שעשתה וחווה את סבל העשוקים ואת הצער שגרמה לאנשים, ומכך היא "נקרעת" מן הסבל שלה, לפי התחושה המתומצתת בביטוי 'כולנו אחד'. זה באמת סבל אדיר לנשמה. היא מבינה, בין הגלגולים, את רוע מעלליה, אבל לא מתאזנת שם מפני שהיא חייבת לאזן את השיבוש (א-סוציאליות, "חזירות", ניצול הזולת וכו') בכדור הארץ, שבו נוצר. וכך הנשמה מתזמנת לעצמה 'קדנציה' של סבל, של החזרת קארמה: היא שיצרה סבל בקיום אחר, לוקחת כעת סבל על עצמה (לשם למידה!). כביכול (רק כביכול!), יש מעין-מאגר של סבל בעולם: אם הוספת לו, בקיום אחר תגרע ממנו על-ידי סבל שלך. ישנו יחס מובהק בין "כמות" הסבל שאדם סובל לבין ה"כמות" שהנשמה הסבילה (גרמה לסבל). שורש המילה ס.ב.ל. – הוא גם שורש המקצוע 'סבל'. כלומר, את הסבל יש לשאת, לסבול עד שהדברים מסתדרים, מגיעים לקיצם והחוב הקארמטי מושב ונפתר.

לכל דבר יש מידתיות ראויה, נקודת איזון, אופטימום. ברגע שאתה חורג מן האופטימום, אתה רשאי לשער שאתה מועד לפחד; אתה חשוף לשליטת גוף הכאב, מפיץ הפחד, מחרחר הפחד, משום שהמידתיות הטבועה בנשמה – הופרה. ואיך אתה יודע שאתה מונע מפחד? הפחד וגרורותיו מעצבים מחשבות שליליות, והן מורגשות כאשר אתה חורג מן האופטימום במשהו. גרעין הפחד הוא הפחד שלא יהיה לנו מספיק. זהו תוצר ההלם של מפגש הרוח עם החומר, פגישת ה'אין-חומר' עם החומר.

כל הנדרש מניצוץ הנשמה, מרוח-האדם, הוא לדבוק, למרות הפחד והפירוד, באהבה ובאחדות, בחיבור-פנים ובחיבור-חוץ.