האמונה בקיומה של הנשמה

מתעניינים שונים שואלים אותי אם אני 'אישה מאמינה'… דוחי כל אבק דתיות הם, ונחרדים מן החרדיות, ובהתחשב בפאנאטיזם הגואה במחוזותינו ובמחזותינו (שאנו כותבים כאן יומיום ומגלמים בהם את עצמנו) – הם חרדים בצדק רב.

אז אני מעיינת בשאלת האמונה ומתייעצת עם זכרון סדנאות קודמות שהעברתי, כדי לנסח במדויק את התשובה –

עיקר האמונה שלי, המבוסס על התנסותי, הוא האמונה בנשמה שבקרבי; כאשר אנחנו פועלים מתוך אמונה כזו, אנחנו כביכול מגרים את הנשמה להתעורר ולפעול עמנו, משום שאנו מאמינים בה ובכך 'מאשרים' את קיומה. מי מכם מאמין בנשמה שלו? מי מכם לא מאמין בנשמה שלו? האם אתם רואים שהיחס בין 'אמונה באלוהים' ל'אמונה בנשמה' הדוק? מה זה אומר לכם?

אם אתה לא מאמין בנשמה שלך, זה אומר שהנשמה שלך עצמה דוחה את זהותה האמיתית, "האלוהית", ואת העוצמה שבעצמה. כל זאת, מסיבות שונות, וגם אולי משום שקשה לה להתעורר באמת ולהיזכר ב'אחד' שבתוך ההפרדה, הפרדת החומר בעולם שהיא נמצאת בתוכו. לכן, ככל שתשדר שאתה מאמין ברוחך-נשמתך, ושאתה איכשהו יודע שהיא באה ממקור גבוה מאוד-מאוד, בעברית שמו 'אלוהים', כלומר שהיא קשורה ומגיעה מ'חיק האל/ה', ומחוברת למקור הגדול ביותר, לבורא כל העולמות ומקיימם – אתה יכול לעורר אותה, לעזור לה להבריא את עצמה, לתקן את שיבושיה, להשיג את 'התיקון' שלה.

ככל שאתה תאמין בנשמה היא תרפא את עצמה ותאמין בעצמה, והערך העצמי שלה (ושלך!) יעלה. 
האמונה שלך מביאה לאמונה של הנשמה, שהיא ידיעת עצמה, ומאפשרת לה להיפתח.

האמונה בנשמה שבקרבי ובמדרגים הגבוהים, שמקרינים ומובילים את הנשמה במסעותיה, וההבנה שהכול אחד ומולד על-ידי הכוח העליון ביותר שאין לו סוף, הם היבטים חשובים ביותר בהולכה של האנרגיה הפנימית, מגופנפש לנשמה ומן הנשמה לגופנפש. ההולכה הזאת, להבנתי, היא מטרת בואנו כנשמות אל גופי האדם בעולם החומר. בכך אני בהחלט מאמינה.