א. ניצוץ הנשמה שבי מגיב בפחד ומזרים את הפחד אלי, כאשר הוא מאוים על-ידי מישהו או משהו; לדוגמה, מאינספור דוגמאות –  איום של אנרגיה זרה שנצמדה-חדרה אליו (לרבות אנרגיה של סמים!), או שידור של פחד החודר מתחושותיו של רישום קיום אחר. הפחד הזה מגיע אלי כפחד שאינו מוסבר במובהק על-ידי הווה שלי, כלומר – אין לו כל סיבה סבירה-הגיונית בהווה שלי, וזוהי אכן הגדרת החרדה. הקשר בין ח.ד.ר.  ל- ח.ר.ד. נעשה כאן ברור.

אביא לדוגמה מקרה, שטיפול לא ארוך עשוי לעזור לו מאוד: אל נער כבן חמש-עשרה נטפלה אנרגיה זרה וחדרה לגופי האור שלו. (להסבר המושגים 'אנרגיה זרה' ו'חדירתה' ראו כאן). בהיות הנער רגיש במיוחד (נכון יותר: בהיות נשמתו רגישה במיוחד) הוא מגיב בחרדה, שהיא, כמוסבר, פחד מפני משהו לא ידוע לו, שכן הוא עצמו לא קלט בהכרתו את החדירה. מבחינת הנשמה הסיבה לפחד שלה ברורה – גוף אנרגטי זר, שואף השתלטות, חדר לטריטוריה שלה. מבחינת הנער – אנרגיית הפחד, המוקרנת אליו מהנשמה, נחווית כ'חרדה'. הסימפטומים הפיסיים חוזרים ונשנים, ומכים שורש עמוק יותר ויותר. מטעמים שונים טופל הנער מרחוק ושלא בידיעתו (לא על-ידיי!). האנרגיה הזרה הוצאה, אך הטראומה עצמה לא עובדה ולא הגיעה לידיעת הנער, והחרדה, כתגובת התנייה שקרתה לראשונה עם כניסת האנרגיה הזרה – נותרה, ואף הלכה והתחזקה בהיותה דפוס שהתקבע. הסיבה סולקה מזמן, התוצאה – נותרה. עשרים וחמש שנים 'אחרי' – עדיין זקוק אדם זה ל'כדור מרגיע' יומי.

ב. גוף ההפרדה שבי, צבר-האנרגיה שלולת האור בנשמה, עלול גם הוא להציף אותי בתחושת חרדה, שאינה מגיעה אלי כהגיונית וממוקדת במשהו. הדבר קורה כאשר גוף זה, שהוא מאגר הזיכרונות הטראומטיים במיוחד של ניצוץ הנשמה, מקיומים אחרים או מהקיום הנוכחי ("גוף מאגר הכאב"), מגיב בפחד-מועצם על משהו מאיים בהווה הבוגר, משהו שאני מודע אליו (ואז זה 'פחד'), או שאיני מודע אליו (וזוהי ה'חרדה'). כלומר, משהו סמוי מעורר-פחד מתרחש בהווה שלי, מהדהד אל 'שכבת-הילדות' שלי, המאוחסנים בזיכרון הנשמתי, ויוצר שם תגובה של פחד, המגיעה אלי בעוצמה, בלתי-מחוברת למציאות ('חרדה'). המשהו הזה יכול להיות מחשבה-רגש שלי, או משהו שמתרחש ב'חוץ' – אירוע (כמו מלחמה רחוקה, המהדהדת סיטואציה טראומטית בילדות או בקיום אחר), או אמירה ("הבת שלה נפטרה ממחלה אנושה", המהדהדת פטירת בת ממחלה קשה בקיום אחר של ניצוץ הנשמה. 'הורה חרדתי' הוא אם כן, הורה שמישהו ממשפחתו, ילד או בן/בת זוג, נספה באיזשהו אופן ב"גלגול" אחר; או שהוא היה בן/בת לאם/אב חרדתיים מאוד).

במלים אחרות, האנרגיה של מה שקורה בהווה מהדהדת את אותה אנרגיה של 'מאגר הכאב בנשמה', שמחזיק בהווה שלו רגש מאיים ומפחיד מ"סוג" דומה. יש להבין ש"ההווה שלו" כולל את כל התנסויותיו החריגות-בעייתיות של ניצוץ הנשמה בפלנטה שלנו, שכן, כידוע, לנשמה אין תודעה מובהקת לגבי "זמן כדור הארץ". התחושה של האני-היומיומי שמתעוררת כלפי התרחשות כלשהי במציאות-ממש (למשל, תחושת לחץ חזק מחסר מסוים), מעוררת התרחשות רחוקה בזמן בניצוץ הנשמה ובגוף הכאב שלו, וזו שבה ומכה כתחושת חרדה בנפש ה'אני'.

כשמקור הבעייה נמצא בילדות, נחווית הבעייה במציאות כקשה ביותר, עקב חוסר-הישע המורגש בעולמו מוגבל-ההבנה של הילד, כפי שנחרט בנשמה. תגובתה, שהיא מעין הצפת פחד עוצמתי לא מוגדר, מציפה אותי הבוגר, אף שאין לפחד הזה הצדקה כלל. כלומר, התעוררות "הילד הפנימי" בגוף מאגר הכאב, ושידור תחושת הפחד שלו בתוכי, מציפים בי, הבוגר, תחושה לא-ממוקדת, הנחווית כחרדה ברמות שונות: מקלה, שניתן איכשהו להתגבר עליה בעת ההצפה, ועד כבדה מאוד.

"כדור פסיכאטרי" להבנתי, חוסם, במידות משתנות, את הקשר של האני-היומיומי (הנפש) עם מקור ההצפה של החרדה (הנשמה). היות שהנשמה היא זו שאמורה להנהיג את הגופנפש, יש בכך קושי.

באמצעות חשיבה הגיונית ניתן לדחות את גל החרדה הנחשב כ'קל מאוד', אך כאשר הוא מורגש כעוצמתי, מפני שהטראומה לא טופלה תוך זמן קצר מרגע היווצרה, או שהיא אינה מטופלת בהווה באמצעות ייעוץ רוחני (שכוחו רב בעבודה במימד שאין בו זמן, מימד הנשמה) – הגל "נתקע" ומשודר מדי פעם, אף כי הסיבה לשידור משתנה, ובעיקרון, ברבות הימים, מדובר כבר על כל סוג של 'לחץ' (זכר ללחץ הראשוני של הטראומה שיצרה את החרדה). 'עבודה רוחנית' עשויה כאמור לשנות את המצב מן הקצה אל הקצה.

כשמבינים את המנגנון "הרוחני" של תופעת החרדה (שבפסיכולוגיה ובשאר ענפי 'בריאות הנפש' הקונבנציונאליים בדרך-כלל אין לו עדיין מקום, משום שהם על-פי-רוב אינם עוסקת בנשמה), ניתן לפתור חלק גדול מקשיי החרדה. בעבודתי אני עוסקת הרבה בנושא זה ושמחה לראות תוצאות טובות אצל מי שסובלים מחרדה מסיבות שונות, ומטפלים בה באומץ ובנחישות, עד כדי הנמכתה לרמה שאינה מטרידה כלל.

והערה אישית מאוד, עם המוני סימני קריאה וכמובן על אחריותי בלבד (כמו כל הנרשם באתר זה):

להבנתי, פעמים רבות מתפקדת החרדה, כשאר לקויות ה'אני', לטובת הנשמה (בעיקר כשהיא נגרמת על-ידי גורם ב הנ"ל – "גוף ההפרדה"), ומזכירה לה, לעיתים מתוך כאב רב, את התיקון הנשמתי שבאה לבצע בקיום הנוכחי. לימוד בתחום המכונה "מודעות רוחנית", ה"מתיידד" עם מקור החרדה, וגם חוקר, מתוך אחריות, חמלה והתמדה, את שיבושי הנשמה 'המנשימה אותי' ואת התיקון המתבקש על-ידה: הוא אבן-יסוד בהחלמה השלמה.

*

• שבו בנוחות כשהכתפיים שלכם רפויות.
• סגרו את הגרון מעט, כך תוכלו לשמוע את נשימותיכם בזמן שאתם לוקחים נשימה פנימה (כמו בזמן נחירה).
• כסו את האוזניים בעזרת אגודלי הידיים ואת העיניים בעזרת האצבעות.
• קחו נשימה עמוקה, הרפו את הלסת התחתונה מהשיניים העליונות, וכווצו את שפתותיכם בעדינות לקראת הוצאת האוויר.
• הוציאו את האוויר והשמיעו צליל המהום ארוך ואיטי (לא נחירה! צליל ממש!).
• שמרו על הנשיפה שלכם שתהיה ארוכה וחלקה.
• חזרו על התרגיל 5-10 פעמים ולבסוף עברו לנשימות עמוקות רגילות למשך כמה דקות.