הפנינה

פעם הייתה פנינה ששכחה שהיא פנינה,

וחשבה בספיר מחשבותיה שהיא גולה של בוץ.

מעוצם המחשבה הקדומה והטועה הזאת,

אכן הוקרנה סביבה שכבה עבה של בוץ ועצב.

הפנינה הטועה לא אהבה להיות גולה של בוץ,

אבל לכל מקום שהלכה נשאה עימה בבלי-דעת

את המחשבה הבוצית, אף כי השתדלה לשחוק

ולהסתיר מן העולם את מה שנבע ממנה –

אשמה, בושה, צורך בענישה, פחד וכעס.

פנינים אחרות, דומות לה,

שגם הן שכחו את פניניותן,

נהגו כלפיה כמו שטעו לנהוג עם עצמן –

כאילו הייתה באמת גולה של בוץ.

בחלוף זמנים רבים, פגשה

הפנינה שחשבה שהיא גולה של בוץ,

פנינה שונה, שאהבה את עצמה, כי ראתה

בעצמה-פנימה את עצמה-פנינה, ושמחה על

אור הפניניות שלה השר עם אור הפניניות של העולם.

הפנינה הרואה הזכירה לפנינה הבוצית

את יופייה הפניני הנפלא, הטמון בעומקה,

וסיפרה לה רבות על שיעורי הבוץ של כולנו,

ועל אור פניניות האחד, הוא אור פניניות העולם.

ההיזכרות הנפקחת ליופייה הפניני הנפלא

המיסה לאט את עצב הפנינה,

עד שהחלימה ונרפאה מטעויות מחשבתה,

והשילה את שכבת הבוץ שפעם הקיפה אותה.

כעת הקרין זכרון-האמת של הפנינה

את האור הנפלא הייחודי רק לה, והיא

הפכה להיות פתוחה ושמחה, בטוחה

בפניניותה, בריאה ומאושרת.

לכל מקום שהלכה הביאה עתה הפנינה

את אורה, שהמיס שכבות של בוץ והסתרה,

ובכך איפשרה לפנינים בשלות להסכים לגלות

את אורן הנפלא, הייחודי להן,

לאהוב את פניניותן, שהיא פניניות העולם,

ולשזור אותה במעשים רבים של  אור.

הפנינה – באנגלית