חרדת הנטישה בהיבט רוחני
א.
חופים הם לפעמים געגועים לנחל.
ראיתי פעם חוף
שנחל עזבו,
עם לב שבור של חול ואבן.
והאדם, והאדם הוא לפעמים גם כן יכול
להישאר נטוש ובלי כוחות
ממש כמו חוף. – – –
מתוך: חופים / נתן יונתן
ספרים ומאמרים רבים נכתבו כבר על חרדת הנטישה. מהשורש נ.ט.ש. נוצר הפועל 'להינטש', שפירושו – להיעזב על-ידי מישהו שנפרד שלא על-מנת לחזור. חרדת הנטישה היא אם-כן, כידוע לרובנו (ברמות שונות), חשש גדול, בדרך-כלל סמוי ('חרדה' בעברית נכונה) ולעיתים גלוי (פחד), מפני אובדנו של קשר משמעותי עם אדם מסוים.
ההבנה היא שלכל אדם יש רמה מסוימת של חרדת נטישה, עקב הסתלקותו (לשעה קלה אפילו) של 'המבוגר האחראי' מתחום ראייתו של הפעוט. ככל שמגעו האוהב של המבוגר רצוף יותר ועוצמתי יותר, כך רמת החרדה נמוכה יותר.
ואולם נראה שהחרדה הקשה ביותר מקורה דווקא בנוכחותו הפיסית של המבוגר, כאשר אין הוא נוכח באמת, כמו בדיכאון-לידה, או באי-בשלות נפשית של האם. במצבים כאלה ורבים אחרים, המבוגר אינו מתקשר באמת – באהבה ובמגע – עם הפעוט, ונוצר מעין 'חסר', הנרשם בנפש הרכה כאי-חיבור, כהינתקות, או כנטישה ('עזיבה' – ביחס לרגעים בהם המבוגר כן 'נוכח').
בשיעורים רבים עם תלמידיי אני מבחינה בחרדת הנטישה כמשבשת-חיים וכמכבידה מאוד. אני מביאה כאן, בתודה לת"ה שנתנה את רשותה לכך, תמצית שיעור שדן עימה בנושא הרגיש הזה, מתוך בחינתו גם בהיבט הרוחני. היבט זה מניח הנחת-יסוד רלוונטית ידועה: לרוח שבתוכנו יש רישומי עבר שהיות שאינם מוסברים מן החיים הנוכחיים, נראה כאילו באו מחיים קודמים. הנחה נוספת אומרת שהנשמה מעצבת מראש את ילדותה לצרכי התפתחותה. כלומר, הימצאות 'מבוגר נוכח אך נעדר' בתחילת חיינו, נעשית מראש, בכוונה תחילה, על-מנת לתקן שיבוש כלשהו ב'מהות הפנימית' ביותר של ליבת אישיותנו, וזהו "התיקון" הידוע כמושג מרכזי בתורת המודעות הרוחנית.
אני יודעת שקוראים רבים מתקשים לקבל את שתי הנחות היסוד האלה – הנחות המצויות כידוע במורשת ישראל ובדתות העולם, במערב ובמזרח, ואף-על-פי-כן אני מקווה שיתעניינו בכתוב, אולי בכל-זאת ידלו משהו מעניין לעצמם.
הנה הקטע מתמלול שיעור פרטני בנושא. השיעור מתנהל, כרגיל, בדיאלוג:
ש': חרדת נטישה של אדם בוגר נקשרת בתלות הבסיסית של התינוק שהיה – במבוגר, בהתחלת החיים. זהו המקום הראשוני של הפעוט הנעזב, שתלוי לחלוטין בבוגר/ת שממולו. הבעיה היא לגבי מה שאת חווה כעת, כלומר, לגבי חרדת הנטישה מצד בן זוגך, והשאלה היא: האם את יכולה לראות את התלות הקדומה, להפריד אותה מכאן ועכשיו, ולהגיד במה את תלויה כיום בבן-זוגך. (ת"ה רושמת ספונטנית את התשובות לכך ומראה לי אותן).
ת"ה: זה מה שרשמתי – עזרה במטלות היומיום / קשב, תקשורת, שיחה, הבעת עצמי / מגע פיזי אוהב / פרנסה / הגנה / עזרה ברמה האנרגטית שלא "אפול" לתדר ירוד.
ש': האם באמת את תלויה בבן-זוגך בעניין ביצוע המטלות היומיומיות והענקת תחושת ההגנה? האם כאשר תהיי בלעדיו לא תסתדרי?
ת"ה: נכון, זה רק נדמה לי. הסתדרתי יפה לפני שהיכרתי אותו. מה שקורה הוא שכשהוא נוסע לכמה ימים והוא לא נמצא איתי, אז מתעורר בי החשש שהוא לא יחזור…
ש': ואכן זהו פחד הנטישה… במקרה כזה, כפי שהבנתי ממך, יצוצו הבעיות שבהן את "תלויה" בו כביכול, כגון במטלות היומיום. הדבר מתרחש כדי שיאומת הפחד ויראה לך הגיוני.
ת"ה: החשש הזה לא קורה רק שהוא נוסע, אלא גם כשהוא פשוט יוצא מהבית, כי אז כביכול יש לו כל-מיני מוקשים ופיתויים.
ש': בואי נבחן את הדבר: האם זה בעצם יושב על הדגם של התינוקת/הפעוטה שההורה שלה נמצא ואיננו, בא והולך? והאם אין כאן שיחזור החשש שאבא יאהב יותר את אחותך הקטנה? האמת היא שאי-אפשר להגיד שאין סיכוי שגבר יעזוב אישה, אבל חשוב לפעול על-פי עיקרון ברזל – "לא לבכות על חלב שטרם נשפך", על "מה יקרה אם..". זה ממש לא רלוונטי ל'עכשיו'. הפחד הזה לא אמור לנהל אותך ביומיום, כי אז את נעשית לא נחמדה לבן הזוג, כועסת עליו שאולי יעזוב אותך, מתכוננת לזה… ואולי מרוב פחד ומתח פועלת לזה. על-ידי היצמדות לזמן של כעת, לעכשיו, את יכולה להבין שהדבר אינו מתרחש באמת במציאות, ולכן, להבין שהפחד הזה הוא הדהוד של פחד הילדות או של פחד אחר.
בואי ננסה ביחד להבין: מה הם הגורמים שרשמת לחרדת הנטישה שלך?
לפי דבריך –
- פחד ההתארגנות וההגנה – ש'הורדנו' לפני רגע כגורם אמיתי
- אין מגע פיסי אוהב – (שנדבר עליו בהמשך כי הוא קשור לנקודה הבאה:)
- חסר מי שמבחין בך ומגיב אליך
ובאמת, הקושי העיקרי נעוץ לגביך, כפי שאת מציינת, בסעיף האחרון.
נבחן את ההנחה שלי האומרת – הליבה הפנימית שלך זקוקה למי שיקבל אותה 'מבחוץ', היות שהיא לא מקבלת את עצמה. ההוויה הפנימית שלך מתחזקת בעיקר כשהיא שואבת אנרגיה של תשומת לב. ככל שאת מקבלת את עצמך ומסופקת מעצמך-לעצמך פחד ה'נטישה' תהיה מורגשת כחלשה יותר.
היות שלא קיבלו אותך בילדות, אלא 'קיבלו-הלכו-קיבלו-הלכו', הילדה הקטנה שבך, בעת נסיעת בן-זוגך, חוזרת לייאוש שאין מי שמקבל אותה, היא מרגישה רפת-כוח. אז – את, לדבריך, מרגישה סוג של פאסיביות וירידה רגשית. מעין צל של ייאוש. הילדה שהיית התרגלה לקבל ציונים ומשובים שהיו מלווים בפרץ של אהבה, ו"להתקיים עליהם". למשל "חמודה,איזה יופי שסידרת את החדר, ככה אני אוהבת אותך!". זה במצטבר מלמד אותך שיבוש של תלות: הכוח שאת מקבלת, בתשומת לב אוהבת, מגיע אליך מבחוץ פנימה, אולי כפרץ של תשומת-לב, וזה הוא גם הכוח שמקיים אותך בהווה, בבגרותך. הדבר כל-כך חזק ומושרש עד כי אין לך חשק, בהעדר בן זוגך, לקיים חובות יומיומיות. אין לך, לדבריך קודם, בשביל מי… אם אינך מחשיבה את עצמך, עולה מחשבה כמו "אין בשביל מי לסדר את הבית…". אימא מאוזנת, בדוגמה שניתנה קודם, תגיד: "חמודה, סידרת את החדר, יופי. בטח תרגישי נוח עם זה, תהני מזה", ובכך היא תדגיש את הכוח של ילדתה לעשות לעצמה כדי ליהנות, "למשש את שרירי רצונה" ולפעול לטובתה בעצמה.
ת"ה: מה הם אם כך הגורמים 'הראויים' לצורך בבן זוג?
ש': כל מה שמנית קודם – אבל באופן מאוד-מאוד מתון. הגורם העיקרי הוא פשוט – שאת אוהבת אותו וכייף לך איתו ועם המגע הפיסי האוהב שלו. כייף לך לשחלף ("להחליף" -לתת ולקבל) אנרגיה של אהבה. הכייף האמיתי בזוגיות הוא הכייף להתפתח ביחד ולחוד ולאפשר התפתחות ביחד ולחוד.
ת"ה: אצל איזה אנשים פחד הנטישה מוחלש?
ש': בלי להיכנס להכללה-רבתי ניתן לומר: אצל אנשים שלא דוחים את עצמם, שלא נוטשים את עצמם, שאישיותם לא התרגלה להיבנות על דברי אחרים או על מעשיהם, ואין לה נטייה להתכחש לאחריות על עצמם.
רצון בזוגיות המונחה על-ידי חרדת הנטישה 'יושב' בעצם על תחושה של "אני צריכה אותך – אל תעזוב אותי". הזוגיות הכייפית 'יושבת' על "אני פשוט אוהב/ת להיות איתך".
נמשיך לחקור את ההיבט הרוחני:
הפחד ההישרדותי של התינוקת שהיית, כשחווית את החסר, נרשם בעוצמה במהות הפנימית. היא מרגישה בו כל הזמן כי כל מה שקרה לה כחוויה קשה קיים בה כל הזמן. לכן, אגב, כל-כך בריא לשחק "קו-קו" עם תינוקות, כדי שילמדו שה'אין'מלווה ב'יש' וה'יש' מלווה ב'אין'. הפעוט צוחק בגלל עיקרון החזרה שמשעשע אותו, וכן מההנאה של ציפיה שהתמלאה. זהו העונג הכפול – מעקרון החזרה ומעיקרון ההפתעה. במשחק "קו-קו" המהות הפנימית לומדת ש'הנוטש' חוזר.
אבל, וזו נקודה חשובה מאוד, מה שקשה למהות הפנימית שלך, נשמתך, כיום, זה השיקוף שמתקבל בה-עצמה בעת העזיבה הפיסית של בן-הזוג: העזיבה הזאת משקפת לה, ולכן כמובן גם לך, ברמת התחושות שלך, את הנטישה שנשמתך נוטשת את עצמה-היומיומי, נטישת הגופנפש שלה. העצבות שאת חווה היא עצבותה, הבאה עקב הנטייה שלה לא להיות מחוייבת ואחראית לגופנפש שלה-עצמה. חוסר-האונים והכאב שלך נובעים מזה שהמהות הגבוהה שלך מטילה ספק רב בכך שיש לה בכלל יכולת לנהל את עצמה, ולשלוט שליטה עצמית בסיפוק כל צרכיה. החסר בתקופת התינוקות מתפרש כ"אני לא שווה", "קשה לי", ולכן ההנהגה העצמית צורכת ממנה מאמץ רב. מכאן נובעת הנטייה "לנמנם" ולהעביר את הנהגת האני היומיומי שלי למעין "נהג אוטומטי", שפותח בילדות, כשהיה לה צורך 'לברוח' מן המציאות ("לנטוש"), עקב הפחד, הכעס והתסכול – בעקבות החסר הבסיסי שלה בהורה קשוב באמת. כמו-כן סביר מאוד להניח שכתוצאה מטראומה בקיום קודם היא למדה כיצד ל'נטוש' במידה מסוימת את הגופנפש שלה. התיקון של נשמתך הוא לחזור ולהיות נוכחת, ערה, מנהלת, מספקת את עצמה.
באי הנהגתה את עצמה מחמיצה מהותך הפנימית את משמעות חייה כאן – ההתנסות המעורבת, המחוייבת-לעצמה, ו'נופלת' לאי-עשייה ולהימנעות. זהו התיקון שלה – לקחת בעלות שלימה ואחריות על ההוויה הפיסית-רגשית שלה, על הנהגת ה"גוף-חומר" שלה, על עצמה.
זו גם הסיבה שמהותך הפנימית תיזמנה כל-מיני 'נטישות' בילדות המוקדמת – על-מנת לחוות את השיבוש שלה בחוזקה, וממלוא החוויה הבלתי-רצויה הזאת, להתעשת וללמוד איך להיות במלוא עוצמתה לעצמה (בלשוננו זהו: "חוק הרוגטקה"). נשמתך מבקשת לפעול לא ממקום של אגו משובש, של יהירות ושליטה, של נחיתות וחוסר-ישע, של שאיבה אנרגטית מאחרים, אלא ממקום של איזון, כנות ורגישות, קשב וחמלה, אהבה וכבוד לעצמה ולזולת.
בהיבט כזה הפרספקטיבה לגבי פחד הנטישה מתרחבת הרבה יותר, ומסבירה למה לילדה אחרת של אותה אימא, אין כמעט-בכלל חרדת נטישה.
ככה זה כנראה: לכל מהות-פנימית-של-אדם, לכל נשמה, ישנו התיקון הייחודי לה.
ת"ה: תודה. ומה הפתרון המעשי לחרדת הנטישה?
ש': לקרוא שוב ושוב את סיכום השיעור. קריאה וכתיבה הם תהליכים שהנשמה משתתפת בהם, בעיקר כשמדובר בה. קראי בבקשה עד שתחושי שהמהות הפנימית שבתוכך מבינה את הדברים ואומרת: אהה, הבנתי… מחשבת מסלול מחדש…
ב.
הפחד מפני פרידה מבן הזוג, כתוצאה מאסון או מנטישה ואף מעזיבה יזומה, הוא אחד הפחדים הנפוצים ביותר בקרב המין האנושי. הואריאציות האינסופיות על נושא זה סיפקו ומספקות כר חקירה נרחב ואתגר גדול למלומדי כל התקופות והזרמים. בתורות בריאות הנפש, לזמניהן ולסוגיהן, תופש הפחד מפני הפרידה מקום מרכזי והספרות המקצועית המוקדשת לו היא רבת היקף. הייעוץ הרוחני, המתמקד בבריאות הנשמה, תורם פן נוסף ועוצמתי.
אימת הפרידה של הנשמה ממקורה, בדרכה אל הפלנטה, ואימת הפרידה שלה מן הרחם העוטף, כשהיא בגוף העובר הנדחף אל היוולדו על ידי התכווצויות שרירים קצביות חזקות, הן נקודות המוצא להבנת פחדי הפרידות בכלל ולהבנת פחד הפרידה במערכות יחסים בפרט. בדרך-כלל מאיר הטיפול בפחד הפרידה מקומות פצועים כמוסים במערך הנפשי-רוחני של האדם. מקומות אלה טעונים הרבה טיהור וריפוי ואלו מתקבלים פעמים רבות באמצעות חוויה המביאה תובנה, מחילה וסליחה.
בחרתי הפעם להביא התנסות טיפולית בתחום הפחד מפרידה, משום שנוכחתי לדעת בעבודתי עם מאופשרי (מטופלי), שכל מקרה מתחום זה שסופר להם, שפך אור על בעייתם, ותרם להבנת הפחד ולהתמודדות עמו.