כַּבֵּד אֶת-אָבִיךָ וְאֶת-אִמֶּךָ

מהו הפירוש לדיבר (שמות, כ/ יב) – "כַּבֵּד אֶת-אָבִיךָ וְאֶת-אִמֶּךָ, לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ, עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָך" – תמיהה גדולה היא: איך מתן כבוד לאבא-אימא קשור לאריכות ימים?

 

התלמוד מבאר את הקשר בין כיבוד ההורים לבין אריכות ימים כשהוא מציין: "למען יאריכון ימיך – בעולם שכולו ארוך", כלומר, בעולם הבא (חולין, קמב/א; אין שם התייחסות ל‘אדמה‘, שמוזכרת בהמשך הפסוק, משום שהיא כמובן שייכת לחיי העולם הזה).

התשובה, לפי עקרונות המודעות הרוחנית, היא כזאת: חשוב שאכבד את הבחירה שלי, כעצמי-גבוה, עוד לפני שנולדתי: הבחירה להיוולד להורים שלי.

לכבד את ההורים פירושו לכבד את העצמי (הגבוה) על בחירתו להיוולד להם, כלומר הדבר קשור לערך עצמי הנובע ממתן כבוד לעצמי ולבחירותיי. כידוע, כל התנגדות למציאות אינה רצויה, קל וחומר למציאות שתוכננה על-ידי, ברמתי הגבוהה, קודם-הולדתי.

כאשר איני מכבד את ההורים או אחד מהם – ויש להדגיש שלא מדובר כאן על אהבה אלא על יחס פנימי וחיצוני של מתן כבוד – המהות הפנימית, הנשמה, מתקשה לקבל ולהסכים עם דיסוננס כל כך חריף: היא בחרה את אימא ואבא להיוולד להם, ב'חוזה המקודש' והתרגלה לקבל מהם בתודה אהבה ודברים חיוניים רבים אחרים, והנה כעת הגופנפש שלה מתנגד להורים ואינו מכבדם..? הדבר פוגע קשה בערך העצמי של המהות הגבוהה שבאדם, ובביטחון העצמי שלה. חוסר ביטחון עצמי זה מוקרן כאנרגיה חוזרת, שלולת-אור, אל האדם, אף כי לא אל תודעתו.

ראוי גם לזכור כי ההורים הם, במימד הפיסי, המטפלים, המורים והמפרנסים של האדם מיום היוולדו, ולכן הכבוד כלפיהם כרוך גם בכבוד שלו כלפי הקיום הבסיסי שלו, מתחילתו. ההבנה היא שאם נחתם 'חוזה מקודש' בין שלושת הנשמות, כלומר, היני לבין אימא ואבא, הרי ברור שהבחירה באה לשרת את טובתי הגבוהה, וחוסר כבוד כלפיהם עלול לשלול את הפקת הטובה הזאת.

בנוסף, יש לזכור כי אור אימא ואור אבא (האנרגיות שלהם) היו האורות התחיליים של גופי הפיסי – ולכן, כמתן כבוד לגוף מראשיתו – ראוי לכבד את ההורים.

לכן מרמז הדיבר הזה בעצם לכך שאנשים שלא מכבדים את ההורים שלהם חיים בדיסהרמוניה, בכעס, אולי בשפיטה נוקבת ובאי קבלת עצמם, ולכן בריאותם תהיה פחותה ומכאן גם אורך ימיהם.

הדיסוננס שנוצר מאי מתן כבוד להורה, נוצר כאמור כקונפליקט בין גופנפש לעצמי הגבוה, והוא פוגע בערך העצמי, אינו ”קל לנשיאה“, ולכן גם אינו בריא. מכאן, בהתאם לידע שחייו של אדם בעל ערך עצמי מאוזן ארוכים יותר, נבין טוב יותר את הדברים.

כאמור, לא לכבד את ההורים פירושו לא לאשר את מה שאני עצמי (הגבוה) רשמתי בחוזה החיים. חשוב להבין כי זוהי בפירוש בחירה של העצמי הגבוה, של המהות הפנימית הגבוהה; היא על-פי-רוב לא כפויה להיוולד למישהו, זו הבחירה שלה, וזו כנראה אחת הבחירות הכי עצמאיות שיש בטרום-החיים.

ערך עצמי מאוזן, הגורם לבריאות טובה של גופנפש, מושג אם-כן על-ידי הרמוניה פנימית ושלום פנימי בין גופנפש לעצמי הגבוה. שלום כזה מושג גם מתוך יחס מכבד של בן/בת להוריו. בהיעדר יחס כזה, כאשר האדם מאשים את הוריו, בז להם ולא נוטה לכבדם, סביר שנשמתו מחמיצה, במישרין או בעקיפין,את התיקון שלשמו הגיעה. לעומת זאת, נכוחה התפישה הגורסת שאריכות הימים אצל מכבד-הוריו פירושה אי-צורך לחזור ו'להתגלגל'. התיקון הושלם.

בעבודתי כיועצת רוחנית יש לי לעתים צורך להראות לתלמיד את התכונות ואת האמיתות, המסוימות, שקיבל מהוריו כמטען מיותר, אך תמיד ממליצה לזכור, מתוך כבוד והודיה, את נכונות ההורים להביאנו לעולם ואת כל הדברים שקיבלנו מהם – דברים שהם בפירוש חלק מהחניכה הראויה לנו, המיועדת לחוות את השיבוש שלשם תיקונו – (בין השאר) נולדנו.

[ בתמונה חמשת הבנים שלי (שבהחלט מכבדים), לפי סדר הופעתם בעולמי-עולמנו: יובל (הבכור, מימין), עדי (במרכז), עמוס (בוחש בשערות אחיו), שאול (בלבן – כאן לאחר חתונתו) ואילן (בחוש השיער, משמאל ]