ריפוי גאווה ושפלות רוח

(קטע מהקלטת שיעור פרטני)

.

גאווה באה מהמונח גאות, ובגאות הים, הגלים עולים למעלה-למעלה (אל החוף) ואחר כך הם יורדים למטה, וזה נקרא שפל. והעברית קוראת לזה גאות רוח, או פשוט: גאווה. ויש (גם) שפלות-רוח.

 

וההבנה היא שכמידת השפלות כך מידת הגאות אצל האדם.  

המסכה שאדם לובש יכולה להיות שפלות, אבל בתוכו, המרווחים מקו האמצע כלפי מעלה – לגאות, או כלפי מטה – לשפלות, כמעט זהים.  

מבחינת המסכה שהוא לובש על עצמו, העולם נגיד מכיר אותו בשפלות רוחו, לא רק זה, אלא כשהמסכה ממש דבוקה היטב גם הוא מכיר את עצמו בשפלות רוחו.

ולכן, התהליך שבו ננקוט על מנת לרפא את הדבר, לבחירתו של אותו אדם, הוא – לעזור לו כדי להגיע לקו האמצע, הוא הקו העושה את האדם מאושר, על ידי המדרגים הגבוהים שלו.

התהליך אמור קודם כל לאפשר לאדם לראות מבעד למסכה שלו, גם את גאוות לבו  גם את הגאות שלו.

דהיינו שבשלב מסוים הוא מסיר, מסלק, מוריד  – את אותה מסכה, ומאפשר לעצמו לראות את הגאווה ואת השפלות כשני חלקים שווים.

לאנשים רבים קשה לראות את הגאווה (שבתוכם), אבל אחרי שהם רואים אותה הם יכולים להמשיך במסלול של התיקון (תיקון שהנשמה באה לבצע בחיים "האלה").

אנשים רבים נאבקים בקטע הזה בחייהם, מתוך מגמה לעלות מן השפלות אל קו האמצע, הם מתביישים לדבר בציבור, הם מקפידים, בפאניקה-כמעט, על הופעתם החיצונית וכן הלאה; יש להם כל מיני סוגים של אי נחת -הם חושבים באמת ובתמים שהבעיה שלהם היא חוסר, שפלות רוח, חוסר ביטחון עצמי, דימוי עצמי, הערכה עצמית נמוכה.

ולא היא! הדבר לא נכון!  

שכן, ככל שיש להם דימוי עצמי נמוך, בהיבטים מסוימים לפחות, אם לא במכלול כולו, יש להם גם דימוי עצמי מנופח מוסתר, גבוה יתר על המידה, שנמצא בגאות ולא בזרימה שלווה מאוזנת, אלא בגאות, לפעמים בצונאמי…

לפעמים אדם נמצא בגאווה אדירה: כל משפט שני שלו זו התרברבות  והתנשאות והתפארות , אבל הוא לא רואה את זה, משום שהתפישה העצמית שלו היא:  אני נמוך, אני נחות, אני יוצא דופן, אני לא מקובל, אני אאוטסיידר. ולכן יש לו כל הזמן נטייה למרוד בסטטוס הזה שבעיניי עצמו, כי הוא לא אוהב אותו.

באופן אינסטינקטיבי אדם יעלה יותר גבוה על מנת להרים את הנומך שהוא נמצא בו – אל קו האמצע.  כלומר, ההתפארות היא אינדיקציה לנחיתות – לכמה נחות הוא בעיניי עצמו.  

ורוב האנשים שהם נחותים בעיניי עצמם משדרים אנרגיה של התפארות.  

כעת, במה אנרגיית ההתפארות מזיקה?

למה זו אנרגיה של הפרדה?

משום שכאשר אדם עומד מול אדם אחר ומדבר אליו מתוך מקום של אגו מנופח, דהיינו, ממקום של גאווה, זה  גורם לניצוץ הנשמה שממולו להרגיש נחיתות.   

ממש כמו שאתה הולך במדבר שלנו ופתאום רואה מימינך ומשמאלך הרים אדירים בערוץ כזה או בערוץ אחר, בנגב, בערבה (לא צריך ללכת רחוק בעולם הזה) הם שם בשבילנו.

ומה שהאדם – למול המתפאר – עלול להרגיש שם, זה את הזעירות שלו, את הפעוטות שלו; הוא מרגיש שהוא קטן יחסית להרים האלה, וזה לא נכון. הוא הרבה יותר… משום שרוח האדם גבוהה מההרים הגבוהים ביותר.  

כאשר אדם עומד מולך ומתפאר, אתה מרגיש את האנרגיה, אתה אפילו לא צריך לעיין בדבריו, אתה מרגיש את האנרגיה של ההתפארות. וכמובן שגם דבריו אוחזים בזה בעדינות או בגסות; דהיינו, בבוטות או בהסוואה.

ומה  זה עושה, למה זה מזיק לאדם?

זה מזיק לו  משום שהוא מרגיש נחות ואדם לא אמור להרגיש נחות.

זה מזיק לאדם שממולו ובוודאי זה מזיק גם לאדם עצמו, שמשדר את ההתפארות הזאת (כי הוא מייצר אנרגיה של הפרדה).   

ברמה בסיסית מובהקת, כולנו אחד! (אין עליון ואין נחות)  

גאוותנות מזיקה גם לדובר וגם למי שמדברים אליו.

ולכן מי שמדברים אליו בהתפארות מסתייג ו"הולך כמה צעדים אחורנית". 

הצורך להתפאר הוא צורך שבא ממקום שאני מרגיש את עצמי נחות, זה ברור.

אבל, וכאן אני מציגה את המשוואה על שני אגפיה: אם אנחנו רוצים ליצור מצב  בריא, מה שאנחנו יכולים לעשות זה קודם כל להגיע לנשמה (למהות הפנימית). היא זו שמייצרת את הדיכוטומיה (הפיצול-ההפרדה בין אני גבוה תדר לבין אני נחות).

תולדות החיים, הביוגרפיה של האדם נבחרה (כתכנית נשמה – "הכל צפוי") על מנת שהוא יקצין את שני הקטבים האלה בתוכו ויתקדם לאט-לאט אל קו המשווה.

לכן – פעם אחת הוא ירגיש נחות-מעם ופעם שנייה הוא ירגיש מורם-מעם.

כל מה שהאדם צריך כדי להירפא, זה לוותר על הנחות, לוותר על הקורבן,

ולוותר על העליון, על המקרבן – של עצמו בדרך כלל, ולעיתים גם של אחרים.

כשאין לקורבן שבו, סיבות להיות קורבן הוא עלול להצביע על בת הזוג שלו ולהגיד לה: "בגללך – – -", זאת אומרת הוא מקרבן אותה.

לא הקורבן "עובד" באותו רגע כשהוא אומר לה "בגללך",אלא הוא מקרבן אותה, והוא אומר לה: "אני קורבן בגללך"  או "אני קורבן שלך". בו-זמנית הוא מפעיל את המקרבן ואת והקורבן. אף על פי שבדרך כלל הוא מדבר על קורבנות משום שכאשר הוא מתפאר הוא נמצא בשלב השני, של העליונות.  

זאת אומרת שהאדם עלול בו-זמנית לשדר שני שידורים:

*אני נפגע – קורבן, עשו לי, "אכלו לי, שתו לי" 

*אני מאשים -מקרבן

 

"עושים לעולם, עושים לאנשים אחרים" –

אוקיי… הוא מזדהה בקלות עם קורבנות, משום שהוא קורבן (פשוט בגלל שהוא חווה את עצמו נחות)

והשדר השני, מזניק אותו למעלה להתפארות, להתגאות.

 

ככל שהאדם אינטליגנטי הוא מסווה את זה, הבעיה שהוא לפעמים הוא מסווה את זה מעצמו.

רק מודעות רוחנית, רוחנית (לא עצמית), רוחנית-עצמית אסלית – יכולה לעזור כאן!

וכל אדם יפתור לעצמו: כיצד להגיע אל קו המשווה, קו האמצע, שביל הזהב.  

 

ההבנה הבסיסית היא שכולנו שווים.  ואני חושבת שפה טמון הרמז לריפוי:

כולנו שווים!  

כולנו אחד!  

 

כשאני עומדת ומלמדת באוניברסיטה והאישה שעברה כרגע עם דלי וסחבה וכלי צחצוח,

מקרצפת את הרצפה של הפרוזדור, אני חווה אותה כחלק ממני ואני חלק ממנה – הכול אחד!

ואין כאן, בשום פנים ואופן עליונות כלשהי, או חוויה שלה אצלי כנחותה ממני.

לא רק זה, אלא שאני מנטרת את עצמי…  חשוב לנטר היטב כל אמירה שקשורה בגאווה.

 

והמילה גאוה בהיפוך אותיות היא האגו.

אבל נעזוב אותו בשקט, האגו הוא חיוני ומאשימים אותו לשווא בהרבה דברים. 

מדובר כאן על: דימוי עצמי מנופח מדי או מדולדל מדי,

והתכוונות (לריפוי) אחת ברורה, יש להגיע אל קו המשווה.  

 

למה כשאתה מדבר אל אדם ואתה הופך את עצמך ל"אני לא יודע", אתה מזיק לאדם ממול?

כי הוא עלול להתחיל להתנשא, ואולי בהמשך יקרבן אותך. אתה מפתה אותו לחוות את עצמו "עליון".  

 

למה אתה מזיק לו כשאתה מלמעלה וכשאתה ה"יודע"? כי הוא מרגיש שהוא ה"לא יודע".

בשני המובנים הדיאדה (מערכת היחסים) עם האדם ממול היא בעייתית (לא כולל מצבי לימוד, חניכה, מתן מידע).

למה? כי הדבר נובע (ומשתקף) ממערכת היחסים הפנימית (באדם עצמו) בין האגו המדולדל ובין האגו הנפוח. המערכת הפנימית מפוצלת. דיכוטומית מדי, הם לא מגיעים בתוכה לאחדות.

 

האחדות היפהפיה ביותר מיוצגת באותו סיפור על אותו אדם שאמר לתלמידו:

לך כאשר בכיס ימין שלך כתוב: "בשבילי נברא העולם",

ובכיס שמאל שלך כתוב (כלומר שני פתקים): "מי אני ומה אני, מעפר באתי ואל עפר אשוב"

כלומר בין שני הכיסים האלה צועד האדם למישרין (בשיווי משקל).

ברור שאני הנני אני, הנני אני, הנני אני, בשבילי נברא העולם, כביכול (וכאן יש התפעמות מן האני וכל האניים האחרים בעולם והעולם עצמו)

ומצד שני בכיס השני "מי אני" וכו' – במובן העמוק של מי אני.

אני אחד מ- – –

כאילו עיגול שקורץ מתוך ערימת הבצק הזאת שממנה עשו אותי כניצוץ נשמה

הרי ערימת הבצק נמצאת זהה בכל אדם, במהות שלה, בניצוץ הנשמה שלה.

לכן הדמוקרטיה היא כל כך חמקמקה – זו מהות הדמוקרטיה…

ועם זאת היא הבשורה המדהימה של המאה התשע עשרה.

והפרקטיקה לפעמים לא מוצלחת ולפעמים כן,

אבל קשה להגשה… וזו אחת מיצירות הפאר של האנושות.

 

במובן העמוק, הנשמה היא מאוד דמוקרטית.

היא יודעת את הדמוקרטיה, כאשר היא נמצאת במימדים הגבוהים.

 

כשהנשמה נכנסת לגוף היא מתחילה לפספס…

כי אם אבא שלי מיליונר ואבא שלך קבצן, אז ברור שאני שווה יותר.

זה הפספוס (ההחטאה – החטא) שלה, האשליה – כי אנחנו בעולם החומר.  

 

רוב האנשים שאני מכירה נמצאים (עם מסיכה – כלפי חוץ וכלפי פנים!) של

או למטה מדי 

או  למעלה מדי.

ואני חושבת שזה אחד התיקונים הכי נפוצים.

 

מאוזני אגו? ישתבח שמו – יש גם כאלה…

ובהמשך נאמר –

"התיקון המוביל" הוא אם-כן: 

לא לשנות את הגאווה 

או 

את שפלות הרוח,

אלא להפגיש אותם באמצע וליצור, 

באמצעות אחדות הניגודים,

חוויית-כל מובילה, חדשה (חוויה שלישית) –

שמתאפיינת ב-

איזון, מתינות, ערך עצמי מאוזן, קבלת עצמי ללא גינוי – השלת המסיכה – 

"זה אני!".