לשאלת מקורו של הרוע

שאלה נכבדה מאוד היא שאלת מקורו של הרוע. ההבנה הרווחת היא ש'רוע' בעולמנו פירושו 'הפרדה', על מגוון צורותיה: הפרדת עצמי מהאחר לשם שלילת אנרגיה ממנו, הגבהה (יהירות, מלשון 'הר') או הנמכת יתר (שפלות-רוח) ביחס לאחרים, פחד, שנאה, קמצנות, התאכזרות, ביקורתיות ושפיטה, התקבעות, דיסהרמוניה, גרימת כאב ועוד ועוד. לעומת זאת נתפש ה'טוב' כאחדות ונועם: אהבה, נתינה, הודיה, מחילה, זרימה, שמחה ואיזון.

ההבנה היא שמקור הרוע בעולם, או ליתר דיוק תחילתו של הרוע במין האנושי, נעוץ קודם-להיותו של המין האנושי, בעצם היווצרותו של ניצוץ הנשמה (או בקצרה: הנשמה); כלומר, בהפעלתה של אנרגיית ההפרדה, לשם יצירת חלק מסוים המופרד מן השלם. חשוב להבין: אנרגיית ההפרדה הופעלה על הנשמה לשם הפרדתה מכור מחצבתה (כפי שמופעל כוח של הפרדה על אבן המופרדת מן המחצבה). אנרגיית ההפרדה טמונה איפוא, כפוטנציאל, בכל דבר שהופרד ממשהו, והיא רווחת כמובן בעולם החומר, שבו כל פרט נפרד מחברו. גם באטום יש הפרדה בדמות חלקיו השונים.

פוטנציאל ההפרדה בא לידי מימוש בעולם האנושי, הנע ומתרחש בהתאם להשפעת הנשמה על הגופנפש, כאשר האדם המושפע מאנרגיות נשמתו מממש את אופיה וסגולותיה בפעולותיו. הכוח המגוון את פעולות האדם בעולם (מחשבה, רגש, דיבור ומעשה) הוא כוח היצירה בנשמה. יצירתיותה של הנשמה, עשויה להתבטא דרך האדם בשני תחומים: בתחום האחדות ובתחום ההפרדה. כאשר האדם יוצר את פעולותיו באנרגיה של הפרדה נוצר ה'רוע'. בגלל היצירתיות הטמונה בנו אנו מבטאים 'רוע' בשלל גוונים, ובגלל ההפרדה הטמונה בנו אנו לעיתים 'מחליקים ונופלים' מאנרגיה של אחדות לאנרגיה של הפרדה.

למשל: קין מקנא בהבל על שאלהים שעה למנחתו. קנאה היא תוצר של השוואה והשוואה זוקקת הפרדה. אין אפשרות לערוך השוואה אם אין מפרידים בין המושווים. רצח-האח מבוצע אם-כן משום שאנרגיית ההפרדה כבר קיימת בנשמת קין וביטויה ה"יצירתי" הוא גם במחשבת ההפרדה 'אני' נפרד מ'אלהים' ("אלהים לא שם עלי ועל אחי – כן"), גם ברגש הקנאה וגם במעשה הפיסי הנובע מהם.

ביטוייה הרבים של אנרגיית ההפרדה נעוצים אם-כן בכוח היצירה של הנשמה. אביא לכאן קטע סיפורי נוסף להמחשת הדברים. נתבונן בעיני רוחנו בשני רקדנים שמבצעים קטע-אילתור בעת חזרה, ללא קהל: רקדן-גבר שמחולל על פני כל שטח הבמה, ורקדנית-עלמה היושבת כמעט ללא-תנועה באמצע הבמה. לצלילי המוזיקה הרקדן רוקד באכסטזה, עם תנועות סוחפות של יופי פראי מסוגנן, במהלכן הוא מלטף מדי-פעם את ראש העלמה וחוזר ומחולל. ריקודו הוא ריקוד עוצמתי, סוער ועדין חליפות, המביע את תשוקתו לחיבור עם העלמה. בשלב מסויים נסחף הרקדן, אולי בגלל תחושת העליונות (ההפרדתית!) שהוא חש כלפי הרקדנית, ה"חלשה"-הסטטית, וכשהוא שב ומלטף את ראש העלמה, נוגע-לא-נוגע, הנה הוא לאט-לאט, מכוח משהו זר הפורץ בו, משהו גופני (גוף=חומר=הפרדה) – סביר להניח תחושה מינית גוברת והולכת – הוא לפתע מושך בשיער שלה, יותר ויותר, בתנופה יצירתית, מאבד שליטה ורסן ומכאיב לה מאוד בהמשך.

כך נוצר הרוע. הנשמה-באדם סוטה מאיזונה העדין וחורגת מן החוקים האוניברסאליים שלפיהם אסור לשלול אנרגיה (למשל, מנוחת-נפש) של מישהו אחר. הסטייה הראשונה של הרקדן נעשית באופן עדין ולא דרסטי, ואז בהדרגה הוא מציק לעלמה, מושך ותולש את שערה ויותר מזה… מדובר כאן במה שמכונה בטרגדיה היוונית 'המעשה המביש'. הנפילה אליו בהתחלה כמעט לא מורגשת כבעייתית, כי הרי זהו הכוח היצירתי הנפלא, כוח החיים, המורגש כאמת לאמיתה, החבוי בבסיס הדברים.

רכיבי ההפרדה באדם הם כה חזקים, והרוע היוצא ממנו הוא לעיתים כל-כך עוצמתי (או עקשני ומכביד), משום שהם ניזונים מן היצירתיות בת האינטליגנציה המטא-פיסית המצויות בכל נשמה. יצירתיות זו נוצקה בנשמה מכוח היותה 'תדר יוצר', כיוצרה, על-מנת שתבטא את אוצרותיה הטמונים בה בשהותה בעולם החומר. וכבר למדנו: ההתנסות בעולם המעשה, ההתפתחות וההתקדמות של הנשמה-באדם, נבנות על יצירתיות, וכל בחירה היא גם 'יצירה' של ה'אני-הנני'.

סיבת התרבותה של אנרגיית ההפרדה בנשמה-שבאדם, המבוטאת (ביצירתיות הפרדתית אינסופית) בפעולות האדם, נעוצה בפחד מעולם החומר. הנשמה-שבאדם נשבתה באשליית החומר-ההפרדה של עולמנו ושכחה את משמעות חייה כאן, את מקורה ואת 'האחד-בכול', המצוי גם בעולם החומר; לכן היא חוששת שלא יהיה לה מספיק: אוכל ומים (סכסוכי שכנים ומדינות) אהבה (קנאת בני זוג או אחים), כבוד ('מאבקי אגו') ועוד סוגים שונים של אנרגיה. לכן נוצרים, מאז ועד היום, ביצירתיות מגוונת מאוד, מעשי הפרדה קשים, לעתים – עקובים מדם ואכזריים עד-למאוד.

לפיכך, כדי להיטיב עם עצמנו (היומיומי והגבוה, הכרוכים זה בזה) כל מה שעלינו לעשות הוא להימנע מפעולות של הפרדה-רוע, כגון: שנאה, טינה, עוינות, האשמה, האשמה עצמית, שופטנות, שופטנות עצמית, יאוש, דחיינות, קוצר-רוח, ווכחנות, לקיחה בכוח או במרמה – מאנשים ומהטבע, אי-קשב לעצמי ולזולת, התנגדות לאחדות, לצדק ולאמת, ועוד ועוד.

למעשה, עלינו להישמר מן היצירתיות בשירות ההפרדה – מפחדי ה"לא יספיק לי", ומן הרגעים בהם גוברים דחפי החומר על הרוח וליטוף הראש הופך לתלישת שיער.

לויסות הרוע האנושי עלי-אדמות נוצר החוק האוניברסאלי 'מידה כנגד מידה'. הפעולות שלנו (מחשבה, רגש, דיבור ומעשה), היוצרות אנרגיה ספציפית (אחדות או הפרדה) בתוכנו ומתוכנו, במעגלים, כמו מה שיוצרת טיפה אחת עזה במים שקטים – הן היוצרות את המשך היום, השבוע, השנה והחיים (ואף מה שמעבר לחיים, על-פי חוק הקארמה) – באמצעות אותו חוק הנקרא גם "חוק הסיבה והתוצאה", או "חוק המיגנוט". בקצרה: אנחנו קובעים מה ומי אנו, ומה ומי מגיע אלינו, ולכן ראוי לנו לברר היטב את אמונותינו ודפוסי התנהלותנו, המולידים בנו את המחשבות והרגשות, הדיבור והמעשה, ולמזער, כמיטבנו, כל רכיב הפרדה בחיי היום-יום שלנו.

 

חלק ב' של הרשומה – סוגיית 'הרוע כסולם לטוב' – בהכנה…