מי אני

"מי אני?", שואלים רבים את עצמם (ולעיתים, גם אותי… ), "נפש? גוף שפועל וחושב ומרגיש, ושהיסוד ה'חושב-מרגיש' שבו ימות איתו?".

ההבנה שלי, ושל רבים-רבים, היום ומני-אז, היא שמדובר באני שהוא מכלול מערכת יחסים דינאמית, חשובה-לידיעה, ושלמעשה, 'אני' איני רק 'אני' הידוע לי. מילת 'אני', במצב מודעות גבוה, עשויה להתכוון ל"אני-הנני" – כלומר,ל"גופנפש וניצוץ נשמה" – שני "מצבי צבירה" של אותה אנרגיה 'קוסמית', שניים שהם אחד, אותה אנרגיה אך שני תדרים שונים שלה, ובתווך, מצב צבירה שלישי – הרוח, הקישור שביניהם.

לכן, אני-הנני חומרוח. 'רוח' כמכלול מה שאינו בשר ודם. 'הנני' – כינויו העברי של האני הגבוה, ניצוץ הנשמה, שמקרין אותי ו"עושה אותי" ואחראי לאופיו של הגופנפשלי.

מרוב שיכחה (מכוונת מראש!) וחניכה להזדהות עם הגוף, שוכח האני הגבוה את עצמו ואת שלל תפארת יכולותיו, ומזדהה עם האני ה"נמוך" (נמוך מבחינת תדרים) – כלומר, עם הגופנפש. לכן: תודעת אדם היודע שהוא "אני-הנני" היא תודעת המכלול "גופנפשרוחנשמה",
כלומר, אני-הנני כל המכלול הזה ואולי אפילו חוליות תודעה שמעבר לזה.

לכן אני-הנני סופי ואינסופי כאחד.

כל זה מורכב אך פשוט: "אני הנני", פירושו: אני רוחומר.

אם התודעה שלי היא רק "צמודת-קרקע", חומרית, עוגנת ב'יש', מדחיקה את ה'אין' (ה'רוח' ומקורותיה), סימן שהחלק הגבוה-יותר בתדר, הרוחי שבי, ה"הנני" – שקוע ב'תרדמה'; באמצעות פרקי-לימוד של מודעות רוחנית נפקחות עיניו-עיני. מתחיל המסע להשבת הבנת הרוח שבי, ניצוץ הנשמה שבי – אל מקומו הראוי לו, בתודעתי-תודעתנו. ואז, כאדם של הבנת הרוחני-שבו, אני אומר:

איני רק גוף ובו נשמה, אלא אני-הנני ניצוץ-נשמה בגוף.

הניצוץ נצחי, הגוף – בא לחיים חומריים ומתישהו מסיים אותם, נקבר או נשרף.

בשינוי התודעה הזה, נכון לומר: בהרחבת התודעה הזאת, נוצר הבדל אדיר בראיית עצמי ובראיית העולם, והשוני הזה הוא בעל השלכות נפלאות ליום-יום ולרגע-רגע.

*

התשובות לשאלות כגון 'מה אני רוצה', 'מה נכון לי', 'מה אני צריך' –  נעשות יותר קלות ובהירות כאשר מכלול ה'אני' נעשה יותר מובן… לרבים המימוש העצמי בעייתי משום שה'עצמי' אינו בהיר, ומכאן אי הבהירות לגבי 'מה אני רוצה' וכו'. הבנת מכלול ה'אני' היא מעין חידוד הקשב לקול הפנימי וגם סרגל למדוד ולהחליט על-פיו 'איזה רצון מכל רצונותי ראוי יותר?', וכן, 'האם מה שעושה לי טוב – נכון וראוי הוא?', או: 'מה הם הצרכים האמיתיים שלי?' (בניגוד למדומים…). לא לחינם ממליצים מקדשי יוון העתיקה בכתובת הכניסה אליהם: "דע את עצמך", וחכמינו המתוקים אומרים: "דע מנין באת ולאן אתה הולך…".

*

בכל הדורות ובכל המקומות האדם מברר לעצמו מה טוב לו, רצוי לו, נכון לו – וככה הוא מגדיר לאורך כל הפעולות האלה את ה'אני' שלו. הבעייה היא שרבים טועים וחושבים 'חומרית', 'עכשווית', ללא התעמקות ורצון לחקור את משמעות הקיום האנושי ומבנה ה'אני', ההסטוריה האנושית רצופת כאב וסבל בדיוק משום שלא מספיק לעשות, ראוי גם לחשוב ולהעמיק בשאלת משמעות החיים. לא רצוי לדעתי לפעול ללא הכרת עצמי וטבע ה'אני' באשר הוא, בכללו. רוב מעשי הזוועה בעולם ורוב המלחמות מתנהלות משום שהאדם רוצה לדייק את רצונותיו ולממשם, באופן שנכון ומדוייק לו ולקהלו, אך לא לאנשים אחרים ממולו.

להבנתי נרוויח כולנו רווח אדיר אם נעפיל לנקודה גבוהה יותר מ'מה בדיוק אני רוצה' וכו', ולא שהיא פסולה כמובן מאליו – אלא היא בדרך-כלל היחידה, וחבל. אני מתכוונת להרחבת הפרספקטיבה האישית הרוחנית ומכאן להבנה שעשויה לבוא בעקבותיה, הבנה שחותרת להראות לך את הכוחות הנפלאים הגנוזים בך, ובהמשך לבאר לך שאני ואתה, ברמת ניצוץ הנשמה, באנו מאותו מקור, ולפי זה ה'אני' שלי וה'אני' שלך – אחד הם, וההיזק ל'אתה' הוא גם ההיזק ל'אני', ולהיפך.

ריקנות, אלימות, כאבה וסבלה של האנושות כיום, ומאז ועד היום, מוכיחים שהגדרתי את עצמי לפי רצונותיי ולפי מה שעושה לי טוב – אינה מספיקה… חסר משהו בסיסי, חסרה ידיעה מסוימת על מנת לפסל את עצמך על-ידי מעשיך ביתר שמחת חיים, בהענקת יתר משמעות לחייך. חכמי כל הדורות מציעים את אותה ידיעה: איזון רוח וחומר. כל החכמות בעולמנו, הצטברו והלכו ועומדות לרשותנו כיום כחבילות ידע גדולות, וחוכמה כלכך בסיסית זו דווקא נזנחה יחסית.

בחכמת המודעות הרוחנית ניתנת התשובה ל'מי אני': אני-הנני רוח וחומר. לכן אטפח לא רק את החומר ואת הנאותיי הנפשיות-רגשיות, אלא אתעניין גם ברוח-נשמה הנצחית שבקרבי, אלמד אותה ואת רצונותיה, ואחבור באהבה ובענווה אל אורה.

נ.ב. לאחרונה "גיליתי" כי כאשר אומרים (בלב או בקול) בעת 'התקף' של גוף הכאב (שבנשמה): "מי אני?", הוא מתפוגג. נראה לי ששאלה זו מעירה את חלק הנשמה המואר, והוא משתלט על החלק הכהה, המכאיב וכואב, ומחזיר לאיזון ולשקט.