מקור החסימות באדם והטיפול בהן 

העמימות וחוסר העיבוד של האירוע הקשה, הבעייתי, שלול-האור, בעיקר בילדות המוקדמת, הם אלו שמשאירים את החוויה השלילית בתוכנו, כחסימה. סוג זה של חסימה מכונה 'חסימה מן החיים הנוכחיים', להבדיל מאלה שהנשמה מביאה עימה לחיים הנוכחיים.

הדחף להבין, להתמודד ולהגיע לפיתרון בעיות ו"חידות" הוא מה ש"תוקע" את האנרגיה השלילית. היא עמומה, "לכודה", לא פתורה, ואז היא מעוכבת ונשמרת באדם.

בשעה שאנרגיה דומה לזו הלכודה מתעוררת באישיות הבוגרת – היא פורצת בעוצמה, ומביאה איתה רגשות קשים לאדם ולסביבתו; בדרך-כלל היא 'מאוחסנת' באדם, 'על אש קטנה', ברוב הזמן.

רגש שלילי עז, שאנו חווים בשנים הראשונות של חיינו, יהיה בדרך-כלל בלתי-ברור ומעורפל – כי הניצוץ הוא רק בן שנה, פלוס-מינוס, ועדיין עסוק בהסתגלות לפלנטה. הניצוץ לא יכול להכיל את הדברים הבעייתיים, שלעתים קרובות בנויים מניגודים חריפים, ולכן הם נשארים כפאזל, כאנרגיה מקובעת. הקיבוע נוצר אצלנו כדי שנוכל לפענח אותם ו"לנקותם" בעתיד. חוויה לא מעובדת, שכמעט תמיד אינה זכורה, היא חוויה ש'נתקעת' וזקוקה ל'פתרון' – להבנה ולהכלה.

בדרך-כלל, לפי ניסיוני, ה'תקיעות' קשורה בנושא המרכזי של התיקון שהאדם בא לתקן בחייו הנוכחיים.

תהליך הריפוי מבוסס על לימוד ובירור של התיקון האישי ואחר-כך על למידת הקושי הספציפי מכל היבט שהוא. בהמשך אמור ניצוץ הנשמה הבוגר לערוך חפיפה עם ניצוץ הנשמה הצעיר, שהוא 'הילד הפנימי'. יש להיכנס לחוויה ההיא כדי להבינה, ובכך להגיע לשחרורה המוחלט.

לשם כך דרושים רגעי חוויה אותנטית + הכלה + מודעות רוחנית גבוהה להכלה עצמית.