נוף חדש
התפתחות נפשית-רוחנית,
המביאה ליותר חדוות חיים וחדות מיקוד לשם הצלחה-בכול,
מתאפשרת רק בנוכחותן החיונית של
קבלה ואהבה עצמית וזולתית –
"לעצמי" ו"לזולתי" תמיד כרוכים זה בזה!
קבלה ואהבה – לעצמי ולזולתי
מעוכבות בעיקר על ידי תחושות של
האשמה-עצמית והאשמת-הזולת.
האשמת-הזולת והאשמה-עצמית,
או, במושגינו, סוג אנרגיה של קורבן-מקרבן,
מזיקות לאדם עקב תחושות הפרדה
של עלבון וכעס, חוסר-אונים ופחד,
שהן מייצרות –
ומביאות, ביודעין ושלא-ביודעין,
באמצעות שיבוש התובנה הפנימית,
לתחושה של "איני ראוי-ה" –
ומכאן לאי-קבלה ואי-אהבה לעצמי ולזולתי,
שמעכבות וחוסמות התפתחות נפשית-רוחנית.
קבלה של עצמי ושל אחרים – באהבה –
ממוססת את כל מעכבי ההתפתחות, שכן רק האהבה מנצחת.
זהו חוק של ברזל: קבלה באהבה, של עצמי ושל הזולת,
מאפשרת שינוי משמעותי בהתפתחות נפשית-רוחנית!
עד הנה ברור ומקובל, אבל
איך מפיקים מן הלב הדואב מתחושות הפרדה
עוד ועוד אהבה?
איך מתירים את סבך הדברים?
על שאלת המיליון –
'מה מביא לאי-קבלה ואי-אהבה לעצמי ולזולתי?'
כבר ענינו: לרוב (לא רק!) – האשמה-עצמית והאשמת-הזולת.
כלומר – כאשר נתקן אותן
נייתר אי-קבלה ואי-אהבה לעצמי ולזולתי,
ונאפשר דילוג משמעותי קדימה בהתפתחותנו!
והנה מגיעה שאלת המיליון-ועוד-מיליון:
כיצד נתקן האשמת-הזולת והאשמה-עצמית?
או, במלים אחרות:
כיצד נצא מן ה"התמכרות" לבטא את
האנרגיה, שנתפשה ברובינו, של קורבן / מקרבן?
מ ה ד ע ת כ ם ? כ י צ ד ?
זוהי הליבה של עבודת המו"ר [מודעות רוחנית] והאור,
של חשבון הנפש ושל הלך הרוח הבודק וחוקר –
הרצויים לנו תמיד.
עדר גדול של למות
ידהר בעקבות התשובות שנשרשר,
מתוחזק בגדודים של איך'ים –
עד שנגיע לנוף הפנימי האמיתי, שאין בו יותר הטרדות של 'למה' ו'איך'…
ושם נחנה
בשמחה.
