קו האמצע בערך העצמי
לפי חוקי בריאת עולמות ההפרדה ועולמנו, ה'אחד' מזרים לכל גוף, תדיר, את אנרגיית החיים. ה'אני היומיומי' שאינו במודעות רוחנית אינו יודע זאת, וסבור שהוא עצמו מקיים את חייו, שנוצרו במקרה וזורמים לפי המקרה. 'אני' כזה אומר כביכול כל הזמן – "אני אני אני", ולכן אין בליבו מקום לאחדות-הכל, לאהבה וליראת-כבוד כלפי 'הרוח הגדולה של היקום'.
גם בקרב לומדי המודעות הרוחנית מאתגר למצוא לעתים את יראת-הכבוד כלפי 'הרוח הגדולה של היקום'.
למשל, אדם בעל אגו "גבוה" יכול לדבר על רוחניות, אהבה ואחדות, אך אינו יכול לחוות אותם, "להיות הם", בגלל החומה שהאגו (הצטברות של אנרגיות ההפרדה בתוכו) מקים. חומה זו חוצצת בין 'האני היומיומי' שהוא (האגו) חלק ממנו, ל'הנני' שלו, כלומר, ל'עצמי הגבוה' שלו, המזהה בדרך-כלל את העובדה שאכן 'הכל אחד'.
'גאוה' (בשיכול אותיות 'האגו') – כמו 'גאות הים', משמעותה 'התרוממות', וחומות אלו לעיתים מתרוממות מאוד גבוה. גם 'שפלות רוח', כמציינת אגו מדולדל, מלשון 'שפל הים' – יוצרת פער בין ה'אני' לסביבתו, אף כי הפעם פער זה מציג את ה'אני' כמצוי מתחת ל"כולם". חשוב לציין ששפלות רוח "מצטלמת" טוב יותר מ"גאות רוח", ולכן רבים מאיתנו – המבקשים לתקן ולאזן אגו משובש מקיום אחר, מצויידים במסכות (פרסונות) מן הסוג "הנמוך" הזה, של כביכול 'שפלות רוח'.
מה שחשוב לדעת הוא שאם נניח קיומו של קו אמצע בדיאגרמה מדגימה שנערוך, הרי שמרחק נקודת הגאוה-האגו של אדם, שצויין בדיאגרמה כלפי מעלה, שווה לאותו מרחק של נקודת השפל שלו מקו האמצע, כך שהערכתו את עצמו, שצויינה למטה, בתרשים הדמיוני, היא במידה שווה גבוהה מדי ונמוכה מדי, אף כי כלפי חוץ הוא ידוע יותר באגו מנופח ולא באגו מדולדל, או להיפך.
לפי "כלל" זה כל מי שהאגו שלו משודר ברמה, גם שפלות הרוח שלו עזה. המגמה היא לתקן כך שהזיגזג יילך ויתמתן: לא גאוותנות רבה ולא שפלות-רוח, אלא ערך עצמי מאוזן, מתון ושמח.