שיכחה עצמית והיזכרות

הנשמה מגיעה לגוף העובר בערך בתחילת החודש הרביעי ובשלבים הבאים של ההריון היא עדיין רואה עצמה כנשמה נצחית בגוף בשר ודם; אחרי הלידה מתעמעמת ראייה זו עקב הכניסה לעולם החומר ומשום שהבנות הנשמה ותכונותיה האל-זמניות מתערבבות עם החומר (הגוף) הזמני לכדי תודעה אנושית מתפתחת תדיר. לתודעה זו אנו קוראים גופנפש, או בקצרה – נפש.

לאורך שלבי ההתבגרות הראשונים, מרבית הנשמות מקטינות בהדרגה את אורן-עוצמתן, משום שהן מזהות עצמן, בעיקר עקב חניכתן שאינה פונה אל הנשמה, עם הגופנפש.

בלימוד תורת המודעות הרוחנית ומסיבות אחרות נוספות, שבה הרמה הגבוהה של הנשמה לדעת את עצמה כהוויה נצחית בגוף חולף. כך זוכה האדם (הגופנפש), התומך במודע בנשמתו ובצרכיה, למידה רבה יותר של אור ואו(ש)ר.

תפקיד הנשמות של "שליחי אור" הוא ללמוד ולהיזכר במהות עצמן, ולהזכיר זאת לאחיותיהן – הנשמות שמסביבן.

(על חניכת הנשמות הצעירות ראו נא כאן)