בכייה וחדווה

איך ניתן לנו להיות מאוזנים-שמחים כאשר בעולם הכללי או הפרטי יש סבל וצער?

אומר ספר הזוהר:
"בכיה תקיעא בלבאי מסטרא דא וחדוה תקיעא בלבאי מסטרא דא".
כלומר, בכייה תקועה בלבי מצד זה, ושמחה תקועה בלבי מצד זה.

ואכן, בלב האדם יש מקום להכיל בו-זמנית את שתי תחושות. הלב מספיק רחב כדי להכיל את שתיהן. גם כשיש צער בלב, השתתפות בצערו של אדם, או בצער רבים, אין זה אומר שיש למחוק את מידת השמחה.

שתי התחושות הן אמת, ושני המקורות שלהן –

גוף ההפרדה – הפחד והבילבול,

וגוף האחדות – האהבה והאיזון:

גוף אחד הם.

באדם בעל תדר גבוה, אדם שהוא מלא אור ואהבה ומקבל את המציאות ללא ויכוח וטענה – האיזון תמידי והוא יוצר שמחה מתמדת. 'שמחה' היא איזון; 'שמח' רומז בשיכול האותיות ל'חמש' (הסיפרה ה"מאזנת", שנמצאת בדיוק בין ארבע ספרות "מכל צד"…), ומשורש האיזון 'שמח' בא גם 'משח', כש'משיח' נחשב לגילומו של שיא האיזון.

לכן, גם למול צער וכאב, מתוך חמלה, בכי והשתתפות – נשמרים, באדם בעל תדר גבוה, האיזון, 'השמחה', ה'חדווה'.