ברית מילה

בשני פסוקים בתורה, בספר ויקרא, מובא הציווי על  על ברית המילה:

יב/ב דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לֵאמֹר, אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ, וְיָלְדָה זָכָר- – –  יב/ג וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ.

כמוזכר בבראשית, כבר אברהם אבינו, שנים רבות לפני מתן תורה, נצטווה למול את בניו, אך פרשנים ופוסקי הלכה רבים, ובראשם הרמב"ם, הבינו את הציווי האלוהי לאברהם כציווי-לשעתו, והם רואים בפסוקים האלה את בסיס מצוות המילה.

סיבת ברית המילה ומטרתה העסיקו אין-ספור הוגי דעות ומפרשים (וגם אותי, כאם לחמישה בנים…). בין היתר נמנו הטעמים הבאים: השפעת מנהג המילה בעמי קדם שהשפיעו על בני ישראל; עבודת האל בגוף הפיסי; הטלה עקיפה של סיוג ומתינות לגבי עונג המוביל לפריצות מינית – לבל יהפוך הגבר לעבד-ליצריו; טעמי בריאות; הסרה סמלית של יסודות הפרדתיים (עורלת 'חטא' ו'טומאה'); מעין-הטבעה פיסית של הקשר אל-אדם; מתן קדושה מסוימת לאיבר ההולדה; מעין-סימון ומעין-יחוד האדם העברי.

מחקרים עדכניים מראים כי מידת העונג ב'משכב-דודים' של גברים נימולים אינה עולה על זו של בלתי-נימולים, ומבחינה זו היה בכך חידוש לגביי ואף שמחה… שאלת נחיצות ברית המילה כיום, בקרב מי שאינו מבקש לקיים הלכות ומצוות, עולה מדי פעם בפניי, ולהלן תגובותיי לתוהים.

להבנתי, באה ברית המילה, בנוסף לאמור לעיל, גם להטביע את זיכרון המטאפיסי בפיסי, בבשר ודם, ובכך להביא את יתכנות הקשר אדם-אל להכרתו של ניצוץ-הנשמה שבגוף, כבר עם תחילת דרכו בבשר ולמשך כל חייו. יתכנות הקשר עם האל ועם הנחיותיו לחיים ראויים וטובים יותר, לפי המובא ומומלץ בתורת ישראל, כלומר, האופציה ללכת ישר-(אל ה)אל, באה כמעין-תזכורת יומיומית, בעצם הטבעת הסימן בצו האלוהי, לשם תזכורת קבועה של נוכחות הרוח האלוהית בבשר האלוהי. מתוך זכרון-תמיד של נוכחות זו יכולה הנשמה להגיע לזיכרון-עצמה ויכולה הכרת האדם, הנפש, ליצור עם הנשמה קשר, שעשוי להרחיב מאוד את האופק הרוחני, ובכך לשדרג את חיי האדם, גם מבלי שיראה את עצמו או יכריז על עצמו כ'דתי'.

היבט נוסף חשוב קשור בקבלה של הנשמה לקהילה ולמשפחה. הנשמה בדרך-כלל שייכת לצביר העברי וסביר שהתגשמה כבר בגוף השייך אליו; ולכן היא מזהה את טקס ברית המילה ככניסה נוספת ל'קהל ישראל'. הטקס בכללו, הברכות הנאמרות במהלכו והמנהגים השונים הכרוכים בו, מאפשרים לנשמה, אם כי לעתים רק במעומעם, 'קבלת פנים' שהיא כבר מכירה, ולכן מגבירים בה, מראשית התגשמותה בגוף, את חווית ההשתייכות ומכאן גם את הביטחון הנובע מה'אני שייך'. אף כי נדמה לנו שהנשמה לאחר הלידה 'אסופה' ומכונסת בתוכה, הרי שבכל זאת, ככל הידוע כיום, כל דבר נרשם בה.

גם לכאב שחש הנימול יש לדעתי חשיבות רבה לגבי ניצוץ הנשמה. הכאב מאפשר לניצוץ 'קרקוע' בתוך הגוף, מעין ברית עם הגוף, התלבשות פנימית חזקה יותר בבשר-ודם והשתרשות עמוקה ומהירה יותר ב'ביתו' החדש. ברית המילה מעניקה כמובן לתינוק חוויה עזה יותר מחוויותיו היומיומיות של היותו בגוף, ביום השמיני להיוולדו. לנשמה של זכר יש נטייה גבוהה יותר לצאת מהגוף (בניגוד לנשמת נקבה שהסמל הבינלאומי שלה הוא + למטה ולא למעלה, היא יותר 'מקבלת' ופחות 'מוחצנת' ופחות יוצאת). נשמות רבות נוטות לצאת במקצת ו"לטייל" במימדים אחרים, או בסביבה החדשה, ולכן יש חשש שהן לא תחזורנה בזמן (אירוע בהחלט נדיר שנקרא 'מוות בעריסה'). הנשמה יוצאת כמובן רק בחלקה מהגוף ואם היא אינה מיומנת ב'יציאה' היא עלולה לאחר לשוב ובכך להזיק לגוף. מטרת ברית המילה היא ליצור כאב חד שמעגן את הנשמה בפיסי ולאפשר לה לקלוט את העובדה שהיא 'של הגוף הזה' וכי זוהי ה'טריטוריה שלה'.

 

שורש מ.ל.א. הסמוך לשורש מ.ל.ה. בא לרמז על איפשור פוטנציאלי של יותר 'מלאות' של האדם הנימול, שתושג על-ידי קשב פנימי עמוק לשאלת 'מי אני' ותזכורת-בבשר ל'תפקיד' הנשמה באדם ובעולם. תשובת הברית לשאלה 'מי אני', תשובה-איבר שהגבר חש בה תמיד ורואה אותה יומיום – "אני הנני 'של' האל", או: "אני הנני שלוחה של האל עלי-אדמות, בן בריתו בין שאר בני בריתו" – עומדת להבנתי במרכז 'סוד הברית'. ומה הסיבה שאין מלים נשים? –  מהיבט זה (וישנם נוספים) הסיבה לכך ברורה: הן אינן רואות את איבר הטלת השתן ואת אברי המין שלהן יומיום.

זהו להבנתי חלק מפשר ברית המילה וזהו גם הקשר ל'מילה' הנהגית ונכתבת (ward), שגם היא מממשת קשר רוח-בשר באמצעות היחס שבין מחשבה (רוח) לדיבור (הנהגה באברי הגוף-חומר).

[ לרשומה בנושא דומה – להשתרש בגוף ]